בתחילת שנות ה־20 שלי המשכתי לצאת עם מישהו, רק כדי שזה לא ייחשב סטוץ. כן, זה דפוק. אני יודעת. אבל אף פעם לא טענתי שאני האדם הכי נורמטיבי בחדר.
פגשתי אותו במסיבה רגע אחרי פרידה כואבת. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, מיני־סלב, חתיך במלא. למחרת קבענו להיפגש, והוא הזמין אותי אליו לפני שנצא.
יצא ששתיתי אצלו יותר ממה שהתכוונתי, שכבתי איתו בלי שבכלל התכוונתי, וכשהתעוררתי בבוקר, הכתה בי הידיעה: לא נהניתי מהסקס, אנחנו לא מתאימים ואם אני לא ממשיכה לצאת איתו, זה נכנס לרזומה שלי תחת הקטגוריה המפוקפקת "סטוץ". אז מה עשיתי? יצאתי איתו עוד פעמיים.
ככה זה עבד אצלי. אף פעם לא הייתי מהסוג של "זורמת ללילה" ובטח לא אחת שיש לה יזיז קבוע בתפריט. סקס, מבחינתי, היה משהו שקורה בתוך מערכת הפעלה של קשר, עם מישהו שמעניין אותי, שאני מרגישה איתו בנוח, שאני נמשכת לא רק לגוף שלו, אלא גם למה שמתחבא מאחורי השרירים.
בדיעבד אני מניחה שזה נבע משילוב של חינוך שמרני עם העובדה שגדלתי כאחות קטנה לשני אחים גדולים. זה נכח בי עד כדי כך שבאותן שנים, כשנשלחתי ללוס אנג'לס לראיין את בראד פיט, אפילו הכרזתי בפני החברות שלי בשיא הרצינות: "גם אם בראד יקרוץ לי ויגיד לי בסוף הריאיון 'אני בחדר 408, תבואי' - אסרב בתוקף". דפוקה אבל עקבית.
מבחינתי זה פשוט לא עבד אחרת. לא ידעתי, וגם לא רציתי, להפריד בין משיכה לרגש. בין גוף לבן אדם. אם כבר הייתי נמשכת למישהו וגם אוהבת את מי שהוא, רציתי זוגיות. ואם הוא לא היה רוצה אותי באותה צורה, יזיזות ממש לא יכלה להיות על הפרק. האגו שלי כנראה לא היה שורד את זה, והלב בטוח לא.
שנים עברו, המושגים השתנו, ואני מצאתי את עצמי גרושה בעולם שבו "יזיזות" היא מוצר צריכה כמו יוגורט חלבון. לפני שבוע שאלתי חברה מה קורה בגזרה הזוגית. היא נאנחה ואמרה שדי יבש, שהיא מחקה את האפליקציות, ושכרגע יש לה רק "חבר לסקס".
פתאום הרגשתי צביטה של קנאה. חשבתי לעצמי שאולי הייתי נוקשה מדי כל השנים? שאולי הגיע הזמן להשתחרר? מה שבטוח, היום, בגילי, באמת לא מזיז לי מה האחים שלי יגידו על זה שיש לי יזיז. כעבור יומיים פגשתי קולגה, גם היא גרושה, שסיפרה שגם היא אימצה "חבר לסקס" בתחילת המלחמה. כזה שגם גר קרוב אליה. מה שנקרא "סקס בטוח" גרסת 2026. רק שאצלה זה נשמע הרבה פחות נוצץ. היא סיפרה שהסקס בינוני ומטה, השיחות בין לבין מתישות ושבכלל, למצוא יזיז טוב זה פרויקט מעייף ממש כמו למצוא זוגיות.
באותו הרגע נחתה עליי התובנה: אני לא בנויה לזה. סופית. בשבילי יזיז מרגיש כמו משרה בלי משכורת. את מפנה לזה זמן, נותנת עבודה, אבל בסוף החודש את לא מקבלת שום דבר ששווה באמת את ההשקעה. אפילו לא קביעות.
ובכל זאת, דבר אחד כן השתנה אצלי עם הגיל. היום ברור לי שאם ישלחו אותי לראיין שוב את בראד פיט, לא רק שלא הייתי מסרבת להצעה שלו (שקט, תנו לי לפנטז שזה באמת יכול לקרות), סביר להניח שאני עוד זו שהייתה יוזמת את המהלך. בסוף הריאיון הייתי מחייכת ולוחשת לו: בראדי, אני בחדר 105. אתה יותר ממוזמן לקפוץ".