טליה לבנון, עובדת סוציאלית קלינית ומנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, מנהלת 14 מרכזי חוסן ברחבי המדינה שמסייעים חינם לכל מי שנפגע על רקע ביטחוני.
מתי הוקמה הקואליציה הישראלית לטראומה? "בשנת 2002, בעקבות האינתיפאדה השנייה. באותה תקופה, הפדרציה היהודית של ניו יורק זיהתה שנושא הטראומה הנפשית כמעט ואינו מטופל בארץ. עד אז רק מי שפונה ממקום פיגוע באותו יום הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, ומי שלא פונה, היה צריך לחכות לוועדה. נוהל חרדה, שקיים מאז 2006, מאפשר לכל אדם שנפגע על רקע ביטחוני לקבל טיפול בלי להיות מוכר כנפגע איבה על ידי הביטוח הלאומי".
אתם בעצם הייתם הראשונים שהקימו מרכזי חוסן? "כן. המרכזים הראשונים הוקמו בעוטף עזה בשנת 2007. אחריהם הוקמו מרכז חוסן לחברה הבדואית בנגב ומרכזים ביהודה ושומרון, אשקלון, נתיבות, אופקים ובמועצה האזורית מרחבים. בשנת 2023 קם מרכז החוסן הארצי, שנותן מענה ל־220 רשויות שאין בהן מרכזי חוסן (טלפון: 5486*), ולפני שנה וחצי הוקם מרכז לאוכלוסייה הערבית בוואדי עארה. כיום יש 14 מרכזי חוסן המעסיקים 6,000 מטפלים שעומדים בקריטריונים של משרד הבריאות ונותנים מענה חינם".
"חלמתי להיות נהגת אמבולנס. במפגש הראשון גיליתי שזה לא רק לנהוג, אלא גם להרים מטופלים, כמעט ברחתי, בסוף נשארתי שנה וחצי"
מהו חוסן בעינייך? "היכולת להגיד בו־זמנית 'קשה לי' ומצד שני 'יש לי כוחות להתמודד עם זה'. כולנו פגיעים - ומי שלא חשב כך, הבין את זה אחרי 7 באוקטובר. במרכזי החוסן אנחנו מנסים לנרמל את הקושי. כשאדם מבין שהוא יכול לבקש עזרה, הוא כבר לא מתמודד לבד. בספרות המקצועית אומרים שחוסן פירושו לחזור להיות איך שהיינו, אבל חוסן פירושו להמשיך קדימה ולקבל את זה שלעולם לא נהיה אותו הדבר".
איך זה עובד? אם אני חשה צורך דחוף בטיפול, אני יכולה פשוט להגיע למרכז חוסן? "כן, בתנאי שאת חשה קושי בעקבות אירוע ביטחוני. לא בטוח שתמיד יהיה מי שיוכל לקבל אותך באופן מיידי, אבל אם זה דחוף, יתאמו לך תור בהקדם, ללא צורך בהפניה".
איך אוכל לאבחן שאני בטראומה? "יש סממנים כגון דופק גבוה, רעידות, הזעה בידיים, בעיות שינה או עצבנות. במרכז החוסן תוכלי לקבל כלים להתמודד איתם ולהפחית את המצוקה".
אתם כבר מטפלים בנפגעי מלחמת איראן הנוכחית? "ודאי. מי שפונה מביתו לבית מלון כבר פגש את צוות החוסן במלון. מעבר לזה, רק אחרי שאירוע מסתיים, מתחיל צונאמי של פניות. כשהרעשים מבחוץ משתתקים, הרעשים מבפנים צפים ואנשים פונים לעזרה. אנחנו מתכוננים לרגע הזה".
מה תמליצי להורים לילדים קטנים, שמתמודדים כעת עם טראומה מתמשכת? "האופן שבו אנחנו מספרים את סיפור המלחמה לילדינו יעצב את האופן שבו יתמודדו עם המציאות. כשאנחנו משתפים את הילדים באירוע שקרה, אנחנו צריכים לתווך את המציאות לפי גילם ולפי היכולת שלהם ולהימנע מלתת יותר מידע ממה שהילד שאל. צריך לעזור לילד לעבד את האירועים, להיות שם כדי להחזיק את זה ולהזכיר לו שוב ושוב שאנחנו שם לצידו. אגב, מותר להורה להגיד לילד שהוא פוחד, אבל להדגיש: 'אתה לא לבד, נעבור את זה ביחד'".
הורים נמצאים כרגע במלחמת הישרדות. קשה להכיל ילדים במצב כזה. "נכון. כשאני בלחץ, הדבר האחרון שאני פנויה אליו הוא ההתמודדות עם הלחץ של הילדים, אבל ככל שאטפל בעצמי טוב יותר, אוכל לטפל טוב יותר בילדים שלי. זה כמו המסֵכה במטוס: אם לא תשימי לעצמך מסכה, לא תוכלי לעזור לילד".
היית אומרת שאנחנו מדינה בטראומה? "אנחנו עוברים תקופה קשה מאוד, אבל אני מרגישה לא נוח כשאומרים שכולנו נהיה פוסט־טראומטיים. לרוח האנושית אין גבולות. אחד העקרונות של הטיפול במרכזי החוסן הוא שככל שאת מתערבת מוקדם יותר ונותנת לאדם כלים, פרספקטיבה והרגשה שהוא לא לבד, את מפחיתה את הסיכוי להתפתחות סימנים פוסט־טראומטיים".
ההתייחסות לטראומה בארץ השתנתה מאוד. פעם אנשים התביישו לספר, היום כבר יש סטיקרים על מכוניות - "אני פוסט־טראומטי". "בעבר, כשמישהו ביקש עזרה נפשית, חשבו שמשהו לא בסדר אצלו. היום הטיפול בטראומה חוצה גילים. את יכולה לראות ילד בן שמונה בשדרות אומר לחבר שלו: 'אני הולך היום למטפלת שלי במרכז החוסן'. מטופלת סיפרה לי פעם שיצאה החוצה בערב יום העצמאות, הסתכלה על האנשים וחשבה: 'מה אני יודעת? אולי לכולם פה יש טראומה קשה יותר משלי'. רבים סוחבים איתם סיפורים קשים, רובם מתמודדים איתם".
בספרות המקצועית חוסן פירושו לחזור להיות איך שהיינו, אבל חוסן הוא להמשיך קדימה ולקבל את זה שלעולם לא נהיה אותו הדבר"
יש כאלה שלא מצליחים להתמודד ושמים קץ לחייהם, בעיקר אחרי 7 באוקטובר. "זו שאלה כואבת ביותר. כשאדם מגיע לקצה, הוא חושב שאין לו שום סיכוי לצאת מהמקום הזה - שהוא בודד מאוד. לפעמים דווקא אלה שלא מבקשים עזרה, זקוקים לה מאוד, אבל אין להם כוח לדבר, להאמין בעצמם ולהאמין שיהיה אחרת. אנחנו במרכזי החוסן פועלים הרבה כדי שאדם שנמצא במצב הזה יבין שיש לו כוחות ושיש מי שיעזור".
איך הגעת לתפקיד החשוב שאת עושה היום? "אחרי שסיימתי תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית ולימודי פסיכותרפיה, עבדתי שנים עם אלמנים ואלמנות בביטוח לאומי. כשפרשתי בגיל 47, היו לי כמה חלומות, ואחד מהם היה להיות נהגת אמבולנס. במפגש הראשון של הקורס גיליתי שזה לא רק לנהוג, אלא גם להרים מטופלים, וכמעט ברחתי. למרות זאת סיימתי את הקורס ועבדתי יום אחד בשבוע. גם כנהגת ניצלתי את כישורי הטיפול וההרגעה שלי, והחברים צחקו עליי שמבין נהגי האמבולנס אני העובדת הסוציאלית הטובה ביותר. כעבור שנה וחצי עזבתי כי הצטרפתי לקואליציה הישראלית לטראומה".
מה היה הרגע הכי קשה שנאלצת להתמודד איתו? "7 באוקטובר וההבנה שזה אירוע שכמותו לא היה - ואני מקווה שגם לא יהיה. מהר מאוד הבנתי שההתמודדות תהיה קשה. מאז ראיתי מטופלים ומטפלים נלחמים לצעוד קדימה. זו זכות גדולה לעשות את המסע הזה. אני מצטערת שצריך לעשות אותו, אבל אם צריך לעשות אותו, אני מודה על זה שאני חלק ממנו".
מי מממן את הפעילות שלכם? "אנחנו עמותה. רוב תקציב מרכזי החוסן מגיע ממשרדי הממשלה, בהובלת משרד הבריאות. בשנים האחרונות התקציבים לא הספיקו, ולשמחתנו קיבלנו תמיכה מהפדרציות היהודיות בארצות הברית".
ואיך את שומרת על החוסן של עצמך? "המשפחה שלי שומרת עליי, ובנוסף פעמיים ביום אני קוראת ספרות בלשית אנגלית, שמאפשרת לי לשקוע בעולם אחר. אני גם מבשלת, אופה ומאזינה למוזיקה משנות ה־50, ג'אז ישן, כמו לואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד. זה עושה לי טוב על הנשמה ואני שרה איתם בדרך למרכזי החוסן".