השעה הייתה שתיים בלילה כשכאב חד בראש העיר אותי משינה. זה כבר קרה לי לילה לפני - לקחתי אדוויל וזה עבר. אבל הפעם, זה רק הלך והתגבר. "מה זה הכאב הזה?", שאלתי את עצמי. "מה קורה לי?". מהר מאוד החרדה הציפה את הגוף. כי אז הגיעה השאלה שהפחידה אותי יותר מכול: "מה עלול לקרות לי?".
זה היה חודש בלבד אחרי שאני ובעלי נפרדנו סופית והוא עזב את הבית. בתי, שהייתה אז רק בת שנתיים וקצת, עדיין ישנה במיטת התינוק שלה, צמודה למיטתי. וכששכבתי שם, עם הכאב שלא הרפה, הסתכלתי עליה איך היא ישנה בשלווה מתוקה, וכל מה שחשבתי עליו היה "מה אם חלילה יקרה לי משהו? משהו רע באמת?".
דמיינתי בעיני רוחי את הבוקר, איך היא מתעוררת, קוראת לי "אמא" שוב ושוב, אבל אני לא זזה, לא עונה. איך היא בוכה אבל לא יכולה לצאת מהמיטה. הסורגים הגבוהים של המיטה שנועדו לשמור עליה פתאום הפכו למלכודת. וככה היא ממשיכה לבכות במשך שעות, אולי אפילו יממה. כי כבר אין בעל שיחזור הביתה בקרוב. אין גם בעל שיתקשר לבדוק מה נשמע. "כמה זמן ייקח עד שמישהו יבין שמשהו לא בסדר? עד שמישהו יגיע לבתי הקטנה? ואיזו טראומה היא תעבור בדרך?".
נזכרתי שוב בחוויה הזו כשמכרה ואמא לבן שנתיים סיפרה שהיא מתגרשת ושאלה מה היה הקושי הכי גדול עבורי. "זה היה הרגע שבו הבנתי, באמת ולראשונה, שאני לבד", עניתי. "טכנית היינו שתיים, אבל הכישרון הכי בולט של בתי באותה תקופה היה להגיע לשירותים לפני שהפיפי בורח".
בעיניי זה ללא ספק אחד הדברים הקשים בגירושים כשאת אמא לפעוט/ה - את אולי לא לבד, אבל את לגמרי לבד באחריות. אין עם מי להחליף מבטים מודאגים באמצע הלילה, אין מי שיגיד "אל תדאגי, זה בטח כלום". את גם זו שדואגת, גם זו שמרגיעה את עצמך וגם זו שמיד גולשת לגוגל, כותבת "כאב ראש פתאומי בלילה", מגלה שזה סימן אזהרה של מוות ודאי - ותכף מתה מהתקף לב. כדי לא למות מהראש או מהלב, התקשרתי לאמא שלי שתבוא לשמור על בתי וקפצתי למוקד. סדרת בדיקות הובילו לאבחנה: אני גרועה בהקמת אוהלים. ובשפה לא רפואית - יומיים קודם היה לי חשוב להוכיח שאני יכולה לעשות הכול לבד, כולל להרכיב עבור בתי אוהל נסיכות בגובה שלושה מטרים, עם 15 מקלות וחוברת הוראות בסינית. ומכל הכיפופים והזוויות הלא הגיוניות, מתחתי גיד. קיבלתי זריקת וולטרן, הכאב חלף, חזרתי הביתה, והלכתי לישון.
וכשבתי התעוררה בבוקר ואמרה "אמא", פקחתי עיניים בחיוך רחב והוצאתי אותה מהמיטה. הראש כבר לא כאב, אבל במשך תקופה עדיין רעד לי הלב. הפחד התפוגג רק כשילדתי נהייתה בוגרת, כזו שכבר יודעת לפתוח דלת או לפחות לצעוק "אמא!" חזק מספיק כדי שכל הבניין יתעורר.
"מאז למדתי שלושה דברים חשובים", סיכמתי בפני אותה מכרה: 1. תמיד להחזיק בבית וולטרן. 2. להשקיע קצת יותר בהופעה גם כשאת מגיעה למוקד באמצע הלילה (יצא שטיפל בי רופא נאה שהתגלה כגרוש. אבל עם שיער פרוע, טרנינג דהוי והעובדה שהייתי משוכנעת שגיד עומד להרוג אותי - היה ברור שאין לנו עתיד). 3. להתגרש עם תינוק? קל זה לא יהיה בהתחלה. אבל זה יסתדר, מבטיחה. רק תימנעי מהרכבת אוהלים לבד.
