תסתכלו על האישה בתמונה. היא מצולמת כך שלא רואים את פניה, אבל חשוב לה להשמיע את קולה:
"לא סיפרתי את הסיפור שלי מעולם. זו הפעם הראשונה ואני ממש מתרגשת. בשלוש השנים האחרונות התחלתי לדבר על מה שעברתי. חלק מתהליך השיקום זה להוציא את הדברים שעברתי דרך המילים שלי.
אני בת 31, אקדמאית, גרה במרכז הארץ. בגיל 18 עליתי מברית המועצות. הסיפור שלי קרה בארץ, אבל הוא ההמשך של מה שקרה לי ברוסיה. השורשים שלו שם. גדלתי במשפחה נורמטיבית, אבא עורך דין לזכויות אדם, אמא מוזיקאית שעבדה עם ילדים ואח למחצה שגדול ממני. זה היה עולם פטריארכלי - אבא חזק, כריזמטי ומגן על המשפחה שלו מבחינה כלכלית. אמא הייתה תלויה בו. כולנו היינו תלויים בו.
המקום שגרנו בו היה שוביניסטי, סקסיסטי, אישה לא יכלה לעבור ברחוב בבגדים קצרים בלי לשמוע הערות. הגבר שם הוא החזק, השולט, המשפיל, והאישה מחפשת גבר שיפרנס אותה. ראיתי מעט מאוד נשים שהצליחו לבנות את האישיות שלהן בכוחות עצמן. למדתי להתנהג בעולם הזה ולעשות בחירות שמתאימות לו, עכשיו אני מבינה שאני לא חייבת לשחק לפי החוקים האלה, שיש לי זכות לשנות את החוקים.
כשגרתי ברוסיה עשיתי רומנטיזציה לזנות. כמה סרטים על זנות אנחנו מכירות שיש להם סוף טוב? כמה ספרים? חשבתי שלהיות שם זה מראה על חוזק ואומץ. שזה מתוך בחירה.
בחמש השנים האחרונות לחיים שלו, אבא שלי היה מנהל של מועדון חשפנות ברוסיה. אני לא יודעת מה הוביל אותו לעיסוק הזה, שהוא מאוד שונה מהעבודה שלו כעורך דין שמגן על זכויות אדם. אולי הוא התעסק עם האנשים הלא נכונים, אולי הוא עשה פנייה לא נכונה בדרך. אני לא רוצה לקחת אחריות על המעשים שלו, אבל אני חושבת שהוא גם קורבן. זנות רעה לא רק לנשים, היא רעה גם לגברים. יש לזה השלכות לא טובות גם על החיים שלהם.
בעיניי אין הבדל בין חשפנות לזנות. אבא הדגיש כל הזמן שאין שם זנות, אבל זה חרטא. אישה שמתפשטת בשביל הנאה של גברים תמורת פיצוי כספי זה זנות. ככה אני רואה את זה. המועדון היה בעיר סמוכה לשלנו, במרחק חמש שעות נסיעה. אני חושבת שאבא רצה להגן על השם שלו בעיר שלנו, לכן הוא לא פתח מועדון במקום שגרנו בו.
"אבא נפטר מהתקף לב פתאומי אחרי שעליתי לארץ. אני מרגישה שהמוות שלו קשור אליי. הוא אהב אותי מאוד ואיחל לי עתיד טוב יותר. כשסיפרתי לו שאני עובדת בחשפנות, זה שבר אותו"
פעם אחת נסעתי איתו למועדון. אבא ובת שנוסעים באוטו ויש דיבורים ושומעים מוזיקה, ובסוף מגיעים למקום שבו הוא עובד ואני נכנסת לשם ורואה לראשונה דברים שלא הייתי אמורה לראות בגיל 15. מה שהרגשתי אז ומה שאני חושבת היום על הביקור הזה אלה שני דברים שונים. באותו הזמן חשבתי שאני מגניבה, שאבא שלי מגניב, ואיזה כיף שאני הבת שלו, אבל זה שקר. הייתי גאה באבא שלי, ועכשיו אני שופטת אותו וקשה לי לשפוט אדם שנפטר.
אבא היה אופוזיציונר. דיברנו הרבה על הכיוון שאליו הולכת רוסיה עם פוטין. אחרי שחברות להקת הפאנק, פוסי ריוט, נכנסו לכלא, הוא אמר לי, 'אם ככה נשים נכנסות לכלא כי אמרו משהו, המדינה הזו הולכת למקום לא טוב'. הקשבתי לו. בחרתי להגיע לישראל בגלל הקשר ליהדות וכי למדינת ישראל היה ערך בעינינו, כמדינה טובה יותר מהמקום שבו גדלתי.
בגיל 18 עליתי לבד כחלק מתוכנית לצעירים. אחרי שנה קיבלתי אזרחות ונשארתי. קליטה, לימודים, מגורים ואולפן. ועסקתי בזנות. למה? רציתי להוכיח להורים שאני עצמאית וחזקה ויכולה להסתדר בלי העזרה שלהם. באותה תקופה זה נראה לי הגיוני, בטח אחרי כל מה שראיתי ברוסיה והבנתי איך העולם הזה מתנהל.
מועדון החשפנות הראשון בארץ שהגעתי אליו קיבל אותי לעבודה והתחלתי באותו יום. אני יודעת עכשיו שיש משהו שמוביל אותנו לעבוד בחשפנות. לי יש פוסט־טראומה מורכבת, עברתי פגיעות מיניות ברוסיה. לא ידעתי שזה פגיעות מיניות, רק היום אני קוראת להן ככה. ברוסיה זה היה 'מי שואל אותך אם את רוצה או לא רוצה? אנחנו כבר פה'. גם במועדון זה ככה: 'אם אנחנו כבר פה, בואו נעשה כסף'.
המפגש הראשון עם המועדון בארץ היה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי. זה הפתיע אותי, אבל נשארתי שם. למה? כי זה היה לי מוכר. זה נראה לי נורמטיבי. עם הזמן הרגשתי שאני מידרדרת, הרגשתי פחד. לפני שנכנסתי לעבוד שם הרגשתי שאני שווה משהו. כל הדברים הטובים שחשבתי על עצמי הפכו לחסרי ערך. זו הרגשה חזקה מאוד, ואם לא רוצים להרגיש אותה אז שותים, מעשנים ולוקחים סמים.
במועדון הרגשתי שאני בשר. שהגברים רואים בי בשר שאפשר לנצל ולהשתמש בו, גם אם הם אומרים אחרת. לא רואים אותי בכלל. כל מה שאפשר לדמיין קיים שם, קשה לי מאוד לדבר על זה. כשעבדתי שם לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים. העדפתי לא להסתובב בחוץ בשעות היום. כשאת נמצאת במקום כל כך רע, קשה לראות את הטוב שיש בחוץ. אין ערך בכלל לחיים.
"אחרי שאבא נפטר, אמא ואני קיבלנו בירושה את המועדון ברוסיה. הגעתי למועדון בתור מישהי שחשבה שהיא חזקה ואמיצה ופתאום הבינה עד כמה זה רע ונורא. חוויתי את זה על עצמי, ידעתי מה הנשים שעובדות שם מרגישות"
אבא נפטר ברוסיה מהתקף לב פתאומי אחרי שעליתי לארץ. אני מרגישה שהמוות שלו קשור אליי. הוא אהב אותי מאוד ואיחל לי עתיד טוב יותר, וכשסיפרתי לו שאני עובדת בחשפנות, זה שבר אותו. הוא הבין שההחלטות שלו השפיעו עליי. הוא אמר לי, "ניסית? בדקת את העולם הזה? עכשיו תצאי משם!". שיקרתי לו שיצאתי, אבל המשכתי לעבוד. אני חושבת שאולי הוא ידע שלא עזבתי. במשך הרבה שנים הרגשתי שהרגתי את אבא שלי, אני מדברת על זה כיום עם הפסיכולוג שלי ומבינה שאני לא צריכה לקחת אחריות על ההורים שלי.
אחרי שאבא נפטר, אמא ואני קיבלנו בירושה את המועדון ברוסיה. הייתי בת 20, צעירה מאוד, לא ידעתי איך להתנהל מול אנשים, בטח שלא מול השותפים שלו במועדון. החלטנו לנסוע לשם. הגעתי למועדון בתור מישהי שחשבה פעם שהיא חזקה ואמיצה ויודעת את העסק מבפנים, ופתאום הבינה עד כמה זה רע ונורא. חוויתי את זה על עצמי, ידעתי מה הנשים שעובדות שם מרגישות. איך אפשר להיות חלק מהדבר הזה? אמא ואני הבנו מהר מאוד את הסיטואציה. יצאנו משם בלי למכור ובלי שום תמורה. זו סיטואציה שמראש החלישה אותי. המועדון לצערי עדיין קיים. אם הייתי יכולה לסגור אותו הייתי שמחה, אבל אני בארץ ואין לי השפעה.
אחרי שנתיים של עבודה במועדון בארץ עזבתי. זה קרה כשהלכתי ללמוד ציור אצל צייר אחד. התנהגתי מולו בצורה דומה לאיך שהתנהגתי במועדון, והוא ראה אותי באותו אופן שהגברים הסתכלו עליי במועדון. כשהוא אמר שהוא רוצה לצייר אותי, למשל התפשטתי ודגמנתי לו. פעם אחת הראיתי לו סרטון שלי מנגנת בפסנתר באירוע שעשו באולפן. הוא הסתכל עליי לראשונה במבט מעריך. זה כל כך השפיע עליי שהוא ראה שיש בי משהו, ובאותו יום עשיתי את המשמרת האחרונה שלי במועדון.
אני חושבת שצריך להסביר לאנשים שנשים שעוסקות בזנות לא עושות את זה בשביל כסף. הייתי יכולה לשרוד גם בלי העבודה הזו, ובכלל העדפתי להיות בלי כסף מאשר להיות במעמד שהייתי בו באותה תקופה, אבל לא יכולתי לצאת כי זה סופר־קשה. חשבתי שיש לי שליטה בזמן שאני עובדת שם, אבל הבנתי שאני משקרת לעצמי.
"במועדון הרגשתי שאני בשר. שהגברים רואים בי בשר שאפשר לנצל ולהשתמש בו, גם אם הם אומרים אחרת. לא רואים אותי בכלל. כל מה שאפשר לדמיין קיים שם"
בשנים הראשונות אחרי שיצאתי הייתה לי מחשבה קבועה בראש שיש עוד אופציה, שאם אני מידרדרת לגמרי, אם לא אסתדר, אם יהיה ממש גרוע - תמיד יש לי לאן לחזור. עם זאת, פחדתי מאוד מהמקום הזה. הוא הופיע לי בחלומות, בסיוטים. הייתי מתעוררת מסיוט כזה ונרגעת כשאני מבינה שאני לא שם ושיש לי חיים נורמטיביים.
אחרי כמה שנים קרה לי משהו בחיים שהשאיר אותי במקום חלש, ומהמקום החלש הזה רציתי לחזור לעבוד. נפגשתי עם מישהי שעבדה איתי במועדון, רציתי לשאול אותה איפה היא עובדת עכשיו, כי אם כבר אני חוזרת לעבוד, לפחות שזה יהיה איתה. היא אמרה לי שיש עוד דרך והכירה לי את הנשים החזקות והאקטיביסטיות מהארגונים "קול שורדות הזנות", "לא עומדות מנגד" ו"הופכות את היוצרות".
הפכתי להיות אקטיביסטית. לא מזמן היינו במשרד המשפטים וביקשנו להאריך את החוק על אי־צריכת זנות (חוק שמטיל קנס כספי על צריכת מעשי זנות ולמעשה כמעט ולא נאכף והוא עתיד להסתיים ביולי 2025. ג"ה). זו פעם ראשונה ששורדות זנות מתאגדות והרגשתי גאווה להיות שם. אני מרגישה מימוש עצמי כשאני עושה את זה. יש לי אינטרס שהעולם הזה ישתנה, ואני מאמינה שזה יכול לעזור. כשאהיה זקנה אשמח לדעת שעסקתי בזה.
אני יכולה להזדהות עם החשפניות שאומרות "תנו לנו לעבוד", אבל חשוב לי להגיד להן שמגיע להן יותר, שהן שוות יותר, שהן בכלל שוות. כי שם יש רק אשליה שאת שווה משהו. יש להן כוח והן מסוגלות לבנות לעצמן עתיד טוב יותר. כשעבדתי שם הייתה חסרה לי מישהי שתגיד לי "אני רואה אותך, את מסוגלת לצאת מפה, את יכולה להיות במקום טוב יותר". כל מה ששמעתי היה שזה בסדר ונורמטיבי.
אפילו אמא שלי חשבה ככה. כשהיא שמעה שאני עובדת במועדון, היא תמכה. היא אמרה שלא רע לאישה לעבוד שם - כסף טוב, מסתדר טוב עם לימודים. כשאני מדברת איתה היום, מבחינתה לא צריך מאבק. היא עדיין חיה ברוסיה והיא קורבן של התרבות שם. עכשיו, כשאני לומדת על פמיניזם, קוראת ספרים ורוכשת ידע על המעמד של נשים ועל העולם ומי מנהל אותו, אני מקווה שאוכל להסביר לה את החשיבות של הנושא. כרגע היא לא תומכת בי. "אני לא אוהבת פמיניסטיות", ככה היא אומרת.
היו לי בני זוג משמעותיים, היה לי אפילו חבר כשעבדתי במועדון. הוא ידע מה אני עושה. לאחד האקסים שלי סיפרתי בדייט הראשון מה עשיתי, ואני חושבת שזה השפיע לרעה על המשך הקשר שלנו. כיום אני במקום אחר ולא יודעת איך להציג את זה ואם צריך בכלל. יש כאלה שאומרות לי "תספרי רק בגיל 80", אחרי שתהיו 40 שנה ביחד. כרגע אני לא רוצה להתחתן, כי אם אתחתן יסתכלו עליי כחלשה. יש בי חלק שאומר שעד שלא אמצא את אהבת חיי לא אתחתן.
אני אוהבת את מי שהייתי בגיל 20, מרחמת עליה, מחבקת אותה וגאה בה. אני חושבת שאני מאוד חזקה שהצלחתי לצאת. אני אוהבת את החוויה שעברתי, לא כי היא קרתה אלא כי הצלחתי לעבור אותה, לצאת ממנה ולבנות משהו מהחיים שלי. זה מה שאני אוהבת בסיפור שלי. אם הוא לא היה מתקדם כמו שהוא מתקדם עכשיו, לא הייתי מדברת על זה. הייתי מסתירה כל חיי".
נשים וגברים רבים חושבים שמה שמתרחש במועדוני חשפנות זה לגימטי
ד"ר נעמה גולדברג, מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות", אומרת כי הסיפור הזה הוא דוגמה נוספת לאופן שבו תעשיית המין משתמשת בנשים ומנצלת אותן: "הסביבה שהקיפה את האישה הזו כל חייה נרמלה החפצת נשים והפכה את החשפנות ואת הזנות לדבר 'טבעי', וזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו, בעמותה, רואות את זה. מה זה אומר? תחת אצטלה של חגיגת מיניות מוחצנת, העצמה ובחירה חופשית מתרחשות פגיעות בנפש ובגוף.
נעמה גולדברגצילום: אלבום פרטי"חשוב לומר, גברים ונשים רבים בישראל חושבים שמה שמתרחש במועדוני חשפנות הוא לגיטימי, שהנשים שעובדות בהם עושות זאת מתוך בחירה. גם האישה הזו, בתו של בעל מועדון חשפנות, קיבלה מגיל צעיר את המסר שמדובר בעבודה לגיטימית. כשהיא עצמה פנתה לעבוד כחשפנית, היא שברה את לבו של אביה, מפני שהוא ידע היטב מה הנשים עוברות במועדון שלו, וייחל לבתו עתיד אחר. אנחנו רואות שההפרדה לכאורה בין נשים 'מהוגנות' לנשים שאינן כאלה היא המצאה, שקר.
"האישה הזו חוותה פער בלתי נסבל בין נזקי הזנות כפי שהיא חשה אותם על בשרה ונפשה ובין המסרים שהיא קיבלה במועדון החשפנות שבו עבדה. היכולת יוצאת הדופן שלה להתבונן על המציאות באופן ביקורתי היא זו שהצילה אותה בסופו של דבר משקיעה והתחפרות עמוקות יותר בבוץ הנצלני של תעשיית המין. היא החליטה, עם הרבה עוצמה נפשית, לוותר על התענוג המפוקפק שבניהול מועדון חשפנות ולהתחיל בתהליך לשיקום חייה.
"אנחנו בעמותה קוראות לכל אישה (או גבר), המעורבים בזנות, לדעת שיכולה להיות עבורם מציאות אחרת, טובה יותר. זנות פוגעת בנפש ובגוף ומייצרת טראומה, גם אם לכאורה מדובר בבחירה".
