גל פידל (31) מנתניה הייתה סטודנטית בשנה ד' להנדסת תעשייה וניהול במכללת רופין כשאובחנה עם סרטן השד. "הייתי בת 25 ועבדתי בחברה שמייצרת מכשירי אינפוזיה", היא מספרת. "באוקטובר 2021, חודש המודעות לסרטן השד, תלו בכניסה למשרד כרזה ורודה גדולה עם המשפט 'לכי להיבדק!'.
"בכל פעם שנכנסתי למשרד זה היה לי מול העיניים. ואז, בספונטניות, אמרתי לעצמי: 'מה אכפת לי להיבדק?', והלכתי".
הייתה לך סיבה כלשהי להיבדק בגיל כל כך צעיר? "ממש לא. בכל המשפחה שלי, משני הצדדים, אין סרטן שד וגם לא מוטציה בגן. לא הרגשתי כאב או גוש. אין לי הסבר, רק בדיעבד אני מרגישה שהיה לי המון מזל".
מה היה בבדיקה של כירורג השד? "הא לא הרגיש שום דבר, אבל אמר שיש לי מבנה גבשושי והפנה אותי לאולטרסאונד, למען הסר ספק. לא הייתי מודאגת וקבעתי את הבדיקה רק לפברואר. הטכנאית אמרה לי: 'אין לך מה לדאוג, אבל אני מציעה שתעשי ממוגרפיה' ועזרה לי לקבוע בדיקה מיידית, אף שלא הייתה לי הפניה. כעבור יומיים התקשרו ותיאמו לי ביופסיה".
"כשדניאל חזר מהעבודה אמרתי לו: 'יש לי סרטן שד'. שנינו לא ידענו מה זה אומר בפועל. גרנו אז יחד, ועדיין לא דיברנו על חתונה"
מה חשבת? "כבר הייתי קצת מודאגת, אבל גם חשבתי שלא הגיוני שזה יקרה לי. ואז התקשרו ממרפאת הכירורג וביקשו שאגיע שוב. באתי עם אמא שלי. הרופא אמר שנמצא גידול ודיבר על המשך טיפול, על הצורך להקטין אותו ולנתח. ואז שאלתי: 'אתה מתכוון שיש לי סרטן שד?', והוא ענה: 'כן'".
"כשדניאל חזר מהעבודה אמרתי לו: 'יש לי סרטן שד'. שנינו לא ידענו מה זה אומר בפועל. גרנו אז יחד, ועדיין לא דיברנו על חתונה"
היית אז בזוגיות? "כן, דניאל ואני הכרנו בגיל 22 וכבר גרנו יחד שנתיים. עדיין לא דיברנו על חתונה, אבל היה ברור לנו שאנחנו זוג לתמיד. כשהוא חזר מהעבודה אמרתי לו, 'יש לי סרטן שד', והוא ישר חיבק אותי. שנינו לא ידענו מה זה אומר בפועל וניסינו לקבל מידע באינטרנט. בהמשך הגענו יחד לכירורגית שד, שהסבירה לנו את התהליך הצפוי: ניתוח להוצאת הגוש בשד ובלוטת לימפה בבית השחי, ולפי הבדיקות האלה נדע מהו הטיפול שצריך לתת.
"הכול קרה תוך חודש. הגידול הוצא בשלמותו ולא נמצאו גרורות, בזכות הגילוי המוקדם. ההחלמה מהניתוח הייתה לי קשה. במקלחת ישבתי על כיסא ודניאל קילח אותי. לכל אורך הדרך הוא היה מכיל, מרגיע, תומך. אני לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלעדיו ואני יכולה לומר שזה קירב אותנו עוד יותר. התחתנו במאי 2022, שנה ורבע אחרי גילוי הסרטן".
שאלת את הרופאים על סיכוייך להרות? "אחרי הניתוח הלכנו ליועץ פריון. הוא אמר שהקפאת ביציות לא באה בחשבון באותו שלב, אבל העריך שאוכל להרות באופן ספונטני. דניאל ואני דיברנו על כך שלא נוותר על ילדים.
"עברתי 16 הקרנות ובהמשך טיפול אנטי־הורמונלי (כי סוג הסרטן שלי מושפע מהורמונים), ההנחיה היא לקחת אותו חמש שנים ברציפות וההשפעה בגדול היא כמו במנופאוזה. אמרו לי שהמחזור עלול להיפסק, אך לשמחתי הוא ממשיך כרגיל.
"רציתי להיכנס להיריון, התייעצתי עם האונקולוגית והפסקתי את הכדורים אחרי שנתיים. תוך חודש הריתי היריון ספונטני ובמהלכו הייתי במעקב צמוד. במאי 2024 נולד אורי וישר חזרתי לטיפול התרופתי למשך שנה וחודש. אחרי שהפסקתי אותו שוב - נקלטתי. יולן נולדה במאי 2026 ושבועיים אחרי הלידה חזרתי לטיפול האנטי־הורמונלי".
"החלטתי לא להתמקד בביטחון הכלכלי שהמקצוע מקנה לי אלא ללכת אחרי הלב שלי, והשנה התחלתי ללמוד משחק"
איך עוברים רכבת הרים כזו מבחינה נפשית? "בזמן הטיפולים הייתי חזקה ואופטימית, ודווקא אחרי שהחלמתי הרגשתי קושי וחרדה. הבנתי שמעכשיו כל החיים תהיה מעליי עננה שהסרטן, שהגיע ללא כל סיבה, יחזור. פניתי לטיפול פסיכולוגי, אבל הפחד ממשיך ללוות אותי.
"במהלך ההיריון עם יולן הייתי בדיכאון שנמשך גם אחרי הלידה, ובשלב מסוים טופלתי במרפאת חוה בשיבא, שמטפלת בנשים עם דיכאון בהיריון ואחרי הלידה. אבל עשיתי עוד משהו לטובת עצמי: החלטתי לא להתמקד בביטחון הכלכלי שהמקצוע שלי כמהנדסת מקנה לי, אלא ללכת אחרי הלב שלי. עוד בהיריון עם יולן הלכתי לאודישן בבית הספר למשחק 'סטודיו' בתל אביב, ובספטמבר השנה התחלתי ללמוד משחק".
מה מצבך היום? "אני מרגישה טוב יותר, יש לי יותר אנרגיה ואני מאושרת בבעלי ובילדים הנהדרים שלי ובמשפחה התומכת שבלעדיה לא הייתי צולחת את זה בשלום. בעקבות כל מה שעברתי אני נמצאת היום במקום בוגר יותר. אני מרשה לעצמי להסתכל אחורה ולהודות על האינסטינקט ששלח אותי בגיל 25 לגילוי מוקדם, שסביר שהציל את חיי, שאותם אני אוהבת מאוד".