טום קרוז ניגש אליי וביקש ללחוץ את ידי. הוא אמר לי שאני מקסימה. הוא נראה חתיך בדיוק כמו בסרטים, והשוס? אפילו לא הייתי צריכה להנמיך מבט כדי לפגוש את שלו. הוא שלף לעברי את חיוך הטום קרוז שלו והניח מבט מצועף. כבר דמיינתי איך הוא קופץ על הספה של אופרה וצועק "הוא שמן" (נו, ככה אמריקאים מבטאים את השם הפרטי שלי). ואז... התעוררתי.
לא, רגע. המפגש עם טום קרוז היה אמיתי לגמרי. התעוררתי במובן המטאפורי. כי עבורי, זה היה הרגע שבו הבנתי שלא משנה עד כמה אמשיך להיפגש עם כוכבי הוליווד הורסים ברחבי העולם, לא אהיה באמת מאושרת עד שאהפוך לאמא. אני זוכרת איך אחרי הריאיון ההוא התהלכתי ברחובות מדריד בחזרה למלון, ולא הפסקתי לבכות. ניסיתי להסביר לעצמי עד כמה זה לא רגיל מה שקרה עכשיו: "את קולטת? איתן האנט פנה אלייך מיוזמתו. החמיא לך! הזיע עלייך כריזמה!". אבל החוויה הזאת לא מילאה אותי. רק הציבה זרקור חד על האין.
במשך שנים חייתי את מה שאנשים רבים יגדירו כ"חלום". הייתי כתבת קולנוע, ובתוקף התפקיד (אזהרה, תיאורים קשים של פינוק לפניכן) טסתי לפרמיירות נוצצות וראיינתי כוכבים.
יאללה, נסיים עם הניים־דרופינג ונתקדם: בראד פיט - יצירת מופת גנטית. ג'ים קארי - הכי מבריק. כריס נות' - לגמרי "ביג". ברמת הדחייה. והכי נחמד? ללא ספק מיסטר קרוז, שבסוף מסיבת העיתונאים בחר להודות לי על דברים שאמרתי לו. ובכל זאת, בשלב הזה החלום היחיד שלי היה תינוק עם ריח של פליטה. חלום שלצערי לא התגשם במהרה, גם כשהייתי נשואה. עד שבסוף זה קרה. בתי האהובה הגיעה.
השבוע היא חגגה 13, ופתאום הכול חזר אליי - הזיכרונות. הכמיהה. שום חיוך של טום קרוז לא ישתווה לחיוך של הילד שלך. שום דבר לא נותן משמעות כמוה. גם אם היו מציעים לי חיים של כוכבת הוליוודית, עם יופי, כסף ותהילה, אבל בלי להיות אמא, לא הייתי מתחלפת לרגע.
כן, גם אם בסוף התגרשתי מאבא שלה. וגם אם בדרך חוויתי כאב. המון כאב. תמיד אמרתי שאם היו נותנים לי שלט שיכול להחזיר את הזמן לאחור, הייתי לוחצת על "פליי" ועושה בדיוק אותו דבר. יוצאת איתו שוב, מתחתנת איתו שוב. כי אחרת היא פשוט לא הייתה.
אחרי גירושיי היה לי ויכוח עם בן זוג. הוא אמר בנונשלנטיות: "נו, באמת. היית פוגשת מישהו אחר, מביאה איתו ילדים ואוהבת אותם באותה מידה". יכול להיות. אולי היה לי ילד, ילדה, ילדים, אבל זו לא הייתה "היא!".
יש משהו בביולוגיה של הגורל שאי־אפשר להסביר. העובדה שהיא נוצרה דווקא מהשילוב הספציפי ביני ובין אביה היא נס שלא הייתי מחליפה בשום תסריט הוליוודי. לכן אף פעם לא התחרטתי על האהבה ההיא, גם אם היא נגמרה. ובגלל זה, מהרגע שהבנו שאנחנו נפרדים, היה לי חשוב שנישאר חברים טובים. כי לא כל אהבה צריכה להחזיק לנצח, אבל יש אהבות שמולידות משהו שהוא לנצח.
ועם כל הכבוד לכל הסטארים, האושר הכי גדול שלי היום הוא שהבת שלי ניגשת אליי, מחבקת אותי ואומרת שאני מקסימה. טום קרוז אולי חשב שאני מקסימה (בואו, הוא כנראה פשוט רצה ביקורת טובה), אבל היא באמת יודעת. ואני שמחה שידעתי אז, לפני שנים במדריד, איפה נגמר הסרט ואיפה החיים מתחילים.
