בשעות הראשונות של טבח 7 באוקטובר, יעל אקשטיין לא הייתה מודעת לכך שהעולם מסביבה התהפך. בעלה יצא לבית הכנסת, והיא נשארה בבית שבעמק חפר עם ארבעת ילדיה, כשהטלפון, כמו בכל שבת, מכובה. "באזור 12:30 החלטתי להצטרף לבעלי והלכתי עם הבנות שלי לבית הכנסת", היא מספרת. "כשהגענו ראיתי אדם שאני מכירה ויודעת שהוא דתי עומד בחוץ ומסתכל בטלפון שלו. אמרתי: 'אה, מעניין אם משהו קרה'. נכנסתי לבית הכנסת וראיתי את אשתו. אמרתי לה, 'תשמעי, אני לא רוצה לחדור לפרטיות שלכם, אבל ראיתי את בעלך בטלפון. אם אתם צריכים משהו – אני כאן לעזור'. כבר היה כמעט אחת בצהריים. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'את לא יודעת'. אמרתי לה, 'מה אני לא יודעת?'. היא אמרה לי: 'אנחנו במלחמה. כל הדרום עכשיו בשליטת חמאס'".
איך הגבת?
"התפרקתי. זה היה משהו פיזי, אפילו לא רגשי. ממש נפלתי על הרצפה ופשוט בכיתי. אני זוכרת שחשבתי 'אני עם שתי הבנות שלי ואני חייבת להיות חזקה', אבל לא יכולתי. הנשמה ידעה שזה משהו אחר, משהו שלא חוויתי בחיים שלי. הכול השתנה".
די מהר אקשטיין הבינה שאין לה זמן להיות בהלם. "השאלה הראשונה ששאלתי הייתה אם אנחנו בטוחים. הדבר השני שחשבתי היה: כל העבודה שאבא עשה, כל העבודה שאת עשית עד עכשיו - הייתה בשביל הרגע הזה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, גו, גו, גו! עכשיו! אין שנייה אחת לבזבז. אמרתי לבעלי: 'אני במילואים. אתה לא תראה אותי בשבועיים הקרובים לפחות'. ובאמת, במשך שבועיים לא ישנתי. אני עליתי לארץ אחרי שכבר התחתנתי ולא הייתי בצבא. אלה המילואים שלי. זו האחריות שלי".
זה שש שנים שאקשטיין (40) מכהנת כנשיאת הקרן לידידות, הארגון ההומניטרי הגדול בישראל. כאשר אביה, הרב יחיאל אקשטיין ז"ל, הקים את הקרן ב־1984, הוא היה רב אורתודוקסי צעיר בשיקגו ששאף ליצור קשר עם הקהילה הנוצרית. הוא מן הסתם לא דמיין שארבעה עשורים לאחר מכן, הארגון הצנוע שהקים יהפוך לאימפריה של כ־200 עובדים וארבעה משרדים (בארצות הברית, קנדה, קוריאה וישראל), שמגייס תרומות של מאות מיליוני דולרים בשנה מנוצרים אוונגליסטים ברחבי העולם. הוא כנראה גם לא תיאר לעצמו שמי שתוביל את הארגון תהיה בתו הצעירה, שלה בכלל ייעד קריירה כעורכת דין, ושאחרי האסון הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל היא תסתער על מה שהיא רואה כמשימת חייה - עזרה בשיקום ובנייה מחדש של מה שנהרס.
מאז 7 באוקטובר תרמה הקרן יותר מ־132 מיליון דולר, שמימנו שורה של יוזמות ופעולות: הצבת יותר מ־200 מיגוניות בתחנות הסעה בצפון, מימון רכבים ממוגנים ונגררי כיבוי אש לרשויות קו העימות בצפון, חלוקת אלפי אפודי מגן וקסדות לכיתות כוננות, רכישת אמבולנסים ממוגנים וניידות טיפול נמרץ, מימון מענקים עבור מילואימניקים ופצועי צה"ל, חלוקת חבילות מזון למאות אלפי אנשים, ובהם מפונים, משפחות החטופים ושורדי נובה, הקמת מרכז משפחות בבסיס שורה, והרשימה נמשכת ונמשכת. בנוסף, עוד לפני המלחמה סופקו רכבים ממוגנים ליישובי עוטף עזה ("הם הצילו חיים ב־7 באוקטובר") והושקעו כ־200 מיליון שקל במיגון ובציוד רפואי של בתי חולים, עם דגש על הפריפריה.
"כבר ב־7 באוקטובר בלילה בדקנו מה אנחנו יכולים לעשות", מספרת אקשטיין. "בזכות הפעילות שלנו בתחום הביטחון שנמשכת עוד מ־2006, כבר הייתה לנו מערכת יחסים עם פיקוד העורף, עם כל אנשי הביטחון ביישובים ועם עובדים סוציאליים. כבר באותו יום הצוות שלנו היה מוכן שם לדבר עם האנשים ולזהות צרכים – כולל אספקה של אוכל, שתייה וציוד לתושבי הקיבוצים שיצאו מהממ"דים אחרי 30 שעות, ואפילו הצטרפות לצוות שמוסר הודעות למשפחות הקורבנות במקום אחת העובדות הסוציאליות שנחטפה.
"כשהגעתי למשרד שלי ב־8 באוקטובר השאלה הראשונה הייתה: 'מה התקציב שלנו לשבוע הקרוב?'. אמרתי: 'אין תקציב. כל מה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו עושים עכשיו. נקודה'. בשבוע הראשון חילקנו 7 מיליון דולר".
את לא מרגישה שהממשלה הייתה צריכה לעשות הרבה דברים שאתם עושים?
"הרבה אנשים שואלים את זה. אבא שלי היה אומר: כשיש ניצול שואה שצריך אוכל, אנחנו לא שואלים איפה הממשלה, אנחנו עושים. מלבד זאת, יש לנו תוכניות ספציפיות שמתוקצבות על ידי הממשלה. למשל, כשראיתי שיש 160 אלף מפונים ובמחלקות הרווחה ממש קורסים, מיד בנינו תוכנית שתעניק להן תקציב נפרד רק למפונים, והממשלה תקצבה את זה. בשנה שעברה היו לנו תוכניות עם הממשלה בהיקף של 150 מיליון שקל. קל מאוד להתלונן, אבל כשיש משהו חשוב, אני לוקחת את המשימה ואת האחריות".
28 שקל לשעה
קשה בהתחלה לזהות באקשטיין, אישה לבבית ומסבירת פנים הלבושה בפשטות, את הבולדוזר שהיא. בנוסף לפעילותה בקרן הוציאה שלושה ספרים, והיא גם פעילה מאוד בתחום ההסברה ומתחזקת עמוד פייסבוק עם 324 אלף עוקבים. בארבע השנים האחרונות היא מגישה את הפודקאסט Nourish Your Biblical Roots , שבו היא חולקת תובנות רוחניות מהתורה ומנהלת שיחות עם מובילי דעה נוצרים ויהודים. במסגרת הפודקאסט, שמשודר בארצות הברית בפלטפורמה הנוצרית pray.com, ראיינה בין היתר את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת ראש האופוזיציה יאיר לפיד. ב־2019 כיכבה ברשימת "100 האנשים המשפיעים לטובה על החיים היהודיים" של השבועון היהודי־ניו יורקי "אלגעמיינער", שהגדיר אותה כ"אחת הפעילות היהודיות הבין־דתיות המובילות בעולם". "הג'רוזלם פוסט" בחר בה בשנים 2021-2020 לרשימת 50 היהודים המשפיעים ביותר, וב־2023 העניק לה את אות ההוקרה ההומניטרי.
היא נולדה בשיקגו, הצעירה מבין שלוש בנות. את הבית שבו גדלה היא מגדירה כ"אורתודוקסי מודרני" ("נשים לבשו מכנסיים ואף פעם לא ראיתי כיסוי ראש"). את הקרן לידידות הקים אביה פחות או יותר בתקופה שבה נולדה. "אבא שלי ראה שיש נוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל, ויצר קשר עם מנהיגי הקהילה הזו. כמעט עשו עליו חרם בגלל החיבור שלו לנוצרים. הוא לא רצה שהסטיגמה תהיה עלינו ובגלל זה לא דיבר על העבודה שלו. כשהמורים בבית הספר היו שואלים, 'מה ההורים שלך עושים?', עניתי: 'אני לא יודעת'".
היא למדה בבית ספר יהודי, והתגלתה כילדה מרדנית במיוחד. "בגיל עשר כבר אמרתי: זה לא בשבילי, כל עניין היהדות. ברחתי מזה, חיפשתי משהו רוחני. בגיל 14-13 כבר נסעתי לפסטיבלי מוזיקה עם חברים. לאבא שלי היה מאוד־מאוד קשה שלא הייתי דתייה, אבל בדיעבד זה היה שלב בחיים".
בגיל 17 התחברה לדת מחדש. "שכנעתי את בית הספר שלי שאם אשהה שנה בישראל זה ייחשב שסיימתי י"ב. ביליתי שנה במדרשה של בנות בירושלים ואז ראיתי את הרוחניות ביהדות. התחברתי וידעתי שזה המקום שלי". באותה תקופה הוריה החליטו להתגרש. אביה עלה לישראל ובהמשך נישא מחדש. "זה היה קשה. אבא שלי הרגיש שהוא חייב להיות בארץ, זה היה בדם שלו. אמא שלי אמרה: 'גידלנו שלוש בנות באמריקה, אני לא עוזבת אותן'. היא לא עלתה לארץ בגללי באיזה אופן".
עם שובה לארצות הברית למדה אקשטיין ספרות אנגלית, סוציולוגיה ויהדות בקווינסי קולג' בניו יורק. אז גם הכירה את בעלה, עמיחי, בקבלת שבת אצל חברים. "ברגע שהוא נכנס הסתכלתי ואמרתי – וואו, אוקיי. אני אתחתן איתו", היא נזכרת. הייתה רק בעיה אחת: עמיחי, שהיגר לארצות הברית עם הוריו בגיל שש, היה נחוש לחזור לישראל, בעוד אקשטיין חשה שהיא חייבת להיות קרובה לאמה ולאחיותיה. "יצאנו שלוש שנים, ובסוף הוא החליט: טוב, אני רוצה אותך, ואם החיים שלנו יהיו פה, זו המציאות.
"התחתנו, היה לנו בית חמוד בניו ג'רזי, ובעלי, שתכנן ללמוד משפטים, החל לעבוד כמתורגמן בחברת עורכי דין גדולה בוול סטריט. הבוס שלו היה עורך דין ישראלי. ביום הראשון הוא אמר לו: 'העבודה פה לא בשבילך. אתה רוחני ואתה איש משפחה'. עמיחי שאל: 'אז מה אתה ממליץ לי לעשות?', והוא ענה: 'יש אוניברסיטה חדשה בשם רייכמן שבדיוק נפתחת בהרצליה, לך ללמוד שם'. הוא היה אחד המייסדים והוא כבר עשה טלפון והודיע לו: 'אתה יכול להתחיל בספטמבר'. זה היה אמצע אוגוסט. עמיחי חזר ואמר לי, 'בלי לחץ, אבל עוד שבועיים אני יכול להתחיל לימודים ברייכמן?', ובשנייה הכול היה ברור. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'אנחנו עושים את זה'".
4 צפייה בגלריה
עם עמיחי והילדים. "בעלי תמיד אומר: אני יודע שאת בלידה פעילה כשאת מכבה את המייל
(צילום : אלמוג קולט , הקרן לידידות)
מה השתנה?
"פתאום הבנתי שאני אוהבת את אמי ואת אחיותיי, אבל עכשיו אני בונה את המשפחה שלי ואת העתיד שלי. באותו יום סיימתי לברך ברכת המזון ואמרתי: 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו'. ופתאום חשבתי, איך אני יכולה להגיד את המילים האלה בכזו כוונה ולא לעשות את זה? הכול התחבר ביום אחד, ותוך שבועיים היינו בישראל".
איך הייתה הקליטה כאן?
"בקטנה (צוחקת). וואו, יש רגעים בחיים שהם כמו לידה. הכי משמח והכי קשה. ככה הרגשתי".
לאחר הנחיתה בארץ, ב־2005, התגוררו בני הזוג במשך תשעה חודשים אצל אביה של אקשטיין, "וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את העבודה שלו בקרן לידידות. לפני כן לא חשבתי אף פעם שאעבוד שם, רציתי להיות וטרינרית. כשראיתי בפעם הראשונה מה אבא שלי עושה, אמרתי לו: 'אני חייבת להיות חלק מזה'. הוא ענה לי: 'אין סיכוי. את תהיי עורכת דין. את לא צריכה את הג'וב הזה. את חכמה, יש לך תואר אקדמי'. אמרתי לו: 'אבא, זה לא בגלל שאני צריכה ג'וב, זה בגלל שאני רוצה לעשות את זה'. הוא אמר: 'לא. את הבת שלי, זה לא נראה טוב'. הוא חשש שיראו בזה נפוטיזם. אמרתי, 'אוקיי. אני אדביק בולים על מעטפות בשכר מינימום'. לזה הוא הסכים. ובאמת, במשך שנה וחצי הדבקתי בולים עבור 28 שקל לשעה".
נקודת המפנה הייתה במלחמת לבנון השנייה. "אז התחלנו לעסוק גם בתחום הביטחון. היו צריכים מישהו שיכתוב באנגלית לתורמים על מה שקורה, ואני הייתי דוברת האנגלית היחידה במשרד. אנשי המשרד הראשי בשיקגו ביקשו שאסע לצפון ואכתוב מעין בריף על המצב. נסעתי שלוש שעות לצפון ושלוש שעות בחזרה, וכתבתי בריף שבזכותו גייסו כ־6 מיליון דולר למקלטים".
"כשאבי נפטר, מבחינת כולם הקרן לידידות סיימה את דרכה. פחדתי שהיא תתפרק במשמרת שלי, ואז כולם יגידו: 'אה, היא באמת הייתה שם רק בגלל שהיא הבת שלו"
בנקודה הזו נטשה אקשטיין את הבולים והפכה לעובדת מפתח בארגון ולמי שמנהלת קשר רציף עם התורמים. בהמשך מונתה לסגניתו של אביה, ושנתיים לפני מותו הוכרזה כ"פרזידנט אלקט" (מי שתמלא את תפקיד הנשיאה עם פרישתו לגמלאות). בסך הכול עבדו האב ובתו יחד במשך 15 שנה.
הרגשת שאת צריכה להוכיח את עצמך יותר כי את "הבת של"?
"בהחלט. החלטתי מההתחלה שבעבודה הוא הבוס. אין 'אבל אבא'. בכל יום לפני שיצאתי מהמשרד באתי לתת לו נשיקה, אבל חוץ מזה זה היה מקצועי לגמרי ואהבתי את זה. הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי בפניו. הרי הוא לא רצה לשכור אותי בכלל. אנשים שעבדו מולנו אמרו בהתחלה, 'אוקיי, היא הבת של יחיאל', אבל אז הם ראו באמת מה הבאתי. הפכנו לצוות מושלם".
איפה את? אבא מת
הכול השתנה בפברואר 2019, כאשר אביה של אקשטיין נפטר בפתאומיות מדום לב בגיל 67. "בדיוק יום לפני כן חזרתי מחופשה של עשרה ימים באפריקה עם החברה הכי טובה שלי. כשנחתתי בלילה אבא התקשר. לא עניתי וכתבתי לו: 'רק נחתתי, אני כל כך עייפה, בוא נדבר מחר'. הוא כתב, 'רק רציתי לוודא שנחתת בשלום, אין בעיה. נדבר מחר'.
"למחרת בבוקר לקחתי את שימי, הבן הצעיר שלי, לגן, והתקשרתי לאבא ב־8:35. הוא לא ענה. בסדר. התחלתי לעבוד ושלחתי לו איזה 20 מיילים. ב־10:30 העוזרת שלו התקשרה ושאלה, 'דיברת עם אבא היום?'. אמרתי, 'לא, דיברתי איתו אתמול'. היא אמרה, 'אוקיי, כי יש לו פגישה והוא לא הגיע למשרד, אני קצת דואגת'. אבל הוא היה כזה, זה לא היה מאוד חריג. לא דאגתי. בארבע אחר הצהריים הלכתי להביא את שימי מהגן. יצאתי לאוטו עם שימי על הידיים, ואז אחותי התקשרה בבכי ואמרה, 'איפה את? אבא מת'.
"הרגשתי אז כמו שהרגשתי שנים אחר כך ב־7 באוקטובר – התמוטטות. שכל העולם פתאום לא הגיוני. כמו בסרטים, הייתי על הרצפה בבכי. שימי המתוק, שהיה בן שנתיים, הלך לתיק שלי והביא לי אקמול, ושאל אותי אם יש לי פצע. בדיעבד, היה לאבא דום לב בדיוק בשעה שבה התקשרתי: 8:35".
תוך כדי האבל הכבד הבינה אקשטיין שהמשך קיומה של הקרן לידידות תלוי בה. "זה היה מפחיד. מבחינת כולם – הארגון סיים את דרכו. זהו, זה היה של בן אדם אחד וזה נגמר. זה הסוף. פחדתי שהעמותה תתפרק במשמרת שלי, ואז כולם יגידו: 'אה, היא באמת הייתה שם רק בגלל שהיא הבת שלו'".
מה עשית?
"כשקמתי מהשבעה, המקום הראשון שהלכתי אליו היה המשרד. אמרתי לכולם: 'אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל אני יודעת שהארגון חזק מספיק ואנחנו נשרוד את זה. מדינת ישראל צריכה אותנו'. אני זוכרת שפתאום הפכו את המשרד של אבא למשרד שלי. אמרתי, 'לא, לא, אני לא מוכנה', והם אמרו, 'את חייבת'. במהלך חייו מעולם לא ישבתי בכיסא שלו, מתוך כבוד. הבנתי שעכשיו, עם מותו, מתוך אותו כבוד, אני כן אשב בו".
לדברי אקשטיין, "70% מהעמותות והעסקים שעוברים מדור ראשון לשני נסגרים בתוך חמש שנים. רוב העמותות שבנויות סביב דמות המייסד לא מצליחות לשרוד את האובדן שלו. ידעתי שכל הסטטיסטיקות נגדי ואני חייבת לעשות החלטות קשות כדי לחזק את העמותה".
אילו שינויים הכנסת?
"כשעבדתי עם אבא תמיד אמרתי לו: 'אתה מנהל את זה כמו חנות מכולת. אנחנו צריכים לעשות מעבר לארגון אמיתי'. נתתי לו רשימה של מה שצריך לעשות לדעתי: ניתוח נתונים, אסטרטגיה, תוכנית עבודה לחמש שנים, יעדים שנתיים לכל מחלקה. אלה דברים בסיסיים שפשוט לא היו. והוא תמיד אמר לי: 'יעל, את צודקת, אבל עכשיו זה לא הזמן'. ואז כשהוא נפטר הרגשתי: עכשיו הזמן".
אקשטיין לא היססה לבצע גם שינויים פרסונליים. "זה היה קשה, אבל החלפתי את כל המנכ"לים, ואת רוב חברי הדירקטוריונים בארצות הברית וקנדה. אבי הסתכל על עצמו ועל הקרן לידידות כעל אותו דבר. אני לא. בשבילי זו תשוקה, אבל זו עבודה. לכן אני יכולה לקבל החלטות קשות". במסגרת השינויים מינתה ארבע נשים כמנכ"ליות בארבעה משרדי הקרן ברחבי העולם. "זו לא הייתה הכוונה. שאלתי מי האנשים הכי טובים ובמקרה יצא שאלה נשים", היא אומרת.
נוסף על כל אלה החליטה אקשטיין למקד את פעילות הקרן בתחומים הומניטריים וביטחוניים בלבד, ולא להתפזר לאינספור פרויקטים בתחומים שונים.
המדיניות שלה, היא מספרת, הוכיחה את עצמה. "בנקודה שבה אבי נפטר, הארגון גייס 104 מיליון דולר בשנה והיו לנו 300 אלף תורמים. עכשיו, אחרי שש שנים, אנחנו מגייסים יותר מ־300 מיליון דולר בשנה מיותר מ־800 אלף תורמים בכל העולם".
מדי בוקר היא נוסעת למשרדי הקרן, שעברו לאחרונה מירושלים למודיעין. הבייבי החדש שלה הוא תוכנית הסברה שאפתנית בשיתוף מנהיגים נוצרים בארצות הברית, "כי יש 100 מיליון נוצרים אוונגליסטים באמריקה, והבנתי שאם נאבד אותם, אוי ואבוי". במסגרת התוכנית גייסה בין היתר 350 כנסיות ברחבי ארצות הברית לקיים טקס ביום השנה ל־7 באוקטובר, שבמסגרתו הוצבו בחצר כל כנסייה 1,200 דגלי ישראל. היא מתכוונת להפוך את הטקס לשנתי, "ובשנה הבאה זה יהיה באלף כנסיות". במקביל, ממשיכה הקרן כל העת בפעילותה לסיוע ליהודים שנפגעו במלחמה באוקראינה, במסגרת פעילותה השוטפת לסיוע ליהודים במצוקה במדינות ברית המועצות לשעבר ובמדינות נוספות בעולם. זאת נוסף על חלקה בהעלאתם וקליטתם של יהודים מרחבי העולם. בסיוע הקרן עלו מתחילת המלחמה מעל 3,000 עולות ועולים, שחלקם הגיעו למרות המלחמה, ואף בגללה
"הילדים יודעים מה אני עושה ומאוד גאים בזה. אני מראה להם שאישה יכולה לעשות הכול ושאין בושה בכך שאבא יהיה בבית. זו מתנה"
במקביל לעבודה המאומצת בשני העשורים האחרונים, גידלה ארבעה ילדים: נאורה (18), ליעם (16), ספיר (13) ושימי (שמונה). "בעלי תמיד אומר: 'אני יודע שאת בלידה פעילה כשאת מכבה את המייל", היא צוחקת. "יש לי בעל הכי מדהים בעולם. קיבלנו החלטה שאנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יגדלו עם מטפלות. אין לנו משפחה פה, וכשהפכנו להורים החלטנו שעמיחי יהיה בבית עם הילדים. זה נתן לי אפשרות לעשות את מה שאני צריכה לעשות. אני לקחתי חצי מחופשות הלידה, ועמיחי לקח את החצי השני. לפני ארבע שנים הוא הקים עסק משלו שמטפל בזכויות יוצרים בינלאומיות".
את מרגישה שיש מחיר לעבודה של 24 שעות ביממה?
"תמיד היה לי קשה מאוד לטוס, אז באמת הרגשתי את המחיר שאני משלמת. אבל מעבר לזה, מתי שאני עם הילדים, אני באמת איתם. יש ימים שמדובר בחצי שעה, אבל אם זו חצי שעה משמעותית – הם לא מרגישים חוסר. הילדים יודעים מה אני עושה ומאוד גאים בזה. אני מראה להם שאישה יכולה לעשות הכול ושאין בושה בכך שאבא יהיה בבית. בריא להם לראות את המודל הזה. זה מסר גם לנשים וגם לגברים, וזו מתנה".
