טובה פרידמן והנכד, ערן גודמן

הנכד של טובה פרידמן (83) פתח לה טיקטוק, והיא הפכה לכוכבת רשת שמלמדת על השואה

כשערן גודמן (16) הבין לפני שנה שחבריו האמריקאים לא יודעים כלום על השואה, הוא הכניס את סבתא שלו לטיקטוק. היום היא מספרת ל־360 אלף עוקביה על מה שעבר עליה באושוויץ ועונה גם על השאלות שלהם. גם השחקן סר בן קינגסלי יצר קשר

פורסם: 27.04.22, 08:28
במשך שנה וחצי, לטובה פרידמן לא היה שם. היא הייתה מספר. מגיל חמש עד שש וחצי קראו לה A27633. את המספר קעקעה על ידה אסירה יהודייה כשהגיעה לאושוויץ. "הידיים של זו שעשתה לי את הקעקוע רעדו, כי היא ממש לא שמחה לקעקע ילדים", מספרת פרידמן באחד הסרטונים המרגשים שלה בטיקטוק. "היא אמרה לי: 'תזכרי, זה השם שלך עכשיו! את חייבת ללמוד אותו!'. למרות שעד אז מעולם לא למדתי בבית ספר ולא ידעתי מספרים, הבנתי שזה משהו שאני חייבת לשנן היטב. ידעתי שזה מה שיעשה את ההבדל בין חיים למוות".
פרידמן (83), ששרדה את מחנה ההשמדה, היא היום עובדת סוציאלית שמתגוררת בניו־ג'רזי, ארצות־הברית. היא אמא לארבעה, סבתא לשמונה ובעלת חשבון טיקטוק מצליח, עם יותר מ־360 אלף עוקבים, שבו היא משתפת את עוקביה בזיכרונותיה ועונה על שאלותיהם.
מי שפתח עבורה את החשבון הוא אהרון־ערן גודמן, נכדה בן ה־16 שחי גם הוא בניו־ג'רזי, אחרי שהבין שהתלמידים בבית ספרו לא יודעים כמעט דבר על השואה. "בארצות־הברית, בעיקר בקרב הדור הצעיר, אין הרבה מודעות לשואה", אומרת פרידמן בריאיון שנערך איתה בזום (שבו נוכחים גם הנכד ערן ואמו, בתה של פרידמן, איתיה). "חלקם לא מאמינים שהיא התרחשה, ואחרים לא מבינים את הממדים".
@tovafriedman Thank you for helping us reach this crazy milestone!! 🥳🎉 @israelinusa @thetrueadventures @officialpoa @claims_conference #shoah #milestone #follow ♬ FEEL THE GROOVE - Queens Road, Fabian Graetz
בן קינסלי בסרט "רשימת שינדלר"

אמא לא הסתירה את האמת

היא נולדה ב־1938 כטולה גרוסמן בעיר טומשוב מזובייצקי שבפולין. אביה היה חייט, בעל עסק מצליח. כשהייתה בת שנה נכבשה העיר על ידי הגרמנים והוקם בה גטו. בהמשך ירו הגרמנים למוות בסבים שלה ("הם נפטרו מכל הקשישים בעיר"), את אביה שלחו למחנה הריכוז דכאו, וזמן מה אחר כך, כשהיא בת חמש, העלו אותה ואת אמה על רכבת לאושוויץ. "אמא שלי מעולם לא הסתירה את האמת ממני", היא מספרת. "בדרך לאושוויץ היא אמרה שזו התחנה האחרונה שלנו. שבה נמות. כל מי שהיה באושוויץ ידע את זה, רק לא ידעו מתי.
"מדי יום היו עושים לנו מסדר. היינו צריכים לעמוד אחד אחרי השני, לפעמים במשך שעות, בלי לזוז. יום אחד, אחרי שחלפו יותר משלוש שעות, התחלתי להסתובב במקום. חיילת אס־אס ראתה אותי, שלפה אותי מהטור והתחילה להכות אותי בפניי עד שהן התנפחו לגמרי. הייתי רעבה במחנה באופן תמידי. ביום הולדת שש שלי, אמא שלי גנבה חתיכת לחם והביאה לי אותה כמתנה. הקצינים תפסו אותה והכו אותה חזק בראשה. מאז היא סבלה מכאבי ראש כרוניים. 12 שנה אחרי שהמלחמה הסתיימה, היא נרדמה על הספה שלנו בבית ולא התעוררה. היא הייתה בת 45 בלבד".
3 צפייה בגלריה
טובה פרידמן, בילדותה
טובה פרידמן, בילדותה
טובה פרידמן, בילדותה
(צילום: אלבום פרטי)

מי זה היטלר?

בתום המלחמה חזרו פרידמן ואמה לעיירת הולדתה. אז הן עוד לא ידעו מה עלה בגורל אביה, אבל שבעה חודשים אחרי זה גם האב חזר לעיירה והמשפחה התאחדה. החיים בפולין היו קשים מנשוא. לא רק שהוריה איבדו את כל נכסיהם, גם האנטישמיות הייתה בשיאה. פרידמן הלכה לראשונה לבית ספר, אבל הילדים קראו לה "יהודייה מלוכלכת". כשהייתה בת 12, החליטו הוריה להגר לארצות־הברית. כשבגרה עשתה תואר בעבודה סוציאלית ונישאה למאיר פרידמן, יהודי־אמריקאי, ביוכימאי במקצועו, שהלך לעולמו לפני שנתיים.
קצת לפני שמלאו לה 30 היא ובעלה עלו לישראל, אבל שבו לארצות־הברית כעבור עשור. "בעלי עבד ב'הדסה' ואני עבדתי באוניברסיטה העברית, אבל היה מיתון ושנינו פוטרנו", היא מסבירה. "בארצות־הברית, לעומת זאת, הציעו לנו משרות טובות".
נכדך ערן יצר סרט על ביקור משפחתי שעשיתם באושוויץ. בסרט את אומרת לנכדייך לשמור תמיד על שורשיהם היהודיים, כי אחרת היטלר ינצח. לא חששת שהחיים בארצות־הברית יובילו להתבוללות?
"זו בהחלט הייתה החלטה קשה מאוד לעזוב את ישראל. בהתחלה אני ובעלי סיכמנו שנחזור לארצות־הברית לשנתיים־שלוש מקסימום, אבל העניינים נעשו מורכבים. לאורך השנים הקפדנו לחנך את הילדים שלנו על ערכי היהדות. גם הם וגם כל הנכדים שלי למדו בתקופת היסודי בבתי ספר יהודיים. וכמובן, תמיד סיפרתי להם על השואה".
נראה שההשקעה הוכיחה את עצמה: כשהנכד ערן עבר לבית ספר ציבורי ונדהם מהבורות של חבריו ללימודים, כלפי היהדות בכלל והשואה בפרט, הוא החליט לפתוח לסבתו חשבון טיקטוק. "זה היה בערך לפני שנה", הוא מספר. "היה לנו שיעור היסטוריה בבית הספר, והמורה שלנו סיקר את כל נושא השואה ביומיים. תהיתי עד כמה התלמידים באמת יכלו להפנים מזה משהו. התחלתי לשאול את כל מי שכבר למד את החומר שאלות כמו, 'כמה יהודים נרצחו בשואה?', 'תן שם של מחנה אחד לדוגמה'. אף אחד לא ידע. כששאלתי מי זה היטלר, אמרו: 'איש אחד רע'".
איתיה, הבת של טובה: "אני זוכרת ששמעתי את אחד החברים של ילדיי אומר: 'למה אנחנו רק שומעים על הצד של היהודים? צריך לשמוע גם את הצד של הנאצים. גם להם היה קשה'"
איתיה: "אני הייתי עדה לאמירות עוד יותר איומות. אני זוכרת ששמעתי את אחד החברים של ילדיי אומר: 'למה אנחנו רק שומעים על הצד של היהודים? צריך לשמוע גם את הצד של הנאצים. גם להם היה קשה'".

טובה, ידעת מה זה טיקטוק כשערן הציע לך?
"לא היה לי מושג. הוא אמר שהוא רוצה לראיין אותי על השואה ולהפיץ את זה, וכמובן הסכמתי מיד. יש מעט מאוד ניצולי שואה שחיים היום. אני תכף בת 84 ואני עוד הצעירה מבין השורדים. עוד מעט לא יישאר אף ניצול שיוכל לספר מה באמת קרה שם. החשבון צבר תאוצה בצורה מדהימה ואז גם הבנתי מה זה טיקטוק. בזכותו פונים אליי הרבה צעירים ששואלים אותי שאלות, גם הרבה לא יהודים שזה בכלל חשוב. אני תמיד אומרת עד כמה כולם חייבים לדעת ולזכור. אם לא נזכור, לכל אלה שנרצחו בשואה לא תהיה משמעות. ואם לא זוכרים, זה גם יכול לקרות שוב".
יש תגובה שזכורה לכם במיוחד?
איתיה: "לפני כמה חודשים סר בן קינגסלי יצר איתנו קשר. הוא סיפר לנו שהוא שמע על אמא שלי ושהיא הגיבורה שלו (קינגסלי הוא שחקן בריטי לא יהודי שכיכב בכמה סרטים על השואה והנושא קרוב ללבו, י"מ). הוא הוסיף שהוא מגיע לניו־יורק לצילומי סרט ושישמח מאוד להיפגש איתה. ובאמת הוא הגיע אלינו הביתה".
טובה: "לא מזמן קיבלתי ממנו עוד מכתב".
3 צפייה בגלריה
טובה פרידמן, בתה איתיה והשחקן בן קינגסלי
טובה פרידמן, בתה איתיה והשחקן בן קינגסלי
טובה פרידמן, בתה איתיה והשחקן בן קינגסלי
(צילום: אלבום פרטי)

גם בישראל יש ניצול שואה שפתח לפני שנה חשבון טיקטוק: גדעון לב. יצא לכם להכיר?
"כן. דרך הטיקטוק. אחרי שערן פתח לי חשבון הוא ראה את החשבון של גדעון. ערן מתכתב איתו. ביולי אנחנו מתכננים להגיע לביקור בישראל וכנראה ניפגש".
טובה פרידמן: "לא היה לי מושג מה זה טיקטוק, כשהחשבון צבר תאוצה הבנתי. בזכותו צעירים פונים אליי בשאלות, כולל לא יהודים, שזה בכלל חשוב"
איך זה לחיות עם מספר על היד כשאת גרה בארצות־הברית?
"בניגוד למי שחי בישראל, בארצות־הברית לא כולם יודעים מה זה אומר. שואלים אותי הרבה פעמים לגביו".
חשבת פעם להסיר אותו?
"לא. פעם היה רופא שהציע לי. סירבתי. אני מרגישה שנותרתי בחיים כדי לשמש עדה ושהמספר נותן תזכורת תמידית. מתוך 5,000 ילדים בעיר שלי רק חמישה שרדו. אני ביניהם. זו חובתי כלפי מי שלא שרד. אם הייתי מעלימה את המספר, זה כמו שהייתי בוחרת להעלים את כל מה שקרה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.