מדי לילה, עד שבגרה, הייתה מיכל אושמן חולמת שהנאצים מגיעים לביתה על גבי עיט, שולפים אותה ממיטתה ולוקחים אותה לגרמניה. לעיתים התערבבו בחלום מוטיבים מעולמו של אביה, פרופ' יהודה היס, שהיה מנהל המכון לרפואה משפטית. עבריינים שקראה עליהם בעיתון ושאביה העיד נגדם (כמי שניתח את גופות הנרצחים) הגיעו גם הם לחלומותיה. "גדלתי בבית עם המון עצב ופחד", היא מנסה להסביר את שורשי הסיוט. "סבא וסבתא שלי, ניצולי שואה, התגוררו דלת מולנו כשגרנו ברמת־גן והם גידלו אותי. סבתא שלי, שהתכוננה לשואה הבאה, האכילה אותי על הבוקר, ילדה בת שלוש, בכמויות של מרק עוף. היום, אם אני רק מריחה עוף, אני מיד מרגישה את התחושה הזו של השומן והעור בגרון. הייתי מחביאה איתה קופסאות טונה ברחבי הבית. אחרי מותה אמא שלי מצאה את הקופסאות האלה ופורמולות של מזון תינוקות מפוזרות בבית שלה".
וואו. קשה.
"מגיל אפס סבתא שלי הייתה מספרת לי על מה שעברה. היא הייתה סוחרת בדים ושמעה מסוחרים שהגיעו מכפרים רחוקים שמשהו קורה. היא התחננה להורים שיעזבו. הם סירבו. היא לקחה זוג נעליים ומעיל וברחה. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותם ואת אחותה. אחיה שהלך אחריה התפצל ממנה ביער. גם אותו היא לא ראתה יותר. היו לסבתא שלי עיניים יפות וטובות וכאב לי עליה, אז הסכמתי לאכול. בלילה הייתי שומעת אותה מתחננת ביידיש שלא ייקחו אותי, את הנכדה הבכורה שלה".
ונוסף על זה, היית חשופה לעבודתו של אביך - הפתולוג הכי מפורסם בישראל.
"הבנתי מגיל צעיר שאבא שלי מנתח גופות. יכולנו לנסוע לחתונה, ואז בדרך הוא היה מקבל ביפר והיינו מגיעים איתו לזירת פיגוע או רצח. אמא שלי ואני יושבות באוטו ומחכות לו. אף אחד לא חושב על הילדה הקטנה במושב האחורי שסופגת את כל מה שקורה. היה לי אינסטינקט להפנות את הראש לצד השני, אבל ראיתי את המשטרות ואת המשפחות ההמומות שמגיעות לזירה בסערת רגשות.
"הפכתי לבדיחה של הצוות כשכתבתי על הלוח 'ריבה' (jam) במקום 'חדר כושר' (gym). חזרתי מושפלת הביתה ב־11 בלילה לדירה פיצית. שאלתי את עצמי מה חשבתי כשבאתי ללונדון"
"הייתי ילדה סקרנית שעוברת ליד שולחן העבודה ורואה תמונות קשות וגם את הידיעות בעיתון על עימותים של עבריינים עם אבא שלי בבתי משפט. היו תקופות שהמשטרה הייתה מגיעה אלינו לבדוק את המכוניות שלנו. גדלתי בצפון תל־אביב, לכאורה ילדה צפונבונית, אבל הבנתי שבחיים האלה יש אסונות ויש דברים נוראיים שאנשים מעוללים אחד לשני. החיים היו בשבילי כאב אחד מתמשך. הייתי קמה בלי אוויר. חנוקה".
כיום, כמנטורית, היא מבקשת לקחת את מרכיבי הפחד והחרדה שלופתים אותנו בחיים המודרניים ולהחליף אותם בשלוות נפש וצמיחה. בספר החדש שלה, "האומץ לפחד בדרך להצלחה - המדריך לחיים ולקריירה מלאי שמחה ומשמעות" (ידיעות ספרים), היא מציעה מגוון כלים פרקטיים, שאותם שאבה מהתניא, ספר יסוד בחסידות שמדבר על נפש האדם ושהיא עיבדה לשפה עדכנית. "אני רוצה להיות טוני רובינס (מנטור אמריקאי) היהודייה, זאת שמלמדת איך לתעל את חוויות הילדות שלנו ליצירת משמעות".
לא הוזמנתי למפגשי אמהות
אושמן (48) נשואה ליאיר, שותף בחברת השקעות, אמא לארבעה ומתגוררת ב־20 השנים האחרונות בלונדון. הריאיון איתה התקיים כשהגיעה לארץ עם בתה, כדי למצוא מכינה קדם-צבאית עבורה. "תמר רצתה ישר להתגייס, אבל אמרתי לה שהיא לא גדלה פה, וכדאי לה לעשות הכנה. היא כבר הודיעה לי שזה כרטיס לכיוון אחד". בפגישה השנייה שלנו, שנערכה בזום, מיכל לובשת טי־שירט של פייסבוק ושותה מים מבקבוק של טיקטוק - שני מקומות שבהם עבדה במשרות בכירות. יש לה תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב ותואר שני בסוציולוגיה ארגונית מאוניברסיטת חיפה. אחרי הלימודים עבדה בחברה לייעוץ ארגוני ("בסופי השבוע הייתי עושה משמרות ב'ג'ירף'. כל כך סבלתי מחרדות ומקשיים רגשיים, שרק רציתי להיות עסוקה כל הזמן"). מיד לאחר שהתחתנה עברו בני הזוג ללונדון, שם יאיר התקבל לתוכנית יוקרתית בבית הספר למינהל עסקים. "החתמתי את יאיר על חוזה שאנחנו נשארים בלונדון לשלוש שנים בלבד. בסוף אני זו שלא רצתה לחזור".
איך הייתה ההתחלה שלך בלונדון?
"הגעתי למקום שבו לא יודעים להגיד את השם שלי ואני לא מבינה מה אומרים לי. לא הכרתי אף אחד ולא היו אז קבוצות פייסבוק. יאיר היה סטודנט, ומישהו היה צריך לממן את המחיה שלנו. התחלתי לעבוד בספא. הייתי יוצאת בחמש בבוקר מהבית, עולה על אוטובוס לצד השני של העיר, והתפקיד שלי היה לחלק מגבות לאורחים שהולכים לחדר הכושר. הפכתי לבדיחה של הצוות, אחרי שכתבתי על הלוח 'חדר הכושר סגור' ובמקום לכתוב 'חדר כושר' (gym), כתבתי 'ריבה' (jam). חזרתי הביתה מושפלת ב־11 בלילה לדירה פיצית. שאלתי את עצמי מה חשבתי כשבאתי לפה. אני שולחת קורות חיים ומשאירה הודעות למגייסים, 'זו מיכל מישראל'. הם בטח חשבו שאני על הגמל מנסה להשיג קליטה.
"נקודת המפנה הייתה כשישראלית פה הכירה לי יועץ ארגוני מצליח שינסה לעזור לי. נפגשנו בבית קפה. הוא אמר לי: 'אני הולך לעשות לך טובה. הדרך היחידה שלך לשרוד פה היא לוותר על כל החלומות. הדברים היחידים שאת יכולה להיות פה הם עוזרת הוראה באוניברסיטה, מזכירה או אמא'".
""הגעתי הביתה כשהילדים כבר ישנו. בכירות בעולם הטכנולוגיה לא מספיק מספרות על הרגעים שבהם הן מאכזבות את הילדים, שהן לא נוכחות מספיק"
אותו מסגבירן באמת עשה לה טובה - הוא הטעין אותה במוטיבציה להסתער על שוק העבודה עם סכין בין השיניים. "חזרתי הביתה וסיפרתי ליאיר. הוא ישר אמר 'פאק איט'. בעטתי החוצה את מה שהיועץ ההוא אמר לי. החלטתי לשנות את כל ההסתכלות שלי. אני לא מיכל מישראל יותר ואני גם לא 'מחלקת מגבות בספא'. אני 'מנהלת קבלה בארגון אנטרטיינמנט'. למדתי להציג את עצמי בתרבות האנגלית ונפתח הסכר. התחלתי לקבל הצעות עבודה מטורפות. מצאתי את עצמי בין בנק מבוסס לחברת אנרגיה גדולה".
שנה אחרי המעבר ללונדון החלה אושמן לעבוד כמנהלת צוות פיתוח מנהיגות ב"בנק אוף סקוטלנד". "עבדתי קשה בטירוף לרכוש את האנגלית הבריטית. עמדתי מול המראה ושיננתי מילים קשות. ישבתי שעות בספרייה. כתבתי במחברת מילים חדשות. גם עבדתי נורא קשה בבנק וקלטתי שהם מתים על זה. הקולגות שלי חותכים ב־17:00-16:00 לפאב, ואני נשארת לעבוד עד 19:00. ארבעה חודשים אחרי שילדתי את בתי הבכורה הודעתי שאני חוזרת. הבוס לא האמין, נשים פה לוקחות חופשת לידה של שנה. קודמתי לתפקיד בכיר במחלקה לייעוץ ארגוני".
אחרי ארבע שנים בבנק עבדה תקופה קצרה בחברת דנונה העולמית כמנהלת ראש תחום פיתוח מנהיגות וניהול, ואז ילדה את בנה. בהמשך, אחרי אפיזודה כיועצת עצמאית בלונדון ובארץ, המשיכה לענקית הפרסום WPP כראש תחום למידה ארגונית.
ב־2011 נחתה בחברה הטכנולוגית הראשונה בקריירה שלה, ebay. "מוניתי לראש תחום פיתוח מנהיגות ותרבות. עפתי על עולם הטכנולוגיה. טסתי כל הזמן והעברתי סדנאות מנהיגות בחברה".
"כולנו חיינו את התפקיד של אבא. זה לשבת לשולחן בליל הסדר, ואז יש פיגוע והוא נוסע למכון. דאגנו לו רגשית, כי אחרי שמסתיים הליך הזיהוי של המתים, צריך להתמודד עם המשפחות"
לתפקיד במטא (אז פייסבוק), אחראית פיתוח תרבות ארגונית ומנהיגות בפייסבוק אירופה, הגיעה בשנת 2014. ביומה הראשון במשרדי המטה בלונדון נתקלה בכניסה בסלוגן של החברה: "מה היית עושה אם לא היית פוחד?".
"זו תרבות ארגונית שלמה שנותנת לך הזמנה לעבור את מחסום הפחד הפנימי שלך", היא מתארת. "מקום שאת מקבלת בו כל יום פידבק אמיתי לפנים. זה לגמרי לגיטימי שבסוף פגישה עם שריל סנדברג היא תגיד לי דבר אחד טוב שעשיתי ודבר אחד שצריך לתקן. את מקבלת כל הזמן פידבק על איזו משמעות את מייצרת. אם את בן אדם סקרן לגבי עצמך ורוצה לגדול, זה מקום מדהים".
זה גם עלול לשתק, ביקורת על בסיס יומי ואפילו שעתי.
"הרגשתי אהובה ומוגנת בפייסבוק. הם לא הפכו את תרבות הפידבק הזו לאמצעי לסגירת חשבונות. התרבות הזו רק העצימה אותי. זה ארגון שמושתת על החוזקות של העובדים שלו. כל הזמן בודקים איתך מה הפאשן שלך ומעודדים אותך לעוף על זה. מי שיצירתי ועובד קשה, יכול לצמוח. כבר הייתי כמעט בת 38, ובשלב בחיים שאמרתי לעצמי, 'אחרי שכל החיים התמקדת בכמה שאת מפוחדת, במה את לא טובה וכמה את לא רוצה להיות כישלון, בואי תסתכלי על עצמך ותגידי במה את ממש טובה".
זו נשמעת משרה אינטנסיבית שלא משאירה הרבה זמן לחיים פרטיים.
"כבר הייתי אמא לשלושה והבנתי שאני לא יכולה להיות בכמה חזיתות. הגעתי הביתה כשהילדים כבר ישנו. בחרתי לקנות שירותים, היו לנו אופר ובייביסיטר. בכירות בעולם הטכנולוגיה והמדיה החברתית לא מספיק מספרות על הרגעים האישיים שבהם הן מאכזבות את הילדים, שהן לא נוכחות מספיק. תמיד הרגשתי שאמהות אחרות מסתכלות עליי עקום ובשיפוטיות כלפי הקריירה שלי. אף פעם לא הוזמנתי למפגשי אמהות".
הרגשת בדידות תמידית
היא, כאמור, בתו הבכורה של פרופסור היס. אמה הייתה יועצת חינוכית. יש לה אחות שקטנה ממנה בשבע שנים כמעט. "הבית היה מאוד מדעי. בגיל שמונה שאלתי את אבא שלי אם יכול להיות שבתוך הגוף הגדול יש גוף יותר קטן, שאותו חברה קדישא לא קוברים. בגוף הקטן הזה יש אהבה שאני מרגישה לסבא וסבתא ולך ולאמא. לא ידעתי אז לקרוא לזה נשמה. הוא אמר לי, 'לא, אנחנו רק גוף. אחרי שמתים, לא נשאר שום דבר'. התשובה שלו הכניסה אותי לדיכאון. ידעתי שיש לי את האבא הכי חכם בעולם, מומחה עולמי ברפואה, אין לי אפשרות לערער עליו. הרגשתי שמשהו כבה בתוכי".
איך נראה המשך הילדות שלך?
"היו המון ציפיות ממני. הייתי הבת הראשונה והנכדה הראשונה. מבחוץ הייתי הילדה הכי טובה, חברותית ומתפקדת. תמיד עניתי בכבוד, הייתי רשג"דית בצופים, השקעתי בלימודים. בחיים לא היו איתי בעיות. אבל בפנים היו לי מחשבות לא נעימות. החיים היו הדבר הכי מפחיד בעולם. הייתי קמה שלוש פעמים בלילה, לראות שההורים נושמים. הולכת לבית הספר, ובלב נפרדת מהם. פחדתי שאתפוצץ באוטובוס. לא פחדתי מהמוות, פחדתי להגיע בתור גופה לאבא שלי. ידעתי מהקולגות שלו שאם יושבים ליד חלון פתוח, זה מצמצם את הפגיעה. אז זה מה שהייתי עושה".
נשמע שהיית מאוד מעורבת במקצוע שלו.
"כולנו חיינו את התפקיד שלו. זה לשבת לשולחן בליל הסדר, ואז יש פיגוע במלון פארק והוא נוסע למכון. זה אומר שהוא במכון שבוע עד שמסתיים הליך הזיהוי ורק אז הוא חוזר הביתה. זה לנסוע אליו להביא לו בגדים להחלפה ואיזה סנדוויץ', כי אחרת הוא לא יאכל. דאגנו לו רגשית, כי אחרי שמסתיים הליך הזיהוי של המתים, צריך להתמודד עם החיים, עם המשפחות שלהם".
הקריירה המפוארת של אבא שלך הוכתמה בפרשת האיברים. התגלה שהמכון בראשותו שמר איברים של נפטרים בלי לעדכן את המשפחות.
"זה כאב לי. ראיתי את המסירות שלו לעבודה כל השנים, הוא קיבל הצעות מחו"ל ואפילו לא שקל אותן, כי הוא מצא משמעות בעבודה שלו. חשוב לי להגיד שהוא לא פוטר. הוא המשיך לעבוד על גיל 67, גיל הפרישה. זה לא היה קורה אם הוא לא היה עובד לפי הכללים, כמו שטענו נגדו. כשפרש מהמכון, הוא המשיך לכתוב וללמד כפתולוג משפטי מהמובילים בעולם".
נחזור אלייך. ההורים ידעו משהו ממה שעובר עלייך?
"אף אחד לא ידע כלום. זו הרגשת בדידות ומלנכוליה תמידית. מצד שני, לא חשבתי שאמורים להיות שמחים בחיים האלה".
אחרי שירות צבאי כקצינת מבצעים התחילה טיפול פסיכולוגי. "באחת השבתות בבסיס סיפרתי בפעם ראשונה מה זה אומר להיות אני. האשמה הנוראית שאני יוצאת עם מישהו ושנעים לי, כי זה אומר שעוד רגע משהו נוראי עומד לקרות. כולן התחילו לבכות והבנתי שאני לא רק בן אדם עצוב. אני גמורה. כשהשתחררתי, התחלתי ללכת לטיפול. פתאום יכולתי לדבר בו על רגשות. עד אז לא היה לי לקסיקון כזה. הבנתי שבשום מקום לא כתוב שאני צריכה להיות מאגר של יד ושם, לזכור את שמות כל המתים במשפחה או להיות אחראית המורל בבית, כי אבא שלי חוזר עצוב מזיהוי של משפחה שלמה שנרצחה. קצת מהאחריות ירדה לי מהכתפיים.
"החיים היו הדבר הכי מפחיד בעולם. הייתי קמה שלוש פעמים בלילה, לראות שההורים נושמים. הולכת לבית הספר, ובלב נפרדת מהם"
"הייתי בטיפול 15 שנה. החלפתי כמה מטפלים, והם שלחו אותי לדבר עם ההורים, לשאול אותם מה הם חשבו לעצמם כשחשפו ילדה קטנה לתכנים כל כך קשים. ההורים הסבירו לי שהם לא חשבו על המשמעויות של זה. באיזשהו שלב הבנתי שכל זה לא עוזר לי. אני לא חרדה פחות, אני לא קמה בלילה פחות לבדוק את הילדים שלי. אני עדיין צועדת לרכבת התחתית בדרך לעבודה, ואז מחליטה לחזור כדי לוודא שהמטפלת חתכה את העינב לארבע. הסתכלתי במראה וראיתי מישהי שקמלה".
דמעות חדשות
בחיפוש אחרי ריפוי הגיעה אושמן לעולם הרוחני־יהודי. "חשבתי שגיל 40 המתקרב זו הזדמנות למשהו חדש. אנחנו גרים בשכונה היהודית גולדרס גרין. בשבת בבוקר הסתכלתי החוצה וראיתי משפחה שהולכת לבית כנסת. הם נראו לי רגועים ושלווים. נזכרתי בחברה שהתארגנה בהתרגשות לפסח וסיפרה לי שזה חג שנפטרים בו מהשלשלות הפנימיות שמכבידות עלינו. נכנסתי לגוגל והקשתי 'Well Being' ו'יהדות'. הדבר הבא שעשיתי היה ליצור קשר עם מטפלת יהודייה דתייה שגוגל מציע לי. היא שלחה אותי לשיעורי תניא. התבאסתי מזה קצת, מה לי ולגברים חרדים עם זקן".
ובכל זאת הלכת לשיעור?
"זה היה ביום שבו הייתי אמורה להרצות באירוע במשרד והייתי מתוקתקת, עם אודם בצבע אדום עז, סקיני ג'ינס ונעלי סטילטו. החלטתי שלא מעניין אותי כלום, ביטלתי את ההרצאה ועליתי על מונית. הגעתי עם לפטופ ושני סלולריים ותכננתי לעבוד תוך כדי. אבל אז נכנס הרב והתחיל לדבר על ניצוץ נשמה, על כאב ועצב. המילים התחילו לחדור אליי והתחלתי לדמוע. אלו היו דמעות חדשות, של הכרה בזה שיש לי נשמה. משהו שמגיל קטן הייתה לי תחושה לגביו ואמרו לי שאין".
ואז הצטרפת לשיעור שבועי?
"כן. פעם היה אירוע בעבודה עם קייט מוס ופספסתי אותו לטובת השיעור. זו הייתה הרגשה מתוקה של גילוי. עם זאת, לא ראיתי מיד את האור. זה היה תהליך, עד שהגיע החלק האמוני שמבין שהנשמה הזו אלוקית, והיא לעולם לא פצועה, מקולקלת או הזויה. השם רוצה שתהיי פה כי יש לך תפקיד. יש אמירה חסידית שהיום שבו נולדת הוא היום שבו הקב"ה החליט שהעולם חסר אותך".
"כולנו חיינו את התפקיד של אבא. זה לשבת לשולחן בליל הסדר, ואז יש פיגוע והוא נוסע למכון. דאגנו לו רגשית, כי אחרי שמסתיים הליך הזיהוי של המתים, צריך להתמודד עם המשפחות"
איפה את היום על הרצף הדתי?
"אנחנו מסורתיים. שומרים שבת וכשרות, והילדים הולכים לבית ספר יהודי. נתתי ליאיר את המילה שלי שלא אכסה את השיער. הייתי מדליקה נרות ואז יוצאת לדייט השבועי איתו. פעם הדלקתי את הנרות כשחזרנו, באחת בלילה. מצחיק אותי לחשוב על זה היום. בהמשך נכנסתי לגוגל לראות איך בעצם הולך הטקס הזה, וראיתי שיש ברכה ויש זמן מסוים שצריך להדליק. עבר עוד זמן והחלטתי שאני רוצה להיכנס יותר לסיפור הזה של השבת. יאיר היה המום. אמרתי לו שאני יודעת שאני מבקשת משהו אקסטרה, אבל שיסמוך עליי. היום הוא לגמרי בעניין, אחרת לא היינו ממשיכים עם זה. בהתחלה שמרנו את שישי כהלכתו ובשבת הבית היה חוזר לעצמו. הייתי מסיעה את הילדים לחוגים והולכת לעשות מניקור־פדיקור. ואז הגיעה שבת בבוקר שבה הבנתי שממש לא בא לי לפתוח את הסלולרי ושזה יהיה עוד יום והתחלנו לשמור שבת לגמרי, עם פלטה ומיחם".
מה ההורים חושבים על זה?
"ההורים שלי היו רגילים אצלנו לרפרטואר של קלמארי, שרימפס וקוקי סאן ז'אק. בכל זאת הם הגיבו בכבוד ובקבלה. אבא שלי לא נבהל. הוא אומר, 'זה נחמד מאוד'. הם מגיעים לחגוג איתנו את החגים, וכשאנחנו בארץ הם קונים מראש דברים כשרים עבורנו. אמא שלי התחילה ללמוד תניא ושיטת ימימה. היא אומרת שחבל שחיכתה עד גיל 70".
סושי כשר בתיק
בשנתיים האחרונות עבדה בטיקטוק כיועצת המנכ"ל לענייני תרבות ארגונית וניהול. "זה תפקיד שקשה מאוד לסרב לו. בפגישת ההיכרות עם מנכ"ל טיקטוק העולמי, ארוחת צהריים, הבאתי סושי כשר בצלחת עטופה בניילון. אני לבושה מיליון דולר, תיק שאנל וצלחת סושי שמציצה לי מהתיק. ברגע שהאוכל הגיע לשולחן ושלפתי את האוכל שלי, כולם התעניינו מאיזו אלרגיה אני סובלת. אמרתי להם שזו לא אלרגיה, אני אוכלת כשר. המנכ"ל הרים את האגודל כסימן אישור ועידוד שלי להיות אני".
איך היה לעבוד שם?
"לא דומה לעבודה בשום חברה אחרת שעבדתי בה. רוב החברה גויסה בקורונה ועבדנו רק דרך הזום. זה לייצר תרבות ארגונית בחברה שאנשים עובדים בה בבית. אגב, בימים אלה סיימתי לעבוד שם. מפחיד לעזוב מקום שנותן לך מעמד, תחושת שייכות והכנסה מכובדת. אבל כל כמה זמן אני שואלת את עצמי, מה הייתי עושה לולא פחדתי, והתשובה היא שאני רוצה לצאת לדרך עצמאית כמנטורית".
את הספר שלה, שנקרא במקור What Would You Do If You Weren't Afraid? ויצא לפני שנתיים וחצי בהוצאה היוקרתית פינגווין רנדום האוס, כתבה בהשראת המשפט ההוא מפייסבוק, כשעוד עבדה שם. בתפקידה האחרון הייתה מנהלת פיתוח תרבות ארגונית, פיתוח מנהלים ומנהיגות באירופה, דרום אמריקה, דרום אפריקה והמזרח התיכון.
איך הצלחת לכתוב ספר במקביל?
"רציתי לעזוב כדי להתפנות לזה, אבל כשהודעתי לניקולה מנדלסון (אחת הבכירות בארגון), היא אמרה שהיא תכין לי לו"ז שבו אצליח גם להיות בכירה בפייסבוק, גם לתפקד כאמא לארבעה, גם לשמור שבת וגם לכתוב. היא עצמה יהודייה מאמינה ואם לארבעה. היא נתנה לי את הכוח והאמונה שאני יכולה גם וגם וגם".
איך התקבל הספר בעולם?
"אני מספרת שם את הסיפור שלי כבכירה בעולם הטכנולוגי שמוצאת משמעות בחיים דרך חוכמה יהודית עתיקה. כשהוא יצא, בדיוק היה קונפליקט ישראל־עזה, ובלונדון הייתה אנטישמיות מזעזעת. היחצנים של הספר תלשו את השערות, וגם הקורונה לא עזרה. לאט־לאט הספר התחיל לקבל תהודה. הוא נמכר בעשרות אלפי עותקים באנגליה, ארצות־הברית, אוסטרליה ועוד, הוזמנתי להרצות עליו בכל העולם. התראיינתי עליו לטלגרף, לדיילי מייל ולניו־יורק טיימס".
ועכשיו הוא תורגם לעברית.
"לא רק תורגם, אלא גם עבר התאמות לקהל הישראלי. למשל, פחות שואה. ירד הציטוט מגב הספר שהיה באנגלית 'כל העולם כולו גשר צר מאוד', כי אמנם זה שיר שמדבר על לצלוח את הפחד, אבל בארץ הוא נתפס כשיר דתי. אני מחכה לראות איך יתקבל שאישה בכירה בעולם טכנולוגי מספרת איך לנווט ולהתגבר על אתגרים באמצעות כלים מסורתיים־חסידיים".
נחמד שהתמונה שלך על הכריכה.
"להיחשף ככה לא בא לי בקלות. באינסטגרם את לא תראי מה אכלתי לארוחת הבוקר. אבל התהליך שעברתי גרם לי להרגיש הרבה יותר נוח בעור שלי. במהדורה הבאה נסדר בפוטושופ את קמטוטי העיניים".
