בדרך כלל אני לא מאמינה בעין הרע, אבל לאחרונה נפלתי. נפלתי חזק. ולא, זה לא משל לחיים. יותר כשל של אספלט.
הסיפור התחיל בשישי בצהריים, כשיצאתי לסידורים ומצאתי את עצמי בחניון עמוס במיוחד. פתאום אירע נס: בדיוק היכן שעמדתי, אבודה ומיואשת, רכב שחנה לידי יצא. הבעיה? נהגת שעמדה מאחוריי הייתה בטוחה שהיקום טעה בכתובת ושהנס היה רשום בטאבו על שמה. ולכן, מבחינתה, הדרך היחידה להתמודד עם העוול הקוסמי שנעשה לה, הייתה כמובן היצמדות לפגוש שלי כדי לא לאפשר לי לחנות.
בהתחלה עוד ניסיתי לשמור על קור רוח. בכל זאת, קרה לי נס! יצאתי מהרכב וביקשתי ממנה בחיוך שתיסע קצת אחורה, אלא שהיא בחרה באקט קצת פחות מנומס: צעקה, קיללה, והקניטה אותי עם משפטים בנוסח "תלמדי לנהוג". או־אז, אני לא גאה לומר, נשברתי. לא צעקתי, לא קיללתי. אמרתי לה רק "את יודעת מה אני מאחלת לך?", שתקתי ונתתי בה מבט חודר.
לא אמרתי כלום מעבר לזה, כן? לא איחלתי לה דבר. בראש שלי בכלל תהיתי אם אני צריכה לקנות גם חלב. אבל משהו במשפט הלא גמור הזה עשה את שלו. כי היא התפוצצה. ממש. כאילו שלחתי עליה חמסה הפוכה עם אחריות לכל החיים. היא צרחה עוד יותר חזק, וכשנכנסתי לרכב ראיתי מהמראה איך היא מושיטה את ידיה בתנועות משונות של גירוש שדים. ואני מודה, זה סיפק אותי. מאוד. כי בלי להגיד כלום בעצם, הצלחתי להוציא אותה משלוותה. הרגשתי ש"החזרתי לה" וזה היה אמור להיגמר שם. רק שאז הגיע הערב.
יצאתי כהרגלי לריצה, כשגדם שיח החליט לשחק איתי מחבואים. אחת השלוחות שלו פלשה למדרכה, עשתה לכף הרגל שלי 'בו', ופתאום, בום־טראח. הגוף שלי עף גבוה באוויר והתרסק על הרצפה. רגל, זרוע, פנים, שלולית דם. ובזמן שהובהלתי לבית החולים, מתייסרת מכאב, כל מה שחשבתי עליו בראש היה אותה נהגת ו"האם היא עשתה לי עין הרע?".
אז גם נזכרתי בפעם הקודמת שהייתה לי תהייה דומה לפני הרבה שנים, בירח הדבש שלי בהוואי. הייתי כל כך מאושרת מהעובדה שהנה, הכול הסתדר לי: מצאתי את אהבת חיי, התחתנתי, ואני נופשת במקום הכי יפה בעולם. ואז, פתאום, החלו לקרות לי תאונות קטנות ומשונות. בים, למשל, נחבטה לי הרגל בסלע בכזו עוצמה, שחשבתי שהוא זז במיוחד בשבילי. בפעם אחרת, הדלת של המכונית נטרקה לי על כף היד.
ושם, באמצע גן העדן, עלתה בי מחשבה שלא העזתי להגיד בקול: אולי מישהו פתח עליי פה? אולי מישהו לא אוהב את העובדה שטוב לי? וכמובן שנים אחרי זה, כשהתגרשתי, תהיתי אם כל הפציעות האלה לא היו רמז לבאות? אולי היקום ניסה להגיד לי שנישואיי, בדיוק כמו ירח הדבש, ילוו בדם, יזע ודמעות?
עד שבשלב מסוים במיון, כשמשככי הכאבים מהאינפוזיה התחילו לטפטף ולתת בראש, חשבתי אם באמת יש דבר כזה עין הרע או שאנחנו פשוט תמיד מחפשות משמעות? ייתכן שהרבה יותר מנחם להאמין שמישהו עשה לנו, מאשר להשלים שדברים רעים קורים סתם. בלי כוונה, בלי מסר, בלי אשמה.
ועדיין, החלטתי שבפעם הבאה, אם מישהו מקלל אותי בכביש או בחנייה, אני שותקת. לא כי אני מפחדת מעין הרע. ברור שלא. טפו, טפו, טפו. אלא כי אני מעדיפה לא ליפול שוב - לא לאנרגיות שליליות של אנשים אחרים ולא על המדרכה. אני רק רוצה להמשיך לרוץ.
