כשרותי לבייב חזרה מדייט עם הבחור הראשון שאיתו נפגשה, אמה, שרה יעקובוב, כתבה לה מכתב. היא פנתה אל לבה ושאלה אותה שאלות שקשורות בתכונות של הבחור, בשאיפות שלו, ביחסו למשפחה ולערכים. מכתב מלב של אמא אל לב של בת. רותי לא הופתעה - מגיל צעיר אמה כותבת לה מכתבים במחברת מיוחדת.
שרה יעקובוב (64), אם לתשעה מקריית מלאכי, מנחת הורים ויועצת זוגית, רגילה לכתוב מכתבים מילדות, כי אחיה חיים מעבר לים. בתה הגדולה היא רחלי, בת 42, והקטן, מנדי, בן 25. באמצע נולדו רותי, נועה, אסתי, מירי, יענקי, ישי ובתיה. בינתיים יש לה 44 נכדים. "בתחילת דרכי הייתי גננת, והבנתי שהורים רבים לא יודעים איך להתנהל מול הילדים שלהם. חיפשתי דרך איך להתמודד בעצמי מול ילדיי בדרכי נועם - להסביר את עצמי, לסכם דברים שדיברנו עליהם", היא נזכרת. "החלטתי ליצור מחברת לכל ילד שכבר ידע לקרוא. בכל לילה, לפני השינה, ישבתי וכתבתי לאחד מהם. לא הצלחתי להירדם בלי לעשות זאת. בכל פעם הייתי כותבת לילד שהתמודד עם מכשול כלשהו. לא חשבתי שאמשיך בזה גם לאחר שיתחתנו, אבל זה מה שקרה. גם לנכדים אני כותבת, אבל לא במחברת אלא בווטסאפ. אני מאמינה שאנחנו בעידן של הגשמה עצמית, ואישה יכולה לעשות הכול, אבל אסור לשכוח שהדבר החשוב ביותר הוא אימהוּת. צריך לחיות עם הילדים ולא למענם".
ערוץ פתוח
לפני ארבע שנים, כשחגגה 60, החליטו הילדים להפתיע אותה ולאגד את מכתביה לספר תחת הנהגתן של הבנות מירי ניר ורותי לבייב. כעת הוא יוצא לאור תחת הכותרת "הנמען: ילדיי" (הוצאת ניב). "תמיד הבנתי שאמא שלי מיוחדת", אומרת לבייב (41), אם לשישה, כלתו של איש העסקים לב לבייב, העוסקת גם היא בייעוץ זוגי ומשפחתי בהשראה אמה. "ראיתי בסביבתי בנות שלא היו גלויות עם האמא. ידעתי שלי ולאמא יש ערוץ פתוח, שאפשר לדבר איתה על הכול. במכתבים יש הרבה עיסוק בגיל ההתבגרות, לא את הכול הכנסנו לספר".
איך החלטתן מה ייכנס לספר ומה לא?
"קודם כול היה צריך אישור מכל האחים, כי זו בכל זאת חשיפה. אנחנו משפחה חב"דית ורואים לנגד עינינו מילה חשובה אחת: 'שליחות'. זה היה השיקול אם להכניס מכתב לספר או לא - מכתבים שמעבירים מסר חשוב נשארו".
זו הייתה מחברת קשר. זה אומר שגם אתם כתבתם לאמא בחזרה?
"תלוי מי וכמה. למשל, אני עניתי לה פחות. רק הייתי קוראת את המכתבים שלה, אבל היא לא ויתרה ודובבה אותי ואת כולנו לתקשורת. זו הייתה מהות העניין: לדבר, לחלוק, לא להשאיר בבטן. גם כשלא ענינו ולא התייחסנו לדבריה, אמא המשיכה לכתוב, וכך לאט־לאט התחלנו לתקשר איתה".
האחים והאחיות דיברו זה עם זה על המכתבים?
"עד לפני ארבע שנים, לא. ישי, השביעי מבינינו, חשב שהיא כתבה רק לו, כי הוא התמודד עם אתגרים מיוחדים. היה לו קשה במסגרות שבהן למד, ובאמת אמא כתבה לו יחסית הרבה. היום הוא בן 30, אבא מדהים לארבעה ילדים, בעל עסק מצליח. הוא אומר שהמכתבים של אמא שלי הם שבנו אותו, למרות שמעולם לא ענה לה והיא הופתעה לגלות שבכלל קרא את המכתבים שלה".
כך למשל, כתבה לו ב־2016, כשנסע ללמוד במוסקבה: "לישי המקסים שלי, נסעת... חזרנו הביתה והרגשנו ריקנות, שקט יחסי והרבה רגשות אשם. למה לא חשבתי, למה לא נתתי, למה לא אמרתי (ואז אני נזכרת שחפרתי וחפרתי)... בקיצור, אני מקווה שטוב לך ושאתה מתאקלם בקלות ושבעזרת ה' מעניין לך לחיות וללמוד ולעשות יותר מאשר לישון ולהיות 'אוויר'. רק כשתהיה אבא, בעזרת ה', תבין עד כמה קשה לשלוח ילד כל כך רחוק ולדמיין איך הוא, עם מי הוא נמצא, באילו תנאים. בשביל אלה שקיבלו אותך, אתה בחור גבוה ועצמאי, ובשבילי אתה... הילד שלי. נכון שעצמאי, אבל כזה שמישהו צריך לדאוג לו ולאהוב אותו, להראות לו כמה הוא יקר וכמה הוא מיוחד וכמה הוא חזק, ואיך למרות כל הטראומות מהישיבות - הוא מחזיק מעמד ובונה את עצמו בדרך חדשה ונכונה. אוהבת אותך וחושבת עליך המון. מתגעגעת, אמא".
ישי הוא הבן שקיבל הכי הרבה מכתבים מאמו. "למירי, למשל, הכול זרם והלך חלק, אז כתבתי לה פחות", אומרת האם. "אבל הקפדתי לכתוב לה: בדרך כלל מחמאות וחיזוקים על דברים טובים שעשתה - דברים שאמרתי לה גם בעל פה".
"המכתבים התחילו במילים טובות כמו 'אוהבת אותך', ואז ניגשתי לנושא - ביקורת או הבעת אכזבה - ולסיום שוב שבחים ומחמאות"
מה יש במכתב שאי אפשר לומר בעל פה?
"קודם כול, יותר נוח להיפתח. ראיתי בכתיבה דרך לסכם ולסדר את המחשבות ואת מה שנאמר בעל פה. למשל, כשהיה ויכוח ביני ובין הילדים או בינם ובין עצמם, הייתי מתיישבת וכותבת. זה עשה לכולנו סדר ומיקד אותנו. המכתבים התחילו במילים טובות כמו 'אוהבת אותך', ואז ניגשתי לנושא - ביקורת או הבעת אכזבה - ולסיום שוב שבחים ומחמאות. לפני הרבה שנים היה מחקר שבו שאלו אמהות למתבגרים אם הן אוהבות את ילדיהן. 100% ענו בחיוב. במקביל, שאלו את הילדים שלהן אם לדעתם אמם אוהבת אותם. רובם לא היו בטוחים בכך. הם טענו שאמא שלהם כועסת עליהם הרבה, מאוכזבת מהם, לא מרוצה. לי חשוב שהילדים שלי ידעו שאני אוהבת אותם, והנה זה כתוב להם במחברת. יש אסמכתה. הם יודעים שאני אוהבת אותם אהבה שלא תלויה בדבר, גם אם הלכו בדרך שלא ציפיתי שילכו בה".
איך את מרגישה כשאת רואה את חייך פתוחים בספר שנמכר לציבור?
"לא תמיד זה פשוט. אבל יש כאן אמירה חשובה. יש מכתבים שבהם ביקשתי סליחה על משהו שאמרתי. אמרו לי, 'למה את מתנצלת? לא ראיתי שאמא מתנצלת'. אני מסבירה שאין כאן אגו. אני בגובה העיניים. אני לומדת את החיים ועוברת את מסע ההורות שלי ביחד עם ילדיי. יש בינינו חברות וכבוד. באחד המכתבים אני כותבת לרחלי הבכורה: 'אנחנו לומדות את זה ביחד, אני בפעם הראשונה אמא'".
תודה שחזרת
לבייב: "בין המכתבים שלא נכנסו לספר יש מכתבים מרגשים שהיא כתבה לאבא שלי, משה חיים, איש עסקים. גם לו הייתה מחברת. כל השנים הוא עבד מחוץ לבית ולא היה נוכח מאוד. רוב הנטל היה על אמא שלי. באחד המכתבים היא כתבה לו תודה על כך שהגיע מוקדם מהעבודה והחמיאה לו שאחרי יום מתוח של מריבות בין הילדים, הכול נרגע ברגע שהגיע, והנה כולם יושבים מסביב לשולחן יחד. היא האירה בו משהו, וכך דרבנה אותו לחזור על ההרגלים הטובים.
"יש כמה מכתבים מרגשים שהיא כתבה לנו כשהיינו בבית הספר היסודי. אחרי שרבתי עם אחותי, למשל, היא כתבה לי: 'אם רק היית יודעת עם איזה כאב הלכה לישון אחותך ששוכבת לידך, היית משנה את התנהגותך'. זה השפיע עליי מאוד, גרם לי להיות אמפתית ולהיכנס לנעליים של אחותי, להרגיש אותה. על סמך המשפט הזה אפילו בניתי מודל בקליניקה שלי.
רותי לבייב, הבת: "דרך המכתבים למדנו מה זו עין טובה, ההסתכלות של אמא שלנו היא תמיד מנקודת מבט חיובית"
"עוד משפט כזה שכתבה לנו הרבה הוא: 'כל תוכנית היא בסיס לשינויים'. מצאתי את עצמי אומרת את המשפט הזה לילדים שלי בהרבה סיטואציות. לפעמים אנחנו מבטיחים לילדים משהו, ובפועל זה לא מתממש. הם צריכים להבין שזה קורה. דרך המכתבים למדנו מה זו עין טובה, ההסתכלות של אמא שלנו היא תמיד מנקודת מבט חיובית. במשובים שאנחנו מקבלים על הספר, אמהות כותבות שיש בו מכתבים שצריך ללמד בבתי ספר. הם מתייחסים לכל תחום בחיים: גיל ההתבגרות, פרידות, גבולות, אחריות, סליחה, תקשורת, הערכה, לקראת נישואים ועוד".
וכך כתבה לבייב בהקדמה לספר: "אני פותחת את המכתבים ונדהמת לגלות ממרחק הזמן איזו אמא נדירה יש לי. איך כל ההשקעה הזאת גרמה לי ולאחיי לעצב את האישיות שלנו ולהיות מי שאנחנו היום".
מכתב מאמא לרחלי אחרי מריבה, 1998
רחלי, היקרה שלי, המקסימה והנשמה שלי, הבכורה, הבּלבּוסְטֶה, ה'נחת רוח' וכל מה שרק אפשר,
אני אוהבת אותך יותר ממה שאת מדמיינת, והאהבה שלך כלפיי גלויה ומעודדת תמיד. השעה עכשיו שתיים לפנות בוקר ואני לא נרדמת למרות שלפני שעה הרגשתי שאני חייבת לישון. אך כל הזמן זה כך. אם אני מרגישה שאחד הילדים שלי נפגע, אני לא מסוגלת לישון.
אז תדעי לך רחלי, מה שהערתי לך זה אך ורק בגלל שאני אוהבת אותך ורוצה שתהיי כמו שאת תמיד רצית להיות...
כשאת בוכה או עצובה, כל העולם הזה לא שווה לי!
אוהבת אותך,
אמא
מכתב מאמא לרותי אחרי דייט, 2002
רותי היקרה שלי,
השעה אחת בלילה ואני לא רגועה. קצת קשה להאמין ש"זה זה" בגלל קצב הפגישות והשיחות וכו'...
אמנם אני יודעת שכמעט שום דבר לא בידינו כי הכול משמיים, אבל כמה שיותר לשים לב ולהיות מוכנה למה שמחכה לך. אני רוצה להיזהר ולהשתדל שה'חסיד' שמצאנו לך יהיה קודם כול 'בן אדם'. אני מתכוונת לכל העניין של המידות. של ההתחשבות, של ההבנה, של שיתוף ברגשות ושיתוף הפעולה בכל תחום, היושר וההגינות. האם הוא עצמאי בדעותיו? האם הוא בעל רגישות גבוהה לסובבים אותו? האם הוא בעל גאווה שנפגע ונעלב מכל דבר? האם הוא אופטימי ושמח או רואה שחורות? האם הוא דומיננטי? ואת צריכה אחד כזה! האם הוא משפחתי או טיפוס של להתחתן וזהו? שימי לב כמה אבא, למשל, קרוב למשפחה שלי ושלו כמובן.
אני אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך רק טוב מכל הבחינות.
אמא
