מזרנים שהחיילים ישנו עליהם
יפעת קורמן־גרובר (35), פסיכותרפיסטית, נשואה ואמא לשניים (3, 3 חודשים), מפונה ממטולה לשמשית
"אחרי הפסקת האש חזרנו לפנות את הבית במטולה. הנוהל הוא שמוציאים הכול החוצה ובאים עם מנוף לקחת הכול. לא צריך לדאוג לפינוי כי כולם במצב דומה. זרקנו כמעט את כל הבית, שחררנו בלב שלם ובלי כובד. רק על הרהיטים שקניתי לקליניקה שלי היה לי קצת קשה לוותר, אבל בסוף זרקתי. בתמונה רואים את הריהוט מלוכלך, מכוסה בערימות מזרנים שלנו. החיילים שגרו אצלנו בבית בתחילת המלחמה ישנו עליהם. זו תמונה שמבטאת עבורי את התחושה שהזמן עצר מלכת.
אני מטפלת רגשית, פסיכותרפיסטית בהכשרתי, ובמהלך 2023, כשמצאתי זמן ואומץ, החלטתי לפתוח קליניקה בבית ולקבל מטופלים כעצמאית. רציתי שיהיה מקום ראוי, רכשתי רהיטים חדשים ומהממים, אבל לא הספקתי להשתמש בהם. המלחמה פרצה ועברנו למלון למשך שלושה חודשים עד שמצאנו דירה ביישוב שמשית בעמק יזרעאל. הדירה הייתה ריקה וקנינו הכול חדש, כי היה מסוכן להיכנס למטולה.
בבית החדש אין לי חלל אקסטרה לקליניקה. להתחיל מחדש כמטפלת באזור חדש זה מאתגר, עדיין לא ממש מכירים אותי, ובמקצוע הזה ההמלצות הן מפה לאוזן. המפונים מהצפון לא עזבו רק בית ועבודה, הם עזבו גם נותני שירות. למצוא ספר ומי שעושה לק ג'ל זה משהו אחד, ומטפל זה משהו אחר. יש לי מטופלים שממשיכים איתי בזום, וכשיגיע הרגע ואפגוש מטופל חדש בקליניקה שלי - זה יהיה מרגש מאוד.
כיום: אנחנו חושבים לחזור צפונה, אבל לא בטוח שנחזור למטולה.
פינת ציור בחדר המלון
נעם חודורוב־מש (37) מקיבוץ רעים, מטפלת באמנות בילדים ונוער, נשואה ואמא לשתיים (6, 4)
"במלון ספורט באילת, לשם פונינו, היו מלא הופעות, מלא הפעלות ומלא ממתקים. עכשיו, כשאת בחופש במלון, זה סבבה לאכול פנקייק בבוקר ונקניקייה בלחמנייה בצהריים וממתקים בין לבין, אבל כשזה הופך לשגרה זה כבר קשוח יותר, והרגשנו איך לסוכר יש השפעה קריטית על הבנות.
הרגשנו שאנחנו צריכים לייצר לילדות פינה משלהן, גם אם זה אומר לצמצם את המרחב שלנו. רצינו להפוך את חדר המלון לבית, לבנות שגרה וליצור קרקע יציבה ובטוחה. כך כל יום בצהריים היינו עולים לחדר, עושים שנ"צ, ואז אני ובעלי היינו יושבים במרפסת ושותים קפה שקנינו מהמכונה, והבנות היו יושבות בפינה שלהן, מציירות ומשחקות עד שחוזרים לטירוף למטה.
כיום: החלטנו לחזור לקיבוץ. לא הרבה משפחות חזרו, אבל אנחנו שמחים על ההחלטה גם כשעדיין יש רעשים של מלחמה בחוץ. דר עלתה לכיתה א', מילה התחילה גן חדש, והחזרה הביתה עשתה לנו טוב כזוג וגם כמשפחה. השאיפה שלנו היא יציבות.
להירגע עם יוגה בתוך הכאוס
יעל בלומנפלד־אור (36), מטפלת באמנות, נשואה ואמא לשניים (4 וחצי, שנתיים), מפונה מבצת, מתגוררת בחיפה
"את התמונה הזו צילמתי קצת אחרי שעברנו לדירה בחיפה, אחרי רצף של אזעקות, כשהילדים היו בבית בלי מסגרות במשך שבועיים ברציפות. הגענו לחיפה בספטמבר האחרון. ב־8 באוקטובר 2023 קיבלנו הנחיה מהמועצה המקומית לעזוב ל־48 שעות, והן הפכו ל־451 ימים. מסע הנדודים שלנו התחיל אצל ההורים בחיפה, עברנו למלון בטבריה, משם לקיבוץ עין חרוד ומשם לקיבוץ בית אלפא. ואז חזרנו לחיפה ושכרנו שם דירה במטרה לתת לילדים ולעצמנו יציבות.
בעלי היה במילואים במשך ארבעה חודשים, ומצאנו את עצמנו רחוק מהקהילה שלנו. הייתי לבד והייתי צריכה לבחור למי משני הילדים לתת תשומת לב בזמן נתון. כדי להרגיע, היינו עושים יוגה. הייתי משתמשת בקלפים של תנוחות יוגה שמוקרנים על המסך במשך 12 דקות, עם מוזיקה מרגיעה ברקע.
התרגול הזה היה עבורנו רגע של איפוס בתוך הכאוס. משהו מקרקע ויציב. לפעמים איתמר ואריאל, אחותו, היו עושים את זה לבד, מההתחלה עד הסוף, ולפעמים הייתי מצטרפת. הקטנה הייתה מסתכלת על הגדול, מחקה את מה שהוא היה עושה והוא היה מרגיש אחריות ומתקן אותה. זה רגע של שניהם שבו הם לא רבים על איזה משחק או על תשומת הלב שלי.
כיום: בינתיים אנחנו בחיפה. איתמר מתגעגע מאוד לבית במושב, אבל נהיה פה עד סוף השנה ואחר כך נראה.
השכנה מלמעלה שלחה לי בישולים בשישי
שנון ירחמיאל (38), נשואה ואמא לשניים (11, 4) מפונה מקיבוץ ראש הנקרה, מתגוררת בנהריה
"ב־7 באוקטובר היינו אמורים לחגוג לילד יום הולדת עשר, אבל קמנו למציאות אחרת. הבלונים נשארו תלויים כמעט שנה, לא היינו בבית מאז. בהתחלה עברנו לאמא שלי ומשם למלון לאונרדו בטבריה. במשך שבעה חודשים היינו שם, כולנו באותו חדר עם הכלבה. זו הייתה חוויה מדהימה עבורי, גם עם חוסר הפרטיות ושאר הקשיים, בין היתר בזכות האנשים החדשים שהכרתי. בחדר בקומה מעלינו הייתה מישהי ממושב אביבים, היינו יושבות כל אחת במרפסת שלה, מדברות וצוחקות. בימי שישי, למרות שהיה אסור לבשל, היא הייתה מכינה אוכל על גזייה קטנה במרפסת. פעם אחת החמאתי לה על הריח של הבישולים ואמרתי לה בצחוק, 'תשלחי לשכנה שלך משהו'. היא לקחה את זה ברצינות. בעלה ליפף כבל חשמל לשקית והם שלחו לנו למטה שניצל, חלה וסלטים. אני אוהבת מאוד לבשל ולארח, הבית שלנו בקיבוץ היה פתוח, תמיד היו סירים על הגז, חברים וחברות היו נכנסים ואוכלים. הבעל והילד התגעגעו מאוד לאוכל של הבית, וזו הסיבה שבגללה בסוף עזבנו את המלון.
כיום: עברנו לנהריה, היינו פה במשך כל תקופת הבלגן, ואנחנו עוד פה, מתלבטים אם לחזור לקיבוץ. רוצים ולא רוצים. בשבוע שעבר חזרתי למלון, לבקר את החברה מאביבים. היא עדיין שם.
שיחת בוקר בים האדום
דורין ראי־צפריר (43), נשואה ואמא לשלושה (12, 10, 8), מפונה מקיבוץ ניר עוז, מתגוררת בכרמי גת
"מי שיראה את התמונה הזו יחשוב שיש בה משהו מאוד פסטורלי, אבל כמה כאב יש בפנים - אף אחד לא יודע. הנפש שלנו התלכלכה, איבדנו את התמימות שהייתה לנו פעם. הקרקע נשמטה לכולנו מתחת לרגליים בצורה איומה.
צילמתי את התמונה בזמן שהיינו מפונים למלון באילת. עברתי לילות של חוסר שינה, רק חיכיתי שיגיע הבוקר, הייתי מתחמקת מהחדר כשכולם ישנו ויוצאת עם שני הכלבים לטיול. מדי פעם הבן הקטן שלי היה מצטרף אליי, ראיתי כמה טוב זה עושה לו, מאפשר לו לפתוח את הבוקר בצורה נורמלית ומאפשר לנו ליצור שיח, מה שלא היה אפשרי לעשות במלון. פגשנו שם אנשים טובים שלימדו אותו לשחות.
את התמונה הצגתי בתערוכה שעשינו לחברי הקיבוץ. קראתי לה "אוויר לנשימה". כשהבן שלי ראה את התמונה הוא ממש הופתע, הוא נזכר כמה המים עשו לו טוב.
כיום: בתחילת ינואר עברנו לכרמי גת. אנחנו אוהבים מאוד את הקיבוץ ומתגעגעים, אבל קשה לחשוב על חזרה. כרגע אנחנו כאן. אם היינו בלי הילדים היינו חוזרים הביתה, אבל יש לנו אחריות ואנחנו צריכים לשמור עליהם. בכל מקרה קשה לנו להמשיך הלאה כש־29 חטופים מהקיבוץ ממשיכים את הסיוט. אנחנו מחכים להם.
הילדים עברו ארבע מסגרות חינוך
אורית אבולעפיה (35), גננת שילוב, נשואה ואם לשלושה (7 וחצי, 5, שנה ו־5 חודשים), מפונה מקיבוץ יראון, מתגוררת במכמנים
"ביום לפני הפסקת האש בלבנון החלטתי לא לשלוח את הבת שלי לבית הספר. לפני המלחמה גרנו בקיבוץ יראון, המקום הכי מדהים בעולם, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו. ב־7 באוקטובר עזבנו. הייתי אז שלושה חודשים אחרי לידה, עברנו להורים, משם לקיבוץ גזית ומשם למלון ליד הכנרת. ככה ממקום למקום, כשאת לא יודעת מה עומד לקרות ולקראת מה את הולכת וכשבעלי נשאר בכיתת הכוננות של היישוב.
הילדים עברו ארבע מסגרות חינוך בשנה, עד שמצאנו דירה ביישוב מכמנים במועצה האזורית משגב, ליד הבית של סבא וסבתא. הייתה תקופה קשה עם המטחים לאזור והאזעקות, ובתוך זה היינו צריכים לחזור לעבודה והילדים אמורים היו לחזור למסגרות.
הבת שלי לומדת בבית ספר שנמצא על כביש 85, בין עכו לכרמיאל, ומגיעה אליו בהסעות. זכרתי מסבבים קודמים שלפני הפסקת אש יש מטחי סיום, ולכן באותו יום הסברתי לה שהמלחמה לוקחת הפסקה ויהיו הרבה אזעקות ביום הזה ושהיא תישאר בבית עם סבא וסבתא. בסוף יצא שזה היה אחד הימים הכי רגועים. הילדה נשארה בבית ועשתה שיעורי בית של יום קודם, לכתוב על שמועה שהתגלתה כלא נכונה. זה מה שהיא בחרה לכתוב.
כיום: אנחנו לא מכריזים שאנחנו חוזרים וגם לא מכריזים שאנחנו לא חוזרים. עד סוף שנת הלימודים נישאר כאן, במקום שבו לילדים יש סוף־סוף יציבות ושגרה. מה נעשה אחר כך? הדילמה קשה מאוד.
אמא שלי מתבוננת על האנדרטה
גל מלמן שמר (34), עובדת סוציאלית קלינית, נשואה ואמא לשלושה (עשר, שלוש חצי שנה) מקיבוץ ניר יצחק, מפונה לאשלים
"התמונה הזו צולמה בטקס שנערך בניר יצחק, כשנה מהיום שבו השתנו חיי. אמא שלי מתבוננת לראשונה במצבת הנופלים שאליה הוסיפו את שמות הנופלים החדשים - בהם אחי, בנה, אופיר, שנהרג ביום הארור במוצב סופה, בעת שטיפל בפצועים ומילא את תפקידו כחובש ביחידת עורב נח"ל.
באותו יום, 7 באוקטובר, אני, בהיריון בחודש שישי, התבצרתי עם בעלי ושתי בנותיי בממ"ד. משם התפנינו למלון באילת, ולאחר כחודש עברנו עם חברים טובים ליישוב אשלים ברמת נגב. התמונה הזו כוללת את שלל זירות האבל והאובדן שאני חווה מאז אותו יום, תחילה האבל על אחי אופיר, אהוב נפשי. שמו החרוט על המצבה החדשה מעמת אותי בכל פעם עם הנרטיב האכזר של השכול שנדחף לחיי. תחושת הגעגוע האינסופי, הפספוס וההחמצה של ילד הפלא המיוחד ושובה הלב שהיה. מעבר לאבל האישי, היא מייצגת את זירת האבל על פירוקו של התא המשפחתי שלי, השלם, המתפקד, ואת האבל על ההורים שלי שצבעם השתנה לעד. המצבה הזו היא גם זירת האבל הקהילתי. ביום אחד היא הפכה לגורד שחקים פיזי ורגשי ולפצע כואב על כל החברים שהלכו ואינם ועל כאלה שעדיין לא הושבו לכאן. בתמונה מופיעים גם הדשא, בתים ושבילים שבהם פסעתי אולי מיליון פעם. אלה מייצגים את האבל התודעתי של הקיבוץ, של נוף ילדות שהוכתם, חלומות ועתיד שנגנזו וקהילה ייחודית שניצוץ מעיניה כבה.
כיום: אנחנו גרים באשלים. בכוונה בחרתי תמונה שלא מייצגת איזה בשורה אופטימית או תקומה, ולא כי אין כאלה בחיי, אלא כדי לשים זרקור על נהרות האבל, האובדן וזירותיו, כאבים שלעתים אנחנו נחפזים להסיט מהם את המבט כדי להתנחם במהרה בצמיחה. עם זאת, דרך הגוונים הבהירים והדשא הירוק אני מבקשת לתאר גם את התהליך שאני עוברת במסע. תהליך של פירוק והרכבה, של מוות ואובדן, המתקיים בשילוב בלתי נתפס עם יצר של חיים, נחמה ושמחה".
מבנים יבילים, חול ואבק
צליל דיבקר (33), גרושה ואמא לבן (4), מפונה מקיבוץ בארי, מתגוררת בחצרים, עובדת במחלקת התרבות של הקיבוץ
בתמונה רואים את המבנים היבילים שבהם אנחנו מתגוררים עכשיו בחצרים. צילמתי אותה לפני שעברנו לגור בהם, וזה היה הלם. הכול חול ואבק. אמרו לנו שהשכונה הזמנית עדיין לא מוכנה עבורנו, אבל היה לחץ של משפחות עם ילדים שרצו שהם יתחילו את שנת הלימודים במקום החדש.
הגענו לכאן ממלון בים המלח, שם גרנו כמעט שנה. המעבר היה לא פשוט, כמה שניסיתי להכין את עצמי לקראתו. היה הרבה קושי, אבל התרגלנו. אנחנו שלושה חודשים פה, וזה מתחיל להיראות טוב יותר. יש דשא ועצים, והמשפחות התחילו לעצב את הבתים מבפנים ומבחוץ. ובכל זאת, זה לא כמו בארי, הקיבוץ שהיה רוב הזמן גן עדן עבורנו. עד היום צד אחד בו נראה טוב, וכשמסיטים את המבט רואים בתים שרופים. איזה דיסוננס.
כיום: אנחנו בסוג של שגרה, אני מנסה להעסיק את עצמי כמה שיותר כדי לא לחשוב על מה שהיה. התחלנו לעשות אירועי תרבות, אבל זה לא אותו דבר, בין היתר כי חסר לנו מרחב משותף כמו שהיה חדר האוכל בבארי. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך, זה עוד מוקדם. יש לנו עוד חטופים בעזה, המלחמה עוד מתנהלת. אני חושבת שאם הייתי לבד, הייתי חוזרת. זה הבית שלי, גדלתי שם.
הבית של עופרי
חן ליאון־רז (41), מדריכת הורים ומחנכת למיניות בריאה, נשואה ואמא לשלושה (14, 9, 5), מפונה מקיבוץ איילון, מתגוררת בנחשולים
"בתמונה הזו רואים את עופרי, הבת שלי, שמצאה דרך יצירתית להשיג לעצמה קצת שקט ופרטיות, למצוא את המקום שלה.
כשהתחילה המלחמה היינו שבועיים אצל קרובי משפחה, ואז קיבלנו צו פינוי רשמי. התפנינו למלון בראשית ומשם למלון קדמא בשדה בוקר. גרנו כל המשפחה בחדר אחד, כשכל המשפחה זה אני ושלושה ילדים ולפעמים הבעל היה מצטרף, כי הוא היה אז במילואים.
הפינוי מטלטל, זה מסע שלא יכולתי לדמיין בדמיונות הכי פרועים שלי. מסע שמפרק אותך מהאישה שאת, מהזהויות שלך, מהשייכות שלך. ובכל זאת יש בחירה: בחירה איך לחיות בתוך המסע הזה, לבד או יחד, ולכל דבר יש מחירים ורווחים. ממלון קדמא בחרנו לעבור עם רוב הקהילה לקיבוץ נחשולים.
כיום: אנחנו גרים במלון בנחשולים. קיבלנו שני חדרים, ויש יותר מרחב וגם אפשרות לבשל, מה שלא היה עד עכשיו. הילדים נכנסו למסגרות של היישוב, אבל הגעגוע לבית לא פוסק. השאלות מתי חוזרים נמצאות שם כל הזמן. הילדה פתאום יכולה להיזכר שהיא מתגעגעת לבובה שלה, זה משהו שולי ולא משמעותי, אבל הוא תופס אצלה זיכרון נורא משמעותי מהבית".
