ד"ר ליאור אלפנט, בת 44 מרמת גן, נשואה לתמר ואמא לעלמה, בעלת תואר ראשון ושני במגדר מאוניברסיטת תל אביב ודוקטורט מאוניברסיטת בן גוריון. ועוד משהו: מנכ"לית "הפורום הדוקומנטרי בישראל".
מה את חוקרת? "אי־שוויון מגדרי בתעשיית הקולנוע בישראל ומאבקים לשינוי".
איך הגעת לזה? "לא למדתי קולנוע ולא חלמתי לעשות סרטים, אבל הייתי ממפיקות פסטיבל הקולנוע העצמאי 'לסבית קטלנית' וממקימות 'פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל'. ראיתי בעיניים שלי את אי־השוויון בין גברים לנשים, וכשהבנתי שאף אחד לא חקר את זה קודם ושאין נתונים, רציתי לערוך מחקר על המצב מתוך מטרה להביא לשינוי במדיניות. הדוקטורט, בהנחייתה של פרופ' ניצה ברקוביץ, משלב בין מחקר כמותי שכולל נתונים על סרטים, תפקידי מפתח, תקציבים ופרסים בין השנים 2001 ל־2018, למחקר איכותני שכולל ראיונות עם 44 נשים מהתחום".
ומה גילית? "אם בסרטי גמר של סטודנטים רואים מספר דומה של סרטים שנעשים על ידי בוגרים ובוגרות, כשמגיעים לתעשייה, לחיים האמיתיים, רק 15% בממוצע מתוך הסרטים שנעשים כל שנה, הם סרטים של נשים. ראיתי שבאופן גורף סרטים של נשים קיבלו בשנים האלה פחות תקציבים מסרטים של גברים, וגם שנשים הגישו פחות בקשות מימון מקרנות הקולנוע מאשר גברים. צריך לזכור שבישראל זו הדרך הכמעט יחידה להשיג מימון לסרט.
"בנוסף, בחרתי בחמישה מקצועות המפתח של התעשייה - בימוי, הפקה, תסריט, צילום ועריכה - ובדקתי 600 סרטים שנעשו באותן שנים. גיליתי שכאשר נשים מובילות את הצוות, יש יותר נשים בצוות אבל תמיד יהיה לפחות גבר אחד במקצועות האלה. לעומת זאת, כאשר גברים מובילים את הצוות, לפעמים אין נשים בכלל בסט ותמיד יש פחות נשים מגברים. זאת אומרת שכמעט אין סרטים בתעשייה שבהם לא מעורבים גברים".
"כשנשים מובילות את צוות הצילום, יש יותר נשים, אבל תמיד יהיה לפחות גבר אחד. לעומת זאת, כאשר גברים מובילים את הצוות, לפעמים אין נשים בכלל"
למה זה קורה? "במשך שנים ועדות הלקטורה, שבוחרות את הסרטים המומלצים לתמיכה, היו מורכבות רק מגברים, והם בחרו נושאים שהיו קרובים לעולמות התוכן שלהם. אני לא מאמינה שהייתה פה יד מכוונת של גברים שניסו למנוע מנשים להיכנס לתעשייה, אלא תהליכים חברתיים. כשנשים הגישו נושאים מעולמות התוכן שלהן, לא היה לזה מקום, והגברים אמרו שזה לא מעניין. העלייה במספר הסרטים של נשים שקיבלו תמיכות קרתה בעיקר כאשר נשים נכנסו לוועדות הבחירה. המגמה השתנתה, אבל לא מספיק. בטקס פרסי אופיר האחרון התחרו 15 סרטים עלילתיים של נשים".
את מדברת במחקר שלך על דמות "היוצר האידיאלי". תסבירי במה מדובר. "בתעשיית הקולנוע יש הבניה של המושג 'היוצר האידיאלי' שהוא גבר, רווק, בשנות ה־30 המוקדמות לחייו וללא ילדים. יש מרואיינות שלי שסיפרו לי שבלימודי הקולנוע נאמר להן שהן לא יכולות לביים. לאישה בת 35 אמרו: 'את כבר לא תביימי סרט, לכי להיות תסריטאית', לאחרת שרצתה לצלם אמרו: 'נשים לא מצלמות', וכך נשים מוסללות לתפקידים מסוימים. למשל, בעוד שיש מיעוט של במאיות, יש מאה אחוז מאפרות ואין אף מאפר גבר".
אולי תעשיית הקולנוע פשוט משקפת את החברה הישראלית, שהיא גברית במהותה. "המיליטריזם הייחודי לישראל בא לידי ביטוי גם בתכנים של הסרטים וגם בהתנהלות על הסט. רוב המרואיינות שלי התייחסו להתנהלות בסט כמבצע צבאי ולאווירה על הסט כאווירת מילואים - קפה שחור במשאית, בדיחות של בנים, במאי שמוביל את הסט כמו מפקד שמוביל את החיילים. בעקבות זאת יש תפיסה שנשים לא יכולות לנהל צוות גדול ויש מפיקים שלא סומכים על נשים שידעו לעבוד עם תקציבים גדולים. יש נשים שמפנימות את זה ומחפשות כיוון אחר.
"אווירת המילואים והדרך שבה נשים צריכות להתנהג על הסט דומות למה שלפי מחקרים עוברות חיילות בצבא. המיניות צריכה לצאת מהדלת, אבל היא תמיד נשארת. את צריכה להוריד את כל הסממנים אבל את לא יכולה לעשות את זה כי את אישה. יש פה סטנדרט כפול: אם אני אישה על הסט, אני צריכה להתנהג כמו גבר, אבל אם אני מרימה פנס, יגידו 'איזו מלכה' או 'איזו לסבית' או 'את לא יכולה לעשות את זה כי הביציות שלך ייפגעו'".
"אני לא מאמינה שהייתה פה יד מכוונת של גברים שניסו למנוע מנשים להיכנס לתעשייה, אבל כשנשים הגישו נושאים מעולמות התוכן שלהן, הגברים אמרו שזה לא מעניין"
חקרת את התקופה שלפני מי טו. עד כמה אלימות מינית הייתה חסם לנשים להיכנס לתעשיית הקולנוע? "נושא ההטרדות המיניות היה חסם גדול להתקדמות. אנשים ידעו, למשל, על המעשים של משה איבגי ושתקו, ובכך אפשרו את זה. האופן שבו התעשייה עובדת לא מאפשר לאכוף הטרדות מיניות, אין למי להתלונן. מי שמוטרדות הן בעיקר העובדות הזוטרות, ואם שחקן ראשי הוא המטריד, יפטרו אותו? עם השנים, בעקבות מי טו וההתלכדות של האיגודים להקמת לובי נגד אלימות מינית, אופי ההטרדה השתנה. כיום אף אחד לא ייתן לנשים פליק בתחת. ההטרדה הפכה להתעמרות או להטרדה מילולית שקשה להוכיח. אם התלוננת פעם אחת, תיחשבי לטראבל מייקרית".
כשמירי רגב הייתה שרת התרבות היא אמרה שתעשיית הקולנוע היא מועדון סגור. היא צדקה? "אין ספק שתעשיית הקולנוע היא מועדון קטן וסגור. אנשים עובדים באותם צוותים עם אותם חברים".
מדהים שזה קורה בשדה שנחשב הכי ליברלי. "הוא בעצם ממש לא כזה. לא ליברלי וכיום גם לא כל כך חופשי. המחקר שלי לא עוסק בתוכן, אבל אם את מסתכלת על מה שקורה כיום, אפשר לראות שחופש הביטוי בסכנה גדולה".
עשית מחקר אקטיביסטי שמבקש לעשות שינוי בשטח. מה את מצפה שיקרה כעת? "המחקר הסתיים ב־2018 ורלוונטי גם עכשיו באופן שבו התעשייה עובדת. אבל בניגוד למה שהיה אז, התקציבים קטנו. המטרה היא שנשתמש במסקנות, ויש הרבה מה לעשות. למשל, לעודד יזמות של נשים בתחום, אבל בשביל זה דרושים תקציבים".
מה השלב הבא מבחינתך? "מחקר המשך שיבדוק עוד קבוצות אוכלוסייה, למשל, יוצרות דתיות או ערביות ישראליות. אני רוצה לבדוק את נושא פערי השכר וגם לבחון מה מצב אי־השוויון בטלוויזיה, כשמדובר במימון פרטי ולא ציבורי".

הערת שוליים

  • מה הופך חוקרת לחוקרת אקטיביסטית? "העובדה שאת הופכת את המחקר שלך לכלי שמשנה את העולם. כדי לעשות את זה את צריכה לגבות את הרצון שלך בנתונים. אם הייתי מגלה במחקר הכמותי שטעיתי, לא הייתי ממשיכה".
  • מה תעשי עם מלגה של מיליון דולר? "אבדוק את אי־השוויון בין גברים לנשים בכל עולם התרבות: תיאטרון, מחול, אמנות פלסטית ועוד".