אנחנו רוצים להיות הורים שלווים, אבל למי יש תרופת קסם שתרפא את הטרפת? התקופה סופר־לחוצה, והילדים רק מוציאים אותנו עוד יותר מהכלים. איך אפשר להיות רגועים, ועוד עם טילים על הראש?
ד"ר לורה מרקהאם, פסיכולוגית קלינית, טוענת שאם נהיה שלווים, הילדים שלנו יהיו מאושרים. היא אפילו כתבה על זה ספר באותו שם (מאנגלית: יובל הלפרין, הוצאת ספרי ניב). מצד אחד, זה עלול להלחיץ: כי אם לא נהיה שלווים, האם הילדים שלנו לא יהיו מאושרים? מצד אחר, זה עשוי להעלות לנו את המוטיבציה להקשיב לעצות של מרקהאם, שמתכתבות עם אג'נדת הדרכת ההורים הנפוצה (בהנחה שמבינים אותה לעומק ולא שולפים רק את הכותרות).
בקיצור, הרעיון הוא שאם נשפר את מצב הרוח שלנו ולא נהיה כל כך נרגנים, כועסים ורוטנים, לא רק שהרווחה הנפשית שלנו תשתפר, אלא גם נהיה הורים טובים יותר. נוכל לתת לילדים את מיטבנו, ולא רק את השאריות של עצמנו.
הורות היא העבודה הקשה ביותר, מודה מרקהאם, ורובנו עושים אותה ב"זמננו הפנוי", אחרי שאנחנו עובדים בעבודה אחרת רוב היום. התחושה היא שאילו רק היה לנו יותר זמן, אילו היינו עייפים פחות – היינו מצליחים להיות הורים טובים יותר.
ובכל זאת, יש הורים שמצליחים לגדל ילדים בשלווה, בשמחה ובלי דרמות. מה הסוד שלהם? הנה "שלושת הרעיונות הגדולים" של מרקהאם שכל הורה מוזמן לאמץ:
1. ללמוד לווסת את עצמנו (לצרוח באמבטיה)
רעיון מהפכני, שאתגר בצידו: הורות אינה עוסקת בהתנהגות של הילדים, אלא בתגובה שלנו להתנהגות שלהם. פתרון הקסם הוא להצליח לנהל את הרגשות שלנו.
נתייחס לרגשות כמו לנורות האיתות בלוח המחוונים של הרכב. הרי כשהנורה האדומה בלוח המחוונים של הרכב מהבהבת, אנחנו לא מכסים אותה או מנתקים את החוטים שמפעילים אותה, אלא פועלים בהתאם, למשל, נוסעים למוסך.
כך גם בהורות: בכל פעם שהילדים "לוחצים לנו על הכפתורים", עלינו ללחוץ על "עצור", גם אם היינו באמצע משפט. פשוט לסגור את הפה, לנשום עמוק ולהירגע. אם אנחנו חייבים לצעוק – במקום לצעוק על הילדים, נצרח במקום שאף אחד לא שומע (באמבטיה, ברכב סגור). נצא מהסיטואציה ונחזור רגועים. אפשר להגיד לילד: "אני כועסת עכשיו מכדי לדבר על זה". אם נדע לנהל את הכעס שלנו, נשמש דוגמה לילדים.
למרות הרעיון הפופולרי שגורס שיש לבטא את הכעס כדי שלא יכרסם אותנו מבפנים, מתברר שביטוי כעס בזמן אמת רק גורם לנו לכעוס יותר, ולמי שמולנו (במקרה זה הילד שלנו) – להיפגע, לפחד או לכעוס.
מחקרים מראים שככל שטון הדיבור שלנו מתון יותר, נהיה רגועים יותר, וגם התגובה של האחר כלפינו תהיה רגועה יותר. לכן, כשאנחנו נלמד לשמור על קור רוח, גם ההתנהגות של ילדינו תשתפר. כשאנחנו צועקים על הילדים, הם נסגרים בפנינו.
מובן שצריך להציב גבולות לילדים, אבל אסור לעשות זאת בדרך נבזית או מפחידה. הילדים אמורים להקשיב לנו כי הם אוהבים אותנו ולא רוצים לאכזב אותנו, ולא מפני שאנחנו מפחידים אותם.
המיומנות ההורית החשובה ביותר היא ניהול עצמי. אם נדרש, נטפל בעצמנו כדי שלא נוציא את הכעס על הילדים וגם: לא נכעס על עצמנו כשאנחנו מאבדים שליטה. ככל שנהיה בחמלה על עצמנו, יהיו לנו יותר חמלה ואהבה כלפי הילדים.
2. לטפח קשר עמוק עם הילדים (כמות ואיכות)
כשהילדים מרגישים קשר חזק אלינו, הם לומדים לאהוב. יתרה מזאת, קשר טוב עם הילדים עוזר גם לנו להיות מאושרים. הילדים שלנו חייבים לדעת שהם גורמים לנו אושר, אחרת הם לא יראו את עצמם ראויים לאהבה.
ילדים משתפים פעולה כשהם מאמינים שאנחנו איתם. אם הם לא בטוחים שאפשר לסמוך עלינו, הם יהיו עסוקים בניסיונות לזכות בתשומת לב ובאישור שלנו, במקום במילוי המשימות.
כדי לבנות מערכת יחסים טובה צריך להשקיע זמן. "זמן איכות" כתחליף לכמות הוא מיתוס. במערכות יחסים, בלי כמות, אין איכות. כיוון שבחלק גדול מהזמן עם הילדים אנו ממוקדים במשימות, חשוב שהשגרה תהיה מלאה גם בכיף, בצחוק ובחום.
כדי לשמור על קשר חזק עם הילדים עלינו לבנות הרגלי קשר יומיומיים: טקסים קטנים בבוקר ולפני השינה, 12 (!) חיבוקים ביום (ארבעה להישרדות, שמונה לתחזוקה), כיבוי המסכים כשאנחנו עם הילדים, לאכול ארוחות ערב יחד, ליצור קשר עין כשמדברים איתם ולשמור על יחס של 1:5: חמש אינטראקציות חיוביות על כל אינטראקציה שלילית.
הילדים רוצים יחסים נעימים איתנו, וכשהם מתנהגים אחרת, יש בעיה. לא "בעיית משמעת", אלא בעיה במערכת היחסים. מצבים מאתגרים מאותתים שמאזן היחסים שלנו עם הילדים נמצא במינוס. כדי להציל את המצב עלינו לחזק את הקשר: לא משנה איך הילד מתנהג, הדבר שהוא רוצה יותר מכול הוא קשר איתנו. כשאנחנו מציבים את הקשר בראש סדר העדיפויות, כל השאר נעשה קצת יותר קל.
3. להדריך, לא לשלוט (בלי עונשים)
אין צורך להשתמש בעונשים. אף פעם. בלי צעקות, בלי "פסק זמן", בלי לאיים ב"השלכות". עונש תמיד משפיע לרעה על ההתנהגות של הילדים. הימנעות מעונשים היא הדרך לגדל ילדים מתחשבים ואחראים.
כשהילד לא מתנהג כמצופה, הוא מבטא רגש גדול שאינו מצליח להעביר במילים. כך הוא מאותת שהוא זקוק לעזרתנו. הילד יודע מהי ההתנהגות המצופה ממנו, הוא פשוט לא הצליח לשלוט ברגשותיו. לפני שנוכל "לתקן", עלינו להתחבר מחדש. המטרה שלנו היא לעזור לו להבין שהוא היה מוצף ברגשות ושזה בסדר. הוא ילמד שהוא לא תמיד יקבל מה שהוא רוצה, אבל שהוא תמיד יכול להשיג דבר טוב מכך: הורים שאוהבים אותו ומקבלים אותו.
המילה "משמעת" בעברית, מקורה בשורש שמ"ע, כלומר, לשמוע ולהשמיע, לא להפעיל כוח. אלא שהמושג "משמעת" מתקשר אצלנו לענישה. ענישה מוגדרת כפעולה בכוונה לפגוע במישהו, פיזית או פסיכולוגית, כדי ללמד אותו לקח. הורים יכולים לחשוב שהם "מענישים מתוך אהבה" כדי לחנך את ילדיהם, אבל הילדים לעולם לא יחוו את העונש כביטוי לאהבה.
ענישה אינה מלמדת ילדים התנהגות טובה, להפך: מחקרים מראים שעונש יוצר התנהגות רעה יותר. רוב ההורים אומרים שהם מענישים כדי ללמד את ילדיהם כיצד להתנהג כראוי, אבל זה לא נכון. ילדים לומדים כיצד להתנהג לפי הדוגמה האישית שלנו וגם, כאמור, הילד יודע היטב כיצד עליו להתנהג. אנחנו מענישים את ילדינו במקום לקבל אחריות על הכעס שלנו ולהרגיע את עצמנו.
ב"שיטת ההשלכות", שכוללת איומים שהילדים שומעים מבעד לשיניים החשוקות שלנו בסגנון: "אם תעשה זאת שוב, יהיו לכך השלכות!" – השלכה היא מילה נרדפת לעונש. וכמו בכל ענישה, כשאנו מיישמים את ההשלכות, הילד מגיב בהתגוננות ואינו פנוי ללמוד את ההתנהגות הנכונה.
גם "פסק זמן" אינו יעיל. אתם לא באמת מאמינים שהילד יושב בחדרו ושוקל איך להתנהג כיאות, נכון? הוא מרגיש כועס ומשכנע את עצמו בצדקתו. כל ילד מבין ש"פסק זמן" הוא עונש. "פסקי זמן" רק יוצרים מאבקי כוח. כשאתם מבינים שילדכם מתקרב למצב מסוכן, הציעו לו לבלות איתכם זמן משותף.
האם זה "פרס" על התנהגות רעה? כמו שאוכל הוא "פרס" על רעב. ילדים צריכים אותנו, בייחוד בזמנים קשים. תשומת הלב שלנו אינה פרס, היא חבל הצלה.
האם לא נדרש לעתים לכוון ולשנות את התנהגות הילד? בהחלט, אבל על ילדים עובדת הדרכה שבאה מאהבה, לא מכעס. כדי לשנות את החשיבה שלנו, עלינו לשנות את המילים שלנו. לכן במקום לדבר על "משמעת", נדבר על "הדרכה".
הדרכה אוהבת מגבירה את ההשפעה שלנו על ילדינו, את תחושת הביטחון שלהם, מחזקת את הקשר בינינו, מעלה את ההערכה העצמית שלנו ההורים וכמובן, יוצרת בית שלו יותר. כשאנחנו רגועים ואדיבים בעת הצבת הגבולות, הילד לא זקוק להילחם או להוכיח שהוא צודק.
הצבת גבולות היא חלק מהותי בהורות. גבולות שומרים על בטיחותם ועל בריאותם של ילדינו ועוזרים להם לתפקד בחברה. כשאנחנו מציבים גבולות באמפתיה, סביר יותר שילדים יפנימו את היכולת להציב גבולות בעצמם, וירכשו גם משמעת עצמית. זה הסוד של הצבת גבולות. הרי אנחנו לא יכולים באמת לאלץ מישהו לעשות כרצוננו. הילד נענה לבקשותינו בזכות יחסי האמון והחיבה בינינו. בני אדם יכולים להתנהג טוב אם הם רואים את עצמם כאנשים טובים.
וזכרו: המומחים הגדולים ביותר להורות הם הילדים שלנו!
