את הטיול הגדול אחרי צבא עשיתי לארצות הברית עם חברתי הטובה. עוד לפני ההמראה שתינו כבר היינו בעננים כשגילינו שבחרו להושיב אותנו בטיסה ליד יציאת החירום, מה שאומר הרבה מקום לרגליים. אלא שבדיוק כשהתחלנו להימתח בשמחה, ניגש אלינו הדייל ואמר שעליו ליידע אותנו בנוהלי הבטיחות: מאחר שאנו יושבות ליד דלת יציאת החירום, במקרה של אסון, תפקידנו לעזור לכל נוסעי המטוס לרדת בבטחה, ורק אז לרדת בעצמנו.
בעוד שחברתי הנהנה בצייתנות, אני, במבט נדהם, מיד אמרתי לדייל: "סליחה? נראה לך? כלומר, תאמין לי שהייתי שמחה לגלות שבתוכי מתחבאת איזו אלטרואיסטית הרואית שבמקרה של סכנה מוכנה להקריב את עצמה למען הכלל, אבל לאור 20 שנותיי עד כה ביקום, צר לי, דייל יקר, ממש לא הייתי בונה על זה".
הדייל הסתכל עליי בפה פעור והלך, כשחברתי הביטה בי במבט המום. "מה?", שאלתי אותה, "את באמת מדמיינת את עצמך עוזרת עד אחרון הנוסעים ולא בורחת?". חברתי השיבה: "ברור שהייתי בורחת, וברור שרוב האנשים חושבים כמוך, אבל אנשים פשוט לא אומרים את זה".
נזכרתי בסיפור הזה כששמעתי שניקול קידמן וקית' אורבן מתגרשים. במידה מסוימת הייתה בי תחושה של עצב. בשבילם, בשביל הבנות שלהם, אבל הנה, אני הולכת להגיד את זה: צף אצלי גם רגש אחר, לא בדיוק אושר, לא שמחה לאיד, אבל משהו שכן עשה קצת נעים בלב. נורא להגיד את זה, נכון? נכון. תאמינו לי, אני לא גאה בזה. ועדיין, אני בטוחה שאני לא היחידה.
כי בינינו, יש משהו מנחם בידיעה שגם מי שנראה שיש לה הכול - יופי, קריירה, כסף - יכולה למצוא את עצמה פתאום לבד. אפילו קידמן, זו שנראית כאילו אלוהים יצק אותה בתבנית מיוחדת עם עור שלא מכיר נקבוביות. הנה, גם היא הייתה בטוחה שמצאה את אהבת חייה, שברור לה עם מי היא תזדקן, ואופס, בגיל 58 מבינה שעליה לחשב מסלול חדש.
כמעט לכולנו יש את הרגעים הפחות יפים האלה. בין אם זו הרווקה המתבגרת ששומעת שאחותה הקטנה מתחתנת, ומשהו בלבה מתכווץ, או הגבר הנבגד שמגלה שחברו מתגרש בדיוק מאותה סיבה.
וכשמדובר בזוג הוליוודי נוצץ, התחושות האלה גואות עוד יותר בקלות, כי מצד אחד את "מכירה" אותם, ומצד שני לא באמת.
החדשות על הגירושים של קידמן תפסו אותי בחופשה בלונדון, שבמהלכה נפגשתי עם חברתי הבריטית שסיפרה לי על דייט נפלא שהיה לה עם בחור מאפליקציה. יומיים אחר כך שיתפה איך הבחור כתב לה שהיא מדהימה, אבל אחרי הדייט, שבמהלכו הבין שהתחסנה בשעתו לקורונה, הוא מעדיף לא להמשיך. למה? כי הוא שמע שהחיסון עובר במגע.
מאחר שבעבר התחסנתי לשפעת, נתתי לה חיבוק ענק (חשוב בחורף הלונדוני), והיה לי באמת עצוב מאוד בשבילה, כי אין דבר שאני רוצה עבורה יותר מאשר שתמצא זוגיות אוהבת. עם זאת, אני מודה, גם כאן צף בי רגש קטן של נחמה. חשבתי שלא משנה היכן את על הגלובוס, מתברר שגברים הזויים יש בכל מקום (כן, גם נשים! - גברים, תנשמו). ואחרי שבוע בלונדון שבו לא הפסקתי לזמזם את שירה של חוה אלברשטיין הגעתי למסקנה: בלונדון אין יותר סרטים, האנשים לא יותר אדיבים, והייאוש? בפירוש לא נעשה יותר נוח. אבל היי, לפחות הוא משותף.
