שולמית שפירא עם נכדתה, משמאל: כחיילת על שער לאשה

כבר לא אלמונית: החיילת עם היונה והרובה

עידו שפירא פתר עבורנו את התעלומה וגילה לנו מיהי החיילת בשער שפורסם ב־1956: זו אמו, שולמית שפירא ז"ל, שיצאה עם הלוחמים לסיני ושרטטה מפות בשטח. לימים, הפכה לאדריכלית פורצת דרך. השערים האהובים מארכיון לאשה

פורסם: 31.05.22, 08:53
"אמא שלי הייתה גאה מאוד בכך שהופיעה על שער 'לאשה'", מספר עידו שפירא, עורך־דין מזכרון־יעקב ובנה של שולמית שפירא, שכיכבה בשער העיתון בשנת 1956, בתום מבצע קדש. "היא הייתה גאה בישראליות שלה ובכך שנכנסה עם הכוחות לאל־עריש. היא הייתה שוחרת שלום, אבל גם מאוד ציונית ופטריוטית, וראתה את שירותה הצבאי כחובתה כאזרחית".
שולמית, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים, בגיל 86, נולדה בחיפה ב־1934 כשולמית לוין. מגיל צעיר, לדברי עידו, חלמה אמו להיות אדריכלית. היא שירתה כשרטטת בצבא ולמדה אדריכלות בטכניון למרות התנגדות אביה. במהלך הלימודים גויסה בצו שמונה לשירות מילואים במלחמת סיני. "היא הייתה עם הלוחמים הראשונים בשטח ושרטטה מפות שעזרו לכוחות להתקדם", מספר עידו.
אתה יודע איך היא הגיעה לשער?
"לפי מה ששמעתי ממנה, היא אספה לחיקה יונה פצועה, והיה שם מישהו שקלט את הרגע וצילם בזריזות. מישהו כנראה חשב על הסמליות של יונת השלום לצד הנשק ושם את הצילום על השער. בכתבה באותו גיליון היו שתי תמונות נוספות שלה, באחת ראו אותה מציירת דגל דיו באל־עריש ובשנייה היא שוחחה עם אישה ערבייה. זה היה מאוד אמא שלי, לדבר עם כל אחד בגובה העיניים, גם אם זה באמצע מבצע צבאי. אני חושב שהיה לה סיפוק גם מזה שצילמו אותה כאדם שהיא הייתה, ולא רק כחיילת בתפקיד".

2 צפייה בגלריה
עידו שפירא עם בתו ואמו שולמית שפירא
עידו שפירא עם בתו ואמו שולמית שפירא
עידו שפירא עם בתו ואמו שולמית שפירא
(צילום: פרטי)

בגיליון המקורי שמה לא מוזכר בשער.
"אמא שלי שמרה את השער באלבום, שנמצא אצלי כיום. כשראיתי ב־ynet את פרויקט השערים של 'לאשה', חיפשתי ומצאתי אותו, וראיתי שכתוב 'חיילת'. עוד ראיתי באתר, שהשער שלה מייצג את שנת 1956 ושאחינועם ניני והגר אלמביק בחרו בו כחביב עליהן. אמרתי לעצמי: למה חיילת אנונימית? אני יודע מי זו. חשבתי שיעניין את 'לאשה' לדעת מה היא עשתה בהמשך".
דצמבר 1956, מתוך דבר המערכת: "הגעגועים לשלום של קבע ממלאים את לבה של החיילת הצעירה שבתמונת השער שלנו, כשם שהם שוכנים בלבה של כל אישה בישראל"

מעניין מאוד.
"היא הייתה אדריכלית פורצת דרך. היא ניהלה משרד עצמאי, העסיקה אדריכלים, חלקם גברים, דבר שהיה נדיר בזמנו, עבדה 16 שעות ביממה ותכננה מלונות ופרויקטים בכל הארץ. בין היתר, תכננה את הבית של הברונית רוטשילד בתל־אביב ואת כפר הנופש הראשון בשארם א־שייח'.
"למרבה הצער, היא לא ידעה לתרגם את ההצלחה המקצועית להצלחה כלכלית. בשנת 1974 סגרה את המשרד מסיבות אישיות, עברה להוראת הנדסאות ואדריכלות באורט טכניקום גבעתיים והייתה מורה מצטיינת. בגיל 62 פרשה לגמלאות".
קל להבחין שאתה גאה בה מאוד.
"לגמרי. היום לשמחתי מדברים על פמיניזם ומעודדים נשים לפתח קריירה, אבל בזמנו היו מעט מאוד נשים כמוה. אני מאמין שהיא הייתה בין אלה שסללו את הדרך לדורות הבאים".
בנוסף, היא גידלה אותך כמעט לבד.
"נכון. כשהייתי בן חמש הוריי התגרשו ואמא גידלה אותי במסירות מטורפת. היה לנו קשר אמיץ ביותר וכשבגרתי השתדלתי לגמול לה על מסירותה. גם אבא שלי, ישה (יעקב) שפירא, כבר לא בחיים. מצחיק, אמי ואבי היו ילדים יחידים, אני בן יחיד ובתי מיכל היא בת יחידה. תמיד אמרתי לחברים שלי שאת כל המשפחה שלי אפשר להכניס לחיפושית, ועוד יישאר מקום".

כל שערי "לאשה" מאז 1947 זמינים באתר החדש: laishacovers.ynet.co.il
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.