מהגדול תמיד מתלהבים, כי כל דבר הוא עושה ראשון וזה מרשים כל כך. גם תמיד מרשים לו הכול, כי הוא הכי גדול; הקטן כזה מתוק וצ'ארמר שאי אפשר לעמוד בפניו, וגם סולחים לו ומוותרים לו על הכול, כי הוא הכי קטן ולא מבין; ומה עם האמצעי? הוא לא הכי גדול ולא הכי קטן, אז מה הוא "הכי"?
כשמדברים על תפקידים במשפחה, התיוג הקלאסי הוא שהבכור הוא האחראי (לפעמים גם הרודן והמעצבן, תלוי את מי שואלים...), שהצעיר הוא המפונק, ושהאמצעי מרגיש מקופח - לקחו לו את הבכורה כי מישהו היה שם לפניו, וגם את המקום של הקטן כשמישהו בא אחריו. חשוב לשים לב למקומות שהילדים תופסים במשפחה באוטומט, מהרגל או מגלגל שחוזר, ולהזיז אותם משם: לתת לכל ילד להתנסות בתפקידים שונים, גם אם המיקומים שלהם במשפחה (גדול־אמצעי־צעיר) אינם ניתנים לשינוי מתוקף סדר הגעתם לעולם.
לא שאלו אותי
בספר הילדים החדש והמקסים שלה, "ילד סנדוויץ'" (אייר: ינון פתחיה, הוצאת קוראים), קרן ליאל אשרי מפנה זרקור למיקום המשפחתי הייחודי של הילדים האלה, שפעם קראו להם בצורה די מעליבה "הבינוניים". בעשורים האחרונים מנסים לפצות אותם (תחושת קיפוח, כבר אמרנו?) בכינוי "המרכזיים" או "האמצעיים", ובכללי הם נשארים ילדי סנדוויץ', או אם תרצו, השוקולד שבסנדוויץ'.
"כשנולדה אחותי הקטנה הפכתי מהאח הקטן והחמוד – לילד סנדוויץ'", מתרעם ליאור, גיבור הספר. "למה לא שאלתם אותי אם אני מוכן להפסיק להיות האח הקטן?".
"הספר הזה נולד מתוך בקשה של ליאור, ילד הסנדוויץ' שלי", מספרת ליאל אשרי. "הוא טען שאת השירים בספר הראשון שלי, 'נשיקות בתלתלים' (איורים: דני קרמן, הוצאת רימונים), כתבתי בהשראת אחיו הגדול ירון ואחותו הקטנה שירה, ועליו לא כתבתי אף שיר. האמת היא שהוא צדק. עם ירון חוויתי בפעם הראשונה את האימהוּת והוקסמתי מנקודת המבט שלו על העולם: הכול היה ראשוני ומרגש ודרש שאתן לכך מילים. עם הקטנה הרגשתי שזו כנראה הפעם האחרונה, ושוב הרגשתי צורך לתעד ולהנציח. ואילו עם ליאור הדברים היו נעימים ומוכרים, כמו שקורה פעמים רבות עם ילדי הסנדוויץ'.
"הבכורים עושים הכול ראשונים וזוכים להתלהבות מצד ההורים, הקטנים גונבים את ההצגה, וילדי הסנדוויץ' צריכים לעבוד קשה יותר בשביל לקבל יחס. אז ליום ההולדת שלו כתבתי לו שיר שעוסק במקום המיוחד שלו אצלי בלב ובתוך המשפחה, ומשם זה התגלגל לספר ילדים שהוא הגיבור שלו".
ובתפקיד המגשר
ליאל אשרי מהרצליה, נשואה ואמא לשלושה (ירון בן 15, ליאור בן 12 ושירה בת שמונה), סופרת, משוררת ויוצרת, מזדהה עם בנה האמצעי: היא עצמה ילדת סנדוויץ' במשפחתה. "הייתי ילדת סנדוויץ' קלאסית", היא נזכרת. "אורי, אחי הבכור, עשה הכול ראשון וסלל לאחותי דפנה ולי את הדרך. היו ממנו גם הרבה ציפיות, כמו שקורה פעמים רבות עם ילד ראשון. דפנה כילדה הייתה אמיצה ואפילו קצת מרדנית, ואני הייתי באמצע: ילדה אחראית ורגישה, שדואגת ל'שלום בית' בין האחים.
"אני חושבת שהתפקיד הזה היה משמעותי מאוד: תמיד היה לי חשוב שנישאר קרובים ומלוכדים ונעזור אחד לשני, גם כשהיינו רבים. עד היום אנחנו קרובים מאוד זה לזה. דפנה ואני גרות בית ליד בית (עם ההורים) ואורי גר ברחוב ממול. אני נשארתי עד היום זו שמארגנת את האירועים, ימי ההולדת והחופשות המשפחתיות"
את התפקיד הזה, שהוא פחות "הדבר הראשון שקופץ לראש שמדברים על ילד סנדוויץ'", מעניקה ליאל אשרי גם לגיבור ספרה: הוא המגשר בין האחים ומציל את המצב רגע אחרי שהקטנה הורסת לבכור את שולחן היומולדת. בעזרת שימוש יצירתי ב"סנדוויץ'" של ילד הסנדוויץ', ליאור מוכיח לכולם, ובעיקר לעצמו, שהוא לא "סתם ילד כריך".
"גם ליאור שלי הוא ילד סנדוויץ' טיפוסי, ובמובן הזה אנחנו חולקים הרבה תכונות משותפות", היא אומרת. "ירון הבכור הוא הישגי ושאפתן, ושירה היא המפונקת משלושתם וכבת אחרי שני בנים ברור שהיא גונבת את ההצגה. ליאור פיתח אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן שמאפשרת לו להתחבר לכל אחד מהם ממקום אותנטי ורגיש, ולפעמים גם לגשר ביניהם. הוא מזרים אהבה לכולם וגם מקבל המון אהבה בחזרה. כדי למצוא את הייחוד שלו ליאור גם פיתח יצירתיות וחוש הומור נדיר".
האם לדעתך יש לילדי סנדוויץ' תפקיד "מוכתב"?
"אולי לא בדיוק 'מוכתב', אבל פעמים רבות הם מפתחים יכולות שנובעות מהמקום הייחודי שלהם במבנה המשפחתי. העובדה שהם צריכים לתמרן בין הקטן לגדול מפתחת אצלם כישורים חברתיים ומיומנויות של גישור ופתרון מחלוקות, וזה משהו שמוכר גם במחקרים.
"אני חושבת שבמובן מסוים המקום של ילדי הסנדוויץ' דווקא מאפשר להם יותר חופש מאשר לאחים שלהם. מהבכור יש הרבה ציפיות כי כל החלומות של ההורים מתנקזים אליו, ומהקטן מצפים להיות החמוד וה'בייבי' של הבית. דווקא לילד הסנדוויץ' יש הזדמנות לבחור איזה תוכן לצקת למקום המיוחד הזה. החיפוש אחר הייחודיות שלהם הופך אותם הרבה פעמים לילדים יצירתיים במיוחד".
ליהנות מכל העולמות
ילדי סנדוויץ' רבים חווים את עצמם מקופחים (בספר קראת לזה "לא הכי").
"קשה להתווכח עם החוויה הזו, הילדים לא מדמיינים אותה. הם רגישים וחכמים וצריך לתת מקום לתחושות האלה. הקיפוח הזה כמעט מובנה, ונעשה כמובן בלי כוונה מצד ההורים. בספר ליאור מתוסכל מזה שהוא לא 'הכי' קטן ולא 'הכי' גדול: מצד אחד מצפים ממנו להיות בוגר ולוותר לקטנה, ולהבין שהוא גדול מכדי שאמא תרים אותו על הידיים, ומצד אחר הוא לא נהנה מהזכויות של אחיו הגדול (כמו לשחק במחשב) כי הוא לא 'גדול מספיק'. התסכול הזה מוביל אותו לחפש במה הוא 'הכי'".
איך לדעתך הורים צריכים להתייחס לסנדוויצ'ים שלהם?
"אני חושבת שההורים צריכים להכיר בכאב, בקנאה וברגשות המורכבים שמתלווים למקום הזה, ולצד זה להדגיש בפני הילדים גם את היתרונות והייחודיות שלהם. למשל, את זה שיש להם הזדמנות ליהנות מכל העולמות: גם מאח גדול שדואג להם ושהם יכולים ללמוד ממנו וגם מאח קטן שרואה בהם מודל לחיקוי.
"עוד דבר חשוב: להיזהר מהמלכודת של ילדי הסנדוויץ', שיודעים לגשר, להתחשב ולהסתדר ועלולים להפוך בקלות לילדים מרַצים. לכן חשוב לאפשר להם להביע את דעתם, להתנסות, לטעות, לחפש ולגבש לעצמם זהות אינדיווידואלית. המסר הכי חשוב מבחינתי, והוא גם המסקנה שליאור מגיע אליה בסוף הספר, הוא: 'כדי להרגיש הכי - מה שחשוב זה מה שבתוכי'. התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור לילדים להרגיש שהם הכי מיוחדים בדיוק כמו שהם".
פעם קראו לילד הסנדוויץ' "הבינוני", אחר כך "האמצעי", והיום יש שמכנים אותו "המרכזי". מה דעתך על האבולוציה של הכינויים האלה, ואיזה כינוי הסנדוויצ'ים מעדיפים?
"העובדה שיש כל כך הרבה כינויים למקום הזה מצביעה על המורכבות שלו. 'הבינוני' הוא כינוי לא מוצלח כי יש בו ממד של שיפוטיות, אף אחד לא רוצה להיות בינוני, זה נתפס כמשהו שלילי. גם לכינוי 'המרכזי' אני מתחברת פחות, כי הוא מרגיש כמו ניסיון מאולץ לשדרוג תדמיתי, ועלול להשתמע ממנו ש'המרכזי' חשוב יותר מהאחרים. 'האמצעי' זה תיאור ניטרלי ומדויק, אבל אני אוהבת דווקא את הכינוי 'ילד סנדוויץ'", כי בעיניי יש לו חן וילדים יכולים להזדהות איתו.
"הרבה הורים אומרים, 'אתה ממרח השוקולד שבין הפרוסות', ואני רוצה להוסיף: אתה יכול לצקת לתוך הסנדוויץ' הזה מה שאתה רוצה. יש לך חופש לבחור, להיות יצירתי, לשלב ולהתנסות בטעמים שונים. כך גם מסתיים הספר, שאף מזמין את הקוראים לגלות יצירתיות ולהמציא סנדוויץ' כזה משל עצמם. אגב, גם ליאור שלי, ששאלתי אותו את השאלה, אוהב את הכינוי 'ילד סנדוויץ''. אני מקווה שבעקבות הספר עוד ילדים יאהבו אותו ואף יתגאו להיות ילדות וילדי סנדוויץ'".
