כבר בפרק הראשון של סדרת הרשת המוקומנטרית "חיה בסרט", שכתבה השחקנית אפרת בכר, היא מביאה ישר לפנים את הקונפליקט הביתי הנפיץ שלה ושל בעלה בן בכר: היא - שחקנית באמצע שנות ה־40 שלא מצליחה להתרומם ועדיין מחכה לפריצה הגדולה, הוא - במאי מפורסם ומצליח, שמאחוריו אינספור פרסומות ובעיקר שני סרטים שוברי קופות, "לשחרר את שולי" ו"לשחרר את שולי סאן", בכיכובם של שלישיית מה קשור.
בסדרה, שבה בני הזוג בכר מגלמים את עצמם, משחקים בין היתר ציון ברוך, רותם סלע ורותם כהן. היא נכתבה מזווית אישית מכמירת לב בכנותה, על המחיר שמשלם הבית בשל הפער הבלתי אפשרי בין שני בני זוג שעוסקים באותו תחום, כשאחד מהם מצליח יותר.
בכר מציגה בשלל סיטואציות מחיי היומיום - למשל אצל רופא השיניים, בפארק עם ידיד או בקפה עם חברים - איך תמיד עולה השאלה: "למה הוא לא עוזר לך? הוא לא יכול למצוא לך עבודה?" לכולם היא עונה את התשובה שמוכנה אצלה מראש: "הוא עושה רק פרסומות", אבל נראה שהיא בעצמה לא משוכנעת. ברגע של גילוי לב היא אומרת לחברתה הטובה: "הוא עושה רק פרסומות הזבל הזה, זבל שבזבלים, המיץ של הזבל".
כשבעלה כבר מלהק אותה לפרסומת לחברת רהיטים, היא מגלה שהקלוז־אפ שהובטח לה ירד בעריכה. "מצלמים אותי מהבוקר עד הלילה וזה מה שיצא? אני רוצה לעבוד, בן", היא אומרת לו בהתרסה, תוך שהיא רודפת אחריו בכל הבית וצועקת "יא בן של זונה, תסדר לי עבודה כבר, יא סתום".
נקודת הרתיחה ביחסים בין השניים, שמתועדת בסדרה, מגיעה ברגע השיא בקריירה של בן, כשהוא נבחר לביים את "לשחרר את שולי". אפרת מוצאת אצלו בתיק את התסריט ומגלה שם תפקיד בול בשבילה: בטי, עובדת זוטרה בשגרירות ישראל בקולומביה, שמתחילה את הסרט כחנונית ומסיימת אותו כסמל סקס. "בטי זו אני, זה תפור עליי", היא אומרת לו. "15 שנה אני מחכה לרגע שלי, למה אתה לא דוחף אותי, בן? אתה צריך להפוך שולחנות!"
מאמציה כמובן לא נשאו פרי, ולתפקיד נבחרה לירון ויסמן. "רצו שחקנית יותר מפורסמת, שתהיה סלב על הפוסטר, ולירון היא שחקנית מהממת שעשתה את התפקיד הכי טוב שיש", היא מפרגנת עכשיו.
איך נולדה סדרת הרשת?
"לפני שבע שנים בן חזר הביתה ובישר שהוא קיבל לביים פיצ'ר על בסיס מערכון שהוא עשה עם 'מה קשור' לתוכנית 'הישראלים'. מהרגע שראיתי את התסריט לא מצאתי מנוח, עשיתי הכול כדי לקבל את התפקיד של בטי, ממש נכנסתי לדמות גם בבית. ידעתי שזה לא תלוי רק בו, בתעשייה הזאת אין מישהו אחד שמחליט. אם הבמאי רוצה שחקנית מסוימת, צריך אישור מפיק, ואם המפיק רוצה צריך אישור של הגוף המשדר וכו'. ועדיין, כל כך נתליתי בזה, כי בתור שחקנית לא מוכרת אין לי הרבה הזדמנויות לקבל תפקיד משמעותי בסרט. עשיתי אודישן, עשינו מצ'ינג (בדיקת התאמה לשחקנים האחרים, ד"ח), זה כבר עלה לאישור של יונייטד קינג, ובסוף זה התפוצץ לי בפרצוף".
"אם אני עושה אודישן לפרסומת, בן ישר מסמס לבמאי שישים לב אליי, ואני עוצרת אותו. אני באמת מאמינה שמה ששלי שלי"
איך הרגשת?
"נורא ואיום. נכנסתי לדיכאון שהיה לי קשה מאוד לצאת ממנו. בן נסע לקולומביה לצלם את הסרט, ואני נשארתי עם התאומים שלנו, אנה ורוי, שהיו אז בני חמש. זה היה בחופש הגדול, בלי מסגרות. בנוסף לכול אמא שלי החליטה להסתלק מהעולם באותו חודש, אז הייתי מפורקת מכל הכיוונים. קיץ 2019 לא זכור לי כקיץ טוב במיוחד, אבל מכל כאב צומחים. אם זה מה שהוביל אותי לכתוב את הסדרה שלי, אז עוד יותר טוב. באותו רגע יצא ממני פרץ של יצירתיות, ואיך שבן חזר מקולומביה התחלנו לצלם. למעשה אנחנו מצלמים את הסדרה כבר שש שנים, ורק עכשיו העלינו אותה".
למה?
"הייתי צריכה טונות של הומור עצמי כדי להעלות דבר כזה. אנשים שואלים אותי 'מה, לא אכפת לך לצחוק על עצמך?'. לא פשוט להציג את עצמי כשחקנית כושלת שרודפת אחרי הזנב של בעלה. בכלל, לא קל לי עם החשיפה. הפרסום קשה לי מאוד כי אני בן אדם ביישן ונחבא אל הכלים, וזה כנראה מה שעצר אותי כל השנים. הלכתי לטיפול, הייתי צריכה להילחם בשדים של עצמי, וכשסיימתי את הטיפול העליתי את הסדרה לרשת".
איך בן הרגיש לגבי החשיפה?
"הוא חסר עכבות בכל מה שקשור לפרטיות. הוא מאלה שאומרים 'לא משנה מה כותבים עלייך, העיקר שמאייתים נכון'. הוא בכלל שחקן מתוסכל שהפך להיות במאי, בצעירותו הוא שיחק בצעירי הבימה. אני מנסה ללמוד ממנו כל יום את התכונות של המצליחנים. לוקח לו שנייה וחצי להתגבר על מכרז שהפסיד, והוא כבר רץ לפרויקט הבא.
"האמת היא שלפעמים יש לי תחושה שיש לו פחד סמוי מכך שאעבוד ללא הפסקה, בגלל הבית והילדים. גם בסדרה אני אומרת לו, 'למה אתה לא רוצה שאצליח?', אבל הוא מכחיש ואומר שאין משהו שהוא רוצה יותר מאשר זה".
נדבק בי החיידק
בכר נולדה וגדלה בהרצליה, בת זקונים במשפחה חילונית בת שמונה ילדים. היא למדה בבית ספר דתי רק כי הוא היה קרוב לבית, ובמשך כל היסודי הייתה צריכה לשמור את חילוניותה בסוד. "זה סוד כבד מאוד לילדה. פחדתי שיעשו עליי חרם כמו שעשו על חברה שלי אחרי שראו את אח שלה רוכב על אופניים בשבת", היא מספרת. "אולי בגלל זה אני שחקנית. זה כמו תרפיה בשבילי להיכנס לדמויות שהן לא אני, כי בעצם בכל שנות היסודי שיחקתי דמות".
המשיכה למשחק החלה אצלה בגיל צעיר. "בגיל 13 שיחקתי בתיאטרון העירוני של הרצליה, הייתי בלהקת הנוער העירונית, ולמעשה כל גיל ההתבגרות שלי הייתי על במות. אמא שלי מאוד תמכה. כל אודישן שעברתי וקיבלתי היינו רוקדות יחד במטבח. מילדות נדבק בי החיידק הזה, אבל אחרי הצבא ברחתי מזה".
"עשיתי הכול כדי לקבל את התפקיד של בטי ב'לשחרר את שולי', ובסוף זה התפוצץ לי בפרצוף. נכנסתי לדיכאון שהיה לי קשה מאוד לצאת ממנו"
למה?
"הלכתי לקורס משחק, ובשיעור הראשון המורה אמר 'תסתובבו בחדר כמו קופים'. לא התחברתי, זה נראה לי מאוד ילדותי כאישה בוגרת להסתובב בחדר סגור כמו קופה. אמרתי לעצמי שאם זה מה שאני צריכה לעשות בשביל להיות שחקנית, אז כנראה זה לא בשבילי".
אז מה עשית?
"למדתי תקשורת באוניברסיטה הפתוחה, סיימתי בהצטיינות והפכתי לעיתונאית. עבדתי במקומון 'צומת השרון', עשיתי כתבות מגזין ונהניתי מאוד. כשהעבירו אותי להיות כתבת חדשות נכנסתי ללחץ ופה זה נגמר. חיידק הבמה חזר אליי, אי־אפשר לברוח מזה כנראה. נרשמתי לסוכנות והתחלתי ללכת לאודישנים. שיחקתי בתפקידי אורח בסדרות כמו 'מטומטמת', 'עבודה ערבית' ו'רמזור'. אנשים אפילו זיהו אותי ברחוב, אבל זה לא היה מספק. תפקידונים קטנים זה נחמד, אבל לא מספיק, ושחקן לא מוכר בכלל לא מוזמן לאודישנים לתפקידים ראשיים. הגעתי למסקנה שתפקיד ראשי יהיה לי רק אם אקח את המושכות ואכתוב לעצמי, והלכתי ללמוד תסריטאות אצל המלהקת המהממת מירב נחום".
בכר כתבה סדרת ילדים בשם "המשרד התכווץ", "שבה כמובן אני בתפקיד הראשי. בן ביים, צילמנו פיילוט של 40 דקות והגשנו לשני ערוצי ילדים. אחד מהם היה החינוכית שבדיוק פרסמו מכרז לסדרות ילדים. הגעתי לגמר והיינו בטוחים שזה שלנו, ואז שוב אכזבה. לקחו סדרה אחרת".
לא פשוט להציג את עצמי כשחקנית כושלת שרודפת אחרי הזנב של בעלה. בכלל, לא קל לי עם החשיפה
אאוץ'.
"אכן כואב, אבל בשנים האחרונות התפתחתי גם רוחנית ואני יודעת שהדבר הנכון יקרה בזמן הנכון. אסור לי להתרסק מתשובות שליליות, רק להרים את הראש ולהסתכל קדימה".
כמה בן מתחבר לתחושות האכזבה שלך?
"הוא מאוד תומך ומפרגן. אם אני עושה אודישן לפרסומת, הוא ישר מסמס לבמאי שישים לב אליי, ואני דווקא עוצרת אותו. אני אומרת לו לא להיות נודניק, כי אני באמת מאמינה שמה ששלי שלי. אני לא ממורמרת. אני מופיעה בתיאטרון ילדים עצמאי, מגיעה ליישובים נידחים בנגב עם חמש מזוודות, מופיעה בפני 20 ילדים באיזו ספרייה ומאושרת מכל רגע".
זה לא נראה ככה בסדרה.
"כן, יצא שם הרבה מרמור, בגלל זה היה לי קשה להעלות אותה. אני קצת מקנאה בדמות שרואים בסדרה, היא הכי פושרית, מעמידה את עצמה במרכז. אם הייתי כזאת אולי הייתי מצליחה קודם".
עד כמה הסדרה נאמנה למקור?
"ברור שיש בה הרבה מן האמת, בטח במה שקשור ל'שולי'. כל כך רציתי לקבל את התפקיד הזה, כמו שבחיים לא רציתי. נכנסתי לדמות גם בחיים, התחלתי להיות בטי גם בבית, כולל תלבושות ופאה, בגלל זה קראתי לסדרה 'חיה בסרט'. הייתה לי איזושהי אשליה שזה שלי. כשבן אמר לי שהתפקיד לא שלי, ממש לא האמנתי".
איך אתם מממנים את הסדרה?
"כשהתחלנו לפני שש שנים לקחנו את הצלמים הכי מקצועיים בארץ, ואני חייבת להגיד שזה ממש לא נחוץ. די מהר עברנו לצלם בטלפון, בלי סאונדמן ומצלמות יקרות, וזה המסר שלי לכל שחקן אנונימי: תכתבו, תצלמו ותעלו לרשתות, רק ככה אפשר להצליח. תפסיקו לחכות לטלפון. שנים חיכיתי לטלפון וזו טעות אסטרטגית. היום כל שחקנית בת 40 הופכת להיות מורה ליוגה, רק בגלל שהיא חיכתה כל כך הרבה שנים. חבל, בעידן של הרשתות החברתיות לא צריך לחכות לאף אחד".
לייט־בלומר קלאסית
את בעלה בן בכר (49) היא הכירה בגיל 33 דרך חברה משותפת, ודי מהר שניהם הבינו שזה זה. בלי מחוות רומנטיות גדולות ובלי טקסים מיותרים, היחסים התמסדו כשהיא נכנסה להיריון טבעי ולא מתוכנן לתאומים אנה ורוי, היום כמעט בני 12. המשפחה מתגוררת בתל אביב.
"אני לייט־בלומר קלאסית, הכול קרה לי מאוחר. חבר ראשון, נשיקה ראשונה, משפחה", היא מספרת. "מהרגע שהכרתי את בן הכול קרה מהר, ישר הרגשנו שיש בינינו קשר גורלי וחזק מאוד. יצאנו כלום זמן ודי מהר הגיע ההיריון. הוא אומר שרק הרחתי אותו ונכנסתי להיריון (צוחקת). זו עוד סיבה שעיכבה אותי כל השנים, כי אני אמא טוטאלית. עד לפני שנה עוד הכנתי איתם שיעורי בית בכל המקצועות, ויש לי בעיה לשלב שני דברים במקביל".
לא רציתם עוד ילדים?
"אחרי תאומים קשה להחליט לעשות עוד ילד. רק עכשיו התחלתי לנשום וישר אימצתי כלב. עכשיו כשהם גדלו, זה הזמן שלי לשים את עצמי במרכז".
כמה מפריע לזוגיות כשאחד מבני הזוג מאוד מצליח והשני לא?
"תראי, אני גם נהנית מפירות ההצלחה שלו, אז אני לא יכולה לבוא בטענות ובטח לא לקנא. בסוף זה האוכל של הילדים שלי, אז אני לא יכולה להגיד למה הוא כן ואני לא. לכולם קשה, גם לבמאים. לא משנה מה המקצוע שלך בתחום, בסוף כולם רוצים לעבוד. הוא פוּשר בעצמו, ולי נותר רק ללמוד ממנו. כשיש לו טיפה אוויר בין עבודה לעבודה, הוא מתקשר לסוכן שלו ושואל מה קורה. אבל כן מרגישים את הפער, למשל כשהוא עולה בטקס פרסי אופיר ומקבל גביע ואני נוסעת לירוחם להצגת ילדים במתנ"ס. את כל הזעם הזה רציתי להעביר באמנות".
זעם? עד כדי כך?
"אני מודה שהרגשתי זעם אחרי ה'שולי' הראשון, כששחקנית אחרת טסה איתו. כעסתי על כל העולם, ורציתי לקחת את הזעם והכאב ולארוז אותם לסדרה".
"המסר שלי לכל שחקן אנונימי הוא: תכתבו, תצלמו ותעלו לרשתות. תפסיקו לחכות לטלפון. שנים חיכיתי לטלפון וזו טעות אסטרטגית"
אילו תגובות קיבלת?
"הסדרה עלתה רק לפני חודש ואני מקבלת תגובות מטורפות, פידבקים חיוביים שלא ציפיתי להם ולא האמנתי עד כמה. האמת היא שלא יכולתי להתייחס לאף מחמאה, כי הייתי באבל על אובדן הפרטיות. אפילו שזה מתוסרט מא' עד ת', עדיין קשה שרואים אישה שצועקת על בעלה בתוך הטריטוריה הפרטית שלהם. לא היה לי נעים לראות את זה, אפילו בכיתי כשזה עלה. צילמנו בבית האמיתי שלנו, זה הבעל האמיתי שלי, רואים אותי מקללת אותו חופשי, מראות קשים ממש. הרגשתי שזו פלישה לפרטיות, לקודש הקודשים שלנו".
גם לבן היה קשה עם זה?
"הוא עודד אותי ואמר 'זה מה שרצית, לא?'. הוא רגיל להיות בפרונט ואני לא. אני רגילה להופיע בהצגות ילדים ביישובים נידחים, ובשאר הזמן לקפל כביסה".
אם יכולתי להגשים לך את החלום, על איזה תפקיד היינו מדברות?
תכלס אין לי פנטזיה לשום תפקיד ספציפי. בשנות ה־40 לחיי כל מה שאני רוצה זה לקום בבוקר ולעבוד, פשוט להיות בעשייה. האמת היא שיש לי חלום, לכתוב את סיפור חייה של רונית אלקבץ ולגלם אותה, הרבה גם אומרים לי שאני דומה לה. כמובן, בן יביים, אני כבר לא זוכרת איך זה לעבוד עם במאי אחר".
בחלומך, את רואה את עצמך בתיאטרון או על המסך?
"אי־אפשר להתפרנס רק מתפקידי מסך. שחקן שרוצה להתפרנס זה רק תיאטרון, זה הלחם והחמאה. נגיד סדרת טלוויזיה, כמה זמן היא מצולמת, חודש בשנה? בשאר הזמן הפרנסה נמצאת על הבמה. 90% מהשחקנים שעובדים בתחום, אף אחד לא יודע מיהם ואף אחד לא מזהה אותם ברחוב".
מעניין שלא עפת להוליווד, אם כבר לחלום.
"זה כי אני לא באמת 'חיה בסרט'. אני מאוד מציאותית".
