נועם ורון יהודאי ז"ל. "דרך האמנות אני יכולה להעביר את האור שלו".

"בעזרת האמנות אני מנציחה את אחי": כך הפך ה"דודלינג" לתרפיה החדשה

בחיפוש אחר שלווה בימי מלחמה, גם שרבוט נהפך לסוג של ריפוי. אין כללים, הכול מותר והתוצאה - גם מרהיבה וגם מעניקה שלוות נפש למי שמתקשה להתחבר למדיטציה או מיינדפולנס

פורסם:
מתברר שלפרחים, לקווים ולצורות המעגליות שרבות מאיתנו משרבטות בלי משים יש שם: דודלינג. קבוצה חדשה בפייסבוק, "רגע עם דודלינג", צוברת תאוצה בשבועות האחרונים ומעניקה בית לכל המשרבטים והמקשקשים. אין כללים. הכול מותר. לא צריך כישרון. והתוצאה - גם מרהיבה וגם מעניקה שלוות נפש למי שמתקשה לעשות מדיטציה או להתחבר למיינדפולנס.
"אני מציע לעולם שרבוט במקום ריטלין", צוחק מנהל הקבוצה, אשר אלמוזנינו. אלמוזנינו, מנכ"ל חברה לציוד משרדי, משרבט שנים. "כשהייתי צעיר הייתי מצייר. אבל ציור דורש אנרגיה. שרבוט - להפך. יש לי הפרעת קשב קשה, וכשהייתי ילד, לפני כמעט 50 שנה, לא ממש הייתה מודעוּת לזה. אני זוכר את עצמי יושב ומשרבט בשיעורים, וזה עזר לי להתפקס. זו יכולה להיות מתנה לילדים. לדדל בשיעור זה עוזר, לא מפריע. עד היום, אם אני בישיבה שאני לא מוביל אותה, אני מקשקש. אמנם אני בן אדם שמתלהב מעטים וצבעים, אבל בשביל דודלינג מספיקים דף ועיפרון פשוט".
קבוצת הפייסבוק נפתחה לפני כחודשיים, וכבר יש בה כ־12 אלף משתתפים שרובם לא ידעו כלל שיש שם לקשקושים שלהם. הם מתחברים לדודלינג מכיוונים שונים, מספרים על היצירות שלהם ומשתפים רעיונות. נועם יהודאי (31), אדריכלית ממושב סתריה, עוסקת באמנות מגיל צעיר והתחילה ליצור ברוח הדודלינג לאחר שאיבדה את אחיה, רון יהודאי ז"ל, במסיבת הנובה. "השנה נסעתי להודו, לטיול שהייתי אמורה לעשות עם רון", היא מספרת, "ונחשפתי שם לסגנון דומה לדודלינג שנקרא Madhubani. אחרי שאיבדתי את אחי הקטן והאהוב, ההתעסקות בציור בסגנון הזה מצילה אותי. רון היה בן 24, בתחילת דרכו, רק חזר מהטיול הגדול שלו ותכנן לטרוף את העולם. הוא היה כולו אור ושמחה, ואני מרגישה שאני מנציחה אותו בעזרת האמנות".
6 צפייה בגלריה
שרבוט של נועם יהודאי
שרבוט של נועם יהודאי
שרבוט של נועם יהודאי
(צילום: אלבום פרטי)

יהודאי השתתפה בתערוכה We Are Nova והציגה יצירות בסגנון זה בהשראת פריטים שרון השאיר ליד מיטתו. "הפכתי את הפריטים האלה לא רק לזיכרון והנצחה, אלא גם למקומות של חיים ותקווה. אני מרגישה את רון איתי. דרך האמנות אני יכולה להעביר את האור שלו".
מעבר להנצחה, הציור השרבוטי הזה עוזר לך בהתמודדות?
"זה עוזר לי מאוד. זה חלק מתהליך של ריפוי ואבל. אני מרגישה שהסגנון הזה עוזר לי לבטא את התקשורת שלי מול רון גם כשהוא לא כאן פיזית. זה סוג של מדיטציה".

לזרום עם מה שיוצא

איה צורי (18) מפרדס חנה מתארת את הדודלינג כמסע של התפתחות ולמידה עצמית. צורי עובדת בחווה חקלאית לנוער שנשר ממסגרות, וכיום מתקיים שם גם פרויקט למילואימניקים. "הריכוז בדף ובציור נותן לי המון", היא אומרת. "אני לא ממש יודעת לצייר, ולא ידעתי שיש שם למה שאני עושה, אבל השרבוטים תמיד יוצאים יפה. יש לי חברה שהתחילה לשרבט בעקבותיי. בהתחלה היא ניסתה לעשות כמוני, והסברתי לה שהיא לא צריכה לחקות אותי. כל הקטע הוא לזרום עם מה שיוצא ממך. אני מוצאת את עצמי יושבת המון במרפסת עם דף ועט ופשוט מתחילה משהו שאין לי מושג איך הוא יסתיים. כשאני מסיימת אני יכולה לקרוא ביצירה את כל קשת הרגשות שחוויתי באותו יום ומה עבר עליי בזמן הציור. למשל, פעם רבתי עם ההורים שלי, והציור היה מלא חורים. זה מאפשר לי לבטא את עצמי".
6 צפייה בגלריה
איה צורי
איה צורי
איה צורי. "מאפשר לי לבטא את עצמי"
(צילום: אלבום פרטי)

מתי את נוהגת לשרבט?
"תמיד. בבית הספר שרבטתי המון. בהפסקות בעבודה, בבית, בבית קפה. כל פעם שיש לי זמן פנוי, אני לוקחת דף ומתחילה ליצור משהו, אבל אני יכולה לעשות את זה גם תוך כדי שיחה. זה שונה מציור. יש תמיד איזו חזרתיות על תבנית כלשהי, וזה יוצא הכי יפה בעולם".
מה את עושה עם היצירות?
"אני שומרת את הכול. לפעמים נותנת מתנה לחברים או תולה".

טיפול עצמי

צדף מעיין דרור (37) מגדרה, נשואה ואמא לילדה, קוראת לשרבוטים שלה "תולעים". "בסיום העבודה התולעים שלי נראות כמו מוח או קרביים", היא אומרת. "כמו משהו פנימי. ואכן יש בתהליך השרבוט הזה כניסה פנימה שמציפה לי דברים. כשאני משרבטת אני נכנסת לזון אחר, מבחינתי זה גם מדיטטיבי וגם סוג של טיפול עצמי".
דרור, מדריכת חץ וקשת שעבדה בחינוך וכיום לומדת גששות, זוכרת את עצמה משרבטת גם כשהייתה ילדה. אחרי הצבא התחילה לשרבט את הצורות של התולעים, ולא יכלה להפסיק. "זה התחיל לצאת ממני מעצמו", היא אומרת. "אין לי מושג איך זה התחיל. התחלתי לשרבט צורה, והיד המשיכה עם זה. לפעמים זה כאילו לא אני. אני משרבטת גם תוך כדי שיחות טלפון וגם בזמן שמוקדש רק לזה. ב־2015 התחלתי לשרבט על קנבס גדול, שני מטר על מטר, ובמשך חצי שנה עשיתי שרבוט שחור מתמשך. אני מרגישה שציירתי את הקישקע. התהליך הזה עזר לי להתמודד עם פוסט־טראומה שחוויתי".
סבינה פישמן שוורצמן (38) מחיפה, צלמת משפחה וילדים ומורה לצילום, אמא לשתיים, התחילה לשרבט אחרי 7 באוקטובר. "אירחנו מפונים אבל חיפשתי דרך להירגע מהמצב", היא מספרת. "זו הייתה תקופה מאתגרת בשבילי. נתקלתי בסרטון של מישהי שמשרבטת, החלטתי לנסות, והתאהבתי. השרבוט עשה לי ממש טוב. התכנסות בתוך עצמי ומונוטוניות העבירו אותי לעולם אחר".
6 צפייה בגלריה
סבינה פישמן שוורצמן
סבינה פישמן שוורצמן
סבינה פישמן שוורצמן. "סוג של טיפול עצמי"
(צילום: אלבום פרטי)

ציירת בעבר?
"אמא שלי ציירת, וכל חיי חשבתי שאני גרועה בציור, אבל כן שרבטתי כילדה, בעיקר חתימות. זנחתי את זה עם השנים, אבל עכשיו גיליתי שהדבר הזה, שהוא לא ציור, מוביל לתוצר ממש יפה, בלי ידע או כישרון. העיקר הוא התהליך. המוח פחות עובד, את עושה משהו רפטטיבי וטכני, במין מדיטציה. זה היה מפלט בשבילי. כמה חודשים אחרי שהתחלתי, אושפזתי לשבועיים, וגם בבית החולים שרבטתי. כשהשתחררתי השארתי חלק מהיצירות כמתנות לצוות".
מתי את משרבטת?
"תוך כדי שיחות וגם בזמן שאני מקדישה רק לזה. לפעמים אני יושבת עם הבנות שלי, גם הן משרבטות".

רוגע משפחתי

גם דקלה בן זקרי (36) מאשדוד, מעצבת גרפית, נשואה ואמא לחמישה, התחילה לשרבט בזמן המלחמה. "תמיד קשקשתי דוגמאות במחברות כשהייתי ילדה", היא מספרת, "אבל עם השנים, הילדים והמרוץ של החיים, התחביב הזה נשכח. עכשיו אני מבינה שזה היה חסר לי לנפש".
6 צפייה בגלריה
דקלה בן זקרי
דקלה בן זקרי
דקלה בן זקרי. "נותן לי שקט"
(צילום: אלבום פרטי)

בתחילת המלחמה משפחת בן זקרי הייתה בירושלים ומהר מאוד החליטה לא לחזור לדרום. "זה לא היה קל", היא מספרת. "אמנם היינו במקום רגוע יותר מבחינת אזעקות, אבל היה לחץ מהחדשות, מהסרטונים ומכל המידע שהציף אותנו. התחלתי להרגיש חרדה קיומית כי אני אחראית על חמישה ילדים קטנים. יום אחד לקחתי פנקס גדול וטוש של הבנות, והתחלתי לשרבט. הציור הראשון היה כמו סוג של פקעות, וגיליתי שהתוצאה יפה. שמתי לב גם שזה העסיק אותי ונתן לי שקט. הבנות ראו אותי והתחילו גם הן לשרבט, וזה יצר חוויה משפחתית של רוגע".
מה מרגיע אותך בשרבוט?
"הירידה לפרטים, ההתמקדות בחזרתיות. זה כמו מדיטציה".
6 צפייה בגלריה
שרבוט של דקלה בן זקרי
שרבוט של דקלה בן זקרי
שרבוט של דקלה בן זקרי
(צילום: אלבום פרטי)
היום, כשאת כבר בבית, איפה את משרבטת?
"יש לי שולחן רחב בסלון, ובבוקר אני אוהבת לשמוע פודקאסט ולשרבט. אחר הצהריים הילדים מצטרפים. לפעמים אחת הבנות מתעצבנת כי זה לא יוצא כמו שתכננה או שיוצא לה קו עקום, ואני אומרת לה, 'גם לי יוצא לפעמים עקום, אבל כמו בחיים, לא מוותרים וממשיכים הלאה'".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button