סיפורה של לילי ברגמן (70) מתל אביב, בזוגיות פרק ב', אם לבן. עיתונאית ״ידיעות אחרונות״ לשעבר, בימים אלה מסיימת כתיבת ספר המבוסס על הדוקטורט שלה (בנושא "הסיפור הקצרצר של אלכס אפשטיין"):
"מגיל צעיר שמעתי בלי שום צנזורה סיפורים על אושוויץ מאבא שלי, גדעון, שהיה בן 17 כשהגיע למחנה. הוא השתחרר בסוף המלחמה במשקל 32 ק״ג ולא הפסיק לספר לי כל חייו על הזוועות שעבר, כנראה כי הייתי הבכורה (בין שלוש בנות) והייתי מוכנה לשמוע, גם כשלא הבנתי בדיוק מה אני שומעת.
סיפור אחד שנצרב בי היה הרעב הגדול שלו. הוא סיפר שלקראת השחרור קבוצת אסירים, שזמן רב לא אכלה דבר, חתכה ואכלה בשר חי של חבר שנרצח לידם, כי לא הייתה להם ברירה. שמעתי גם סיפור על שני חברים שלו שאחד מהם השיג לחם והשני פיסת חמאה. הם רצו לחלוק זה עם זה, אבל כבר איבדו אמון באנשים. הם עמדו משני צידי הגדר והחליטו לזרוק אחד לשני חתיכת חמאה וחתיכת לחם בו־זמנית, כי אף אחד לא האמין שהשני יקיים את ההבטחה.
בתום המלחמה נותר אבא לבד בעולם. כל משפחתו נרצחה - אבא, אמא, ארבעה אחים. כיוון שהיה פטריוט ציוני עלה לישראל, התגייס לצבא ואפילו שירת בצבא הקבע. ישראל הייתה בשבילו הצלה.
במסיבה הוא פגש את אמא שלי, עדה, ילידת טורקיה שעלתה לארץ לבד, בלי משפחתה, והתחנכה בפנימיית בן שמן. אמא העמידה תנאי לנישואיהם: שאבא יעזוב את צבא הקבע. הוא הסכים כי אהב אותה ומצא בה את כל מה שהיה חסר לו, בית חם של משפחה ספרדית עם סירי אוכל גדולים. גרנו ברחובות והוא עבד בחברת החשמל כל חייו. אמא שלי, בהכלה אינסופית, ריפאה חלק גדול מהצלקות שלו.
לקח לי זמן להבין ששום דבר שקרה בבית שלנו לא היה מקרי. למשל, לא היו לנו כיריים שעבדו על גז אלא כיריים חשמליות. המאכל האהוב על אבא היה מרק קליפות תפוחי אדמה. זה היה סימן החיים שלו - אם היה מרק תפוחי אדמה באושוויץ, הוא ידע שיש לו עוד יום לחיות.
"רק פעם אחת בחיים אבא אמר שהוא גאה בי: אחרי שראיינתי את נשיא אוסטריה קורט ולדהיים, הידוע לשמצה, סיפרתי לו שאני בת לניצול שואה וגרמתי לו להשתנק"
בשנת 1986, בגיל 30, עברתי לווינה בעקבות שליחותו של בעלי שייקה בשירות המדינה. אני עבדתי שם ככתבת עצמאית, למדתי גרמנית במכון גתה וקראתי חמישה עיתונים ביום, ובכל זאת לא יכולתי לשמוע את עצמי אומרת אפילו משפט אחד בגרמנית. כשלמדתי באוניברסיטת וינה, הדיקן נתן לי פטור מגרמנית. לא יכולתי לנסוע ברכבת התחתית. פעם אחת ניסיתי, וכשמערכת הכריזה אמרה בגרמנית את שם התחנה, ראיתי רק את רכבות המוות מול עיניי. כשהייתי צריכה לראות רופא, לא יכולתי ללכת לרופאים שמדברים גרמנית. ניסיתי למצוא דירה על בסיס חשמל בלבד, בלי חימום בגז - וזה היה נדיר מאוד. סירבתי לקבל דרכון אוסטרי, שהייתי זכאית לו. בנקודה מסוימת לא יכולתי לצאת מהמיטה מרוב דיכאון. לקח זמן רב עד שהחלטתי לטפל בעצמי.
כשאבא בא לבקר אותי בווינה הוא ביקש לרדת למאוטהאוזן, מחנה הריכוז שממנו לבסוף שוחרר. כשהגענו לשם, השוער ביקש מאיתנו דמי כניסה, ופתאום הכול נפתח בי. כעסתי עליו ואמרתי, ׳סליחה, למה אתם גובים דמי כניסה למחנה ריכוז?׳. הוא הסביר שצריך לתחזק את המקום ושזה עולה כסף. הפשלתי את השרוול של אבא שלי, הראיתי לשוער את המספר המקועקע, ואמרתי: ׳אתה חושב שהוא צריך לשלם?׳. השוער משך בכתפיים, ואמר: ׳אני נורא מצטער, זה החוק׳. ואבא שלי אמר לי בשקט: ׳לילי, בלי כל הדרמות שלך, יש לנו מטרה להיכנס ואנחנו נכנסים׳, והוא שלף את הכסף, לפני שאני אעשה הצגה. בתוך המחנה נהיה אבא שלי מדריך תיירים מדופלם. הוא זכר הכול, תיאר והסביר וידע כל פרט.
עשר שנים אחרי הביקור במחנה היה לי ריאיון עם קנצלר אוסטריה, ויקטור קלימה, שהיה ידידותי לישראל בצורה יוצאת דופן. סיפרתי לו את הסיפור על אבא שלי ועל דמי הכניסה למחנה. אמרתי לו, 'תבטל את זה, לא רק ליהודים, לכל מי שמגיע לביקור'. הוא קרא לעוזרים שלו, אמר שיטפלו בזה, ואני יצאתי וחשבתי לעצמי שסגרתי מעגל עבור אבא.
שבוע אחר כך, הוריי ישבו אצלי בביקור בביתי בווינה. פתאום הטלפון צלצל - משרד הקנצלר. קלימה, בכבודו ובעצמו, ביקש לדבר איתי. הוא אמר שהסיפור שלי מטריד אותו כבר שבוע ימים, ושהוא רוצה לבקש ממני סליחה על החוויה הקשה שעברנו בכניסה למאוטהאוזן. אמרתי לו, ׳אבא שלי לידי, אתה יכול לבקש ממנו סליחה בעצמך׳. קראתי לאבא שלי, שלא הבין מה קורה, וכמעט התעלף מרוב התרגשות. זה היה סוג של ניצחון בשבילי.
"אבא סיפר שלקראת השחרור קבוצת אסירים, שזמן רב לא אכלה דבר, חתכה ואכלה בשר חי של חבר שנרצח לידם, כי לא הייתה להם ברירה"
חזרתי לישראל בשנת 2000 והתחלתי בטיפול פסיכואנליטי רציני. הפסיכואנליטיקאית שהלכתי אליה הסבירה לי למה אני לא יכולה לדבר גרמנית: כשאני פסיבית עם הגרמנית, כלומר מקשיבה, זה בסדר, אני לא מרגישה שאני 'בוגדת' באבא, וכשאני אקטיבית, כלומר צריכה לדבר, יש בלוק - כי לכאורה אסור. בטיפול דיברתי גם על האהבה המבולבלת של אבא שלי, שפעם חיבק אותי ופעם דחה אותי. הבנתי שהוא היה איש פצוע, ואהב אותי גם אם לעולם לא אמר לי 'אני אוהב אותך' או 'אני גאה בך'.
בעצם, פעם אחת בחיים הוא כן אמר את זה: אחרי ריאיון בלעדי עם נשיא אוסטריה קורט ולדהיים, הידוע לשמצה, כשסיפרתי לו שאני בת לניצול שואה וגרמתי לו להשתנק. אבא התקשר אליי לווינה, ואמר: 'אני כל כך גאה בך'. וזהו, פעם אחת בכל החיים. הייתי צריכה לשחרר את הצורך שהוא יגיד את זה.
אחת התובנות המשמעותיות ביותר מהטיפול הייתה ההבנה הפשוטה שאני חיה את החיים שלי ולא את החיים של אבא. כשהבנתי את זה, זה נתן לי אוויר, וגם הצלחתי להבין את אבא ולאהוב אותו אהבה מלאה שלמה. אחרי עשר שנים על ספת הפסיכולוגית יצאתי עם ארגז כלים ענק. הרגשתי שנולדתי מחדש, ממש כאילו ניצחתי בעצמי את הנאצים. אגב, הבן שלי עומרי הוא עובד בכיר בגוגל וגר בווינה. כן, דווקא שם מכל המקומות".
בשורה התחתונה: "בזכות הטיפול למדתי שלא נכון לומר שאבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. למדתי להפריד בין הטראומה של אבא ובין החיים שלי. לא שכחתי מה קרה לאבא וליהודים רבים באותן שנים, אבל למדתי שאפשר גם לנשום".
