סיגל סדי עם התינוקת אמה. "עם כל מלחמות הקיום שעברנו בשנה וחצי האחרונות, מצאנו מקום גם להכניס אור"

מחושך לאור: סיגל סדי איבדה את בתה בתאונה ברוסיה, ובגיל 52 ילדה בת

בתה של סיגל נהרגה מול עיניה בתאונת דרכים במהלך טיול משפחתי. ביום הכיפורים האחרון, כשבעלה עוד משתקם מהתאונה, נולדה אֶמה: "היא המתנה שמאי שלחה לי"

פורסם: 14.01.21 , 13:50
זה היה אמור להיות טיול נהדר, והוא אכן היה כזה בתחילתו. בחודש מארס 2019 נסעה משפחת סדי ממודיעין לעיר הקיט הרוסית סוצ'י כדי לחגוג יום הולדת 50 לאב, ניסים. "זו הייתה הפעם הראשונה זה שנים שיצאנו לחו"ל בהרכב משפחתי מלא, וכל כך שמחנו", אומרת סיגל (52), אם המשפחה. במוצאי שבת, ערב לפני השיבה המתוכננת, אירע אסון: תאונת דרכים גרמה למותה של הבת הצעירה מאי ולפציעתו הקשה של אביה.
כיום, כשהיא נשאלת כמה ילדים יש לה, מהססת סיגל לפני שהיא עונה: "משי (בן 28), אסף (בן 24), מאי שאמורה הייתה להיות בת 18 אבל נשארה בת 16 וחצי לתמיד, ואֶמה בת החודשיים".
אמה, תינוקת רגועה המתערסלת בזרועותיה של סיגל, נולדה כשנה וחצי אחרי האסון, ביום כיפור תשפ"א, שעה לאחר תחילת הצום. "הייתי בבית החולים עם ירידת מים, הדלקתי נרות והתפללתי בבכי למאי, שתעזור לאחותה להיוולד בשלום, ופתאום החל לי דימום חזק. הייתה היפרדות שליה. הובהלתי לניתוח חירום, ואמה נולדה פגה במשקל 1.650 ק"ג. הרשו לי לגעת באצבעותיה והעבירו אותה היישר לאינקובטור. הרגשתי שאמה היא המתנה שמאי שלחה לי".

"נולדה בניתוח חירום"

סיגל, ילידת לוד, בת רביעית למשפחה מסורתית בת שמונה ילדים, היא סגנית מנהל סניף של בנק מזרחי טפחות ברמת־גן. לאביה הייתה חנות מכולת, ואִמה הייתה עקרת בית ש"דאגה שכולנו נלך בתלם ועשתה עבודה טובה. למרות שזה לא היה מובן מאליו, כולנו הצלחנו יפה, ואנחנו מאוד קשורים אחד לשני", היא מציינת.
מאחר שלא התגייסה, בשל התנגדות ההורים, החלה מיד אחרי התיכון לעבוד בסניף בנק בנתב"ג. "התחלתי בעבודה הכי בסיסית: נתנו לי ארגזים מלאים צ'קים, והייתי צריכה לחתום עליהם בחותמת 'נפרע'", היא צוחקת. "אבל התקדמתי. בגיל 23 כבר הייתי מנהלת חשבונות בבנק".
באותה תקופה החל הקשר שלה עם ניסים, אף הוא מלוד, שצעיר ממנה בחצי שנה. "הוא היה חייל משוחרר. רציתי לקנות ממנו את האוטו הראשון שלי. בסוף לקחתי אותו ואת האוטו. כשראיתי איך אבא שלו מגיש באהבה קפה לאמא שלו החלטתי שאתחתן איתו".
"ההיריון על מאי התחיל כשלישייה, אבל שני העוברים האחרים לא שרדו. בסופו של דבר היא נולדה בניתוח חירום, במשקל 1.700 ק"ג, כשחבל הטבור כרוך סביב צווארה. קראנו לה מאי -מתנת אלוהי ישראל"
כשנישאו הייתה בת 24. שני הבנים נולדו בלוד, ואחרי כמה שנים עברו למודיעין, שהייתה אז עיר בראשית דרכה. כשבנם השני היה בן שש, ב־8.8.2002, נולדה הבת מאי. "ההיריון שלה התחיל כשלישייה, אבל שני העוברים האחרים לא שרדו. זה היה היריון בסיכון בגלל קרישיות יתר שהתגלתה אצלי. הזרקתי לעצמי מדלל דם, אבל התברר שהתיישב לי גוש דם מעל השליה והוא סיכן את ההיריון. הייתי בבדיקות מעקב יומיומיות, ובסופו של דבר היא נולדה בניתוח חירום, במשקל 1.700 ק"ג, כשחבל הטבור כרוך סביב צווארה. קראנו לה מאי – מתנת אלוהי ישראל".
בשל היותה פגה הייתה מאי סדי במעקב רפואי צמוד. "בגיל שנה היא שקלה רק חמישה קילו. היא התפתחה מאוחר, הלכה רק בגיל שנתיים", מספרת סיגל. בהיותה בכיתה ג' הבינה סיגל שבתה אינה שולטת בקריאה ובכתיבה ושהמסגרת הכיתתית הגדולה אינה מתאימה לה. "לקחתי אותה למורה מיוחד שלימד אותה לקרוא ולכתוב, וביקשתי ועדת השמה כדי שתועבר לכיתה קטנה בחינוך המיוחד. מאי עבדה קשה כדי לסלול לעצמה דרך, השתלבה, התבלטה כמנהיגה, סחפה אחריה תלמידים, זכתה בתחרויות שירה, והייתה חברה במועצת התלמידים. עם זאת היה לה דימוי עצמי נמוך. זה המשיך גם בחטיבת הביניים, כשעברה לכיתת חינוך מיוחד בבית ספר גדול שבו למדו ילדים שהיו שנים יחד ואילו היא לא הכירה אף אחד. שוב נאלצה לסלול לעצמה דרך. היו לה חיים לא פשוטים".
"הייתי וורקוהולית. אהבתי את העבודה, ובכל פעם שניסיתי למצוא איזון בין הבית לעבודה, לא הצלחתי. בדיעבד אני כועסת על עצמי, כי אני מרגישה שהפסדתי זמן עם מאי. כשאת מקבלת כזאת זפטה, את מבינה שרדפת אחרי הדברים הלא נכונים"
סיגל עצמה המשיכה לטפס בסולם התפקידים והתמסרה לעבודתה. "כשמאי הייתה בת שנתיים למדתי מינהל עסקים לתואר ראשון בשלוחת אוניברסיטת דרבי. הילדים היו ילדי מפתח, הייתי יוצאת מהבית בשבע בבוקר וחוזרת בערב, ואבא שלהם היה אחראי עליהם. הייתי בעבודה או בלימודים. הצלחתי לסיים את התואר ויכולתי לעבור לתפקידים יותר בכירים במסגרת הבנק. הייתי וורקוהולית. עבדתי קשה, אהבתי את העבודה ואת האנשים שעבדתי איתם, ובכל פעם שניסיתי למצוא איזון בין הבית לעבודה, לא הצלחתי. בדיעבד אני כל כך כועסת על עצמי כי אני מרגישה שהפסדתי זמן עם מאי. כשאת מקבלת כזאת זפטה, את מבינה שרדפת אחרי הדברים הלא נכונים".
בגיל 12, כשהבחינה שבתה העלתה במשקל, רשמה אותה לשומרי משקל. "אחרי כשנה מאי עשתה שינוי מדהים! היא רזתה המון, נראתה נהדר, והדימוי העצמי שלה עלה. באותו קיץ נסענו איתה לארצות־הברית והיא נחשפה שם לעולם האיפור. מנערה שלבשה בגדים לא מחמיאים של טום בוי הפכה לאישה קטנה ופורחת. כשחזרנו היא התחילה להתעניין באתרים ובבלוגים של איפור ורצתה ללמוד את הנושא לעומק. במקביל פרחה חברתית, הייתה מוקפת חברות וחברים, וגם חוותה אהבה ראשונה".

4 צפייה בגלריה
לאשה
לאשה
מאי סדי ז"ל. "עבדה קשה כדי לסלול לעצמה דרך"
(צילום: אלבום פרטי)

"לא היה לי זמן להתאבל"

חצי שנה אחרי שסיגל חגגה יום הולדת 50, הגיע יום הולדתו של ניסים, והמשפחה החליטה לנסוע יחד לחופשה. "יצאנו לסוצ'י ב־7.3.2019 לסוף שבוע ארוך ואינטנסיבי. טיילנו, עשינו סקי, בילינו באטרקציות, הלכנו על הגשר התלוי הגדול בעולם, ומאי התעקשה לעשות שם אומגה, משהו שכולנו נרתענו ממנו, וגם עודדה אחרים שהיססו. כשירדה, היא אמרה: 'אמא, זה הדבר הכי כיפי שעשיתי בחיים שלי!'".
במוצאי שבת, לאחר שיצאו מהמסעדה שבה סעדו, חיפשו הבנים מקום לעשן בו נרגילות. "כשהם מצאו מקום, משי חצה את הכביש לכיוונו, בעלי, אסף ומאי עמדו לחצות, ואני פניתי לאחור כדי לחפש מעבר חצייה. אסף החליט להצטרף אליי, וניסים ומאי התחילו לחצות את הכביש. אף מכונית לא נראתה עליו. ואז, איך שסובבנו את הגב, שמענו בום. הסתובבתי, וחרב עליי עולמי".
"ניסים ומאי התחילו לחצות את הכביש. אף מכונית לא נראתה עליו. ואז, איך שסובבנו את הגב, שמענו בום. הסתובבתי, וחרב עליי עולמי"
ניסים ומאי נפגעו ממכונית שצצה פתאום. "הם היו מוטלים על הכביש, שניהם לא זזו. התחלנו לצעוק לאמבולנס. היינו בהיסטריה. לא ידענו מה לעשות. אנשים התחילו להתאסף ועצרו אותנו מלרוץ אליהם. מישהו קרא לאמבולנס, והוא הגיע רק אחרי כ־40 דקות בלי ציוד של טיפול נמרץ, ולקח את מאי. לא נתנו לי לעלות איתה, ואסף ואני נסענו עם נהג מונית אחרי האמבולנס. משי נשאר עם ניסים והוא הובא בהמשך לבית חולים. הכל היה סיוט נורא".
בינתיים התגייסו תיירים ישראלים ונציג מקומי של חברה ישראלית לעזור להם, איתרו את בית החולים שאליו הובא ניסים, ואחרי שלוש שעות היו גם אלה שהודיעו להם שמאי נהרגה.
"איבדתי את ההכרה", אומרת סיגל ומבקשת פסק זמן בשיחתנו, כדי להירגע ממה שהיא מגדירה כהתקף חרדה, אחד מיני רבים שהיא לוקה בהם מאז. כעבור דקות היא מתעשתת וחוזרת לשיחה, אך מדי פעם היא עוצרת, דומעת, כורעת תחת נטל הזיכרונות והיגון שלא עוזב.
ביום ראשון הוטס ארונה של מאי לישראל. סיגל ואסף חזרו באותו מטוס, משי הבכור נשאר ליד מיטתו של ניסים, שנפצע בראשו ובמקומות שונים בגוף. "כשהגענו לארץ התברר שמצבו הסתבך. הוא נזקק להטסה רפואית כדי לשוב לישראל", מספרת סיגל. שעות מספר לאחר נחיתתה כאן חזרה לסוצ'י, מלווה באחותה, בן משפחה נוסף ורופא ישראלי. "כשהגענו, הוא היה מונשם ומורדם ואי אפשר היה לפנות אותו". בסופו של דבר היא שבה ארצה בטיסה רגילה. בעלה, בנם הבכור ושני רופאים הוטסו בהטסה רפואית היישר לבית החולים שיבא, תל השומר, כשהוא עדיין מורדם ומונשם.
"ישבתי שבעה בלי בעלי, רק עם ילדיי", מספרת סיגל. "בהלוויה היו אלפים, ומאות אנשים הגיעו מדי יום לבית. רק אחרי שקמנו מהשבעה הצלחנו לספר לניסים על מאי, בעזרת פסיכולוגית, כי הזיכרון שלו נפגע".
"אולי זה יישמע הזוי, אבל כשטסתי עם אחותי למחרת האסון, שאלתי אותה, 'שמעת על נשים בנות 50 שיולדות?'. היא ענתה, 'נראה לי שיש', ועזבנו את הנושא. בתוך תוכי התחלתי לדמיין אותי מחזיקה תינוק. זה היה עוד לפני שקברתי את מאי"
ארבעה חודשים מסויטים היה ניסים סדי מאושפז, ואשתו לא משה ממיטתו. "לא היה לי זמן להתאבל, כי הייתי צריכה לטפל בבעלי, אבל הרגשתי שאני רוצה למות יחד עם מאי", היא אומרת. יומיים לפני שניסים השתחרר להמשך טיפול בשיקום, שבעצם נמשך עד היום, סיגל והבנים הביאו הביתה את זואי, גורת כלבים מגזע מלינואה, מהסוג המשרת בכוחות הביטחון. "זואי נולדה ביום שבו מאי נקברה והיא ממש חלק מתהליך ההחלמה שלנו. היא אינטליגנטית ורגישה, תפסה את המצב, ופשוט לא נתנה לנו להיות עצובים. במיוחד היא קשורה לניסים והצילה אותו משקיעה", אומרת סיגל ומיטיבה את השמיכה הוורודה העוטפת את התינוקת בת החודשיים, שישנה בזרועותיה בשלווה.
כבר היית בת 50 כשאיבדת את מאי. שני בנייך בשנות ה־20 לחייהם. מתי החלטת שאת רוצה עוד תינוק?
"אולי זה יישמע הזוי, אבל כשטסתי עם אחותי בחזרה לרוסיה יום אחרי האסון, כשניסים עוד היה שם, שאלתי אותה, 'שמעת על נשים בנות 50 שיולדות?'. היא ענתה, 'נראה לי שיש', ועזבנו את הנושא. בתוך תוכי התחלתי לדמיין אותי מחזיקה תינוק. זה היה עוד לפני שקברתי את מאי".

4 צפייה בגלריה
לאשה
לאשה
הטיול האחרון עם מאי. סיגל, ניסים והאחים משי ואסף
(צילום: אלבום פרטי)

"אחותי חלמה על השם אמה"

בינתיים צץ נושא אחר שהעסיק אותה. במהלך השבעה מצאה סיגל יומנים שמאי כתבה, ובהם הרהורים ותובנות על קבלת האחר, על העצמה אישית, על סיפורה של נערה שהיא הצילה מהתאבדות, על סיוע שהעניקה לנער ולנערה שהיו מנודים חברתית, ועוד. "הרגשתי שמצאתי אוצר", היא אומרת. "ידעתי שהדברים שלה חייבים להישמע, כי הם מעסיקים בני נוער רבים. לא רציתי להנציח אותה בעץ או בספסל על שמה, אלא במשהו חי, שקשור לבני נוער".
בעזרת אילן בן סעדון, סגן ראש עיריית מודיעין, היא נפגשה עם קבוצת "נוער על הבמה" שפועלת בעיר, והבמאי, מיכה הירש, החליט לקחת את יומניה של מאי ולהפוך אותם להצגה שמטרתה להעצים את בני הנוער, תחילה במודיעין ובהמשך ברחבי הארץ. "ההצגה הייתה צריכה לעלות בנובמבר, אבל נדחתה בגלל הקורונה. אני מקווה שזה יקרה בפברואר", אומרת סיגל.
"אחותי אורן חלמה שאחותי איריס פוגשת את מאי ומספרת לה שהיא מתכוונת לקרוא לבתה אמה, ומאי אומרת לה: 'מה פתאום? אמה היא של אמא שלי. קראי לבתך אמילי'. החלום הזה התחיל את 'מבצע אמה'"
דרך נוספת להנצחתה נמצאה באמצעות האיפור שמאי אהבה כל כך. "חודשיים אחרי האסון בננו משי שאל ברשתות החברתיות איפה הוא יכול ללמוד איפור ולהוציא את התעודה על שם אחותו. ירין שחף, שהתרגש מהסיפור, הזמין אותו לפגישה, העניק לו מלגה מלאה, ובסופם של הלימודים, ביוני 2019, הוא קיבל תעודה לעצמו ועוד תעודה על שם מאי, שהוענקה לנו בכנס מאפרים של ירין", מספרת סיגל. בהמשך החליטה המשפחה לחלק שתי מלגות לתלמידות בבית הספר לאיפור של שחף.
כשהוענקה התעודה על שם מאי, כבר הייתה סיגל בעיצומו של תהליך להבאת ילד נוסף לעולם, 'פרויקט היריון', כלשונה. "אנחנו משפחה פורייה", מספרת סיגל. "אחותי איריס ילדה בגיל 46 את בתה השביעית, חודשיים אחרי שנולדה לה נכדה מבתה הבכורה. כשמאי נפטרה, אחותי עדיין הייתה בהיריון, ואחות אחרת שלנו, אורן, חלמה שאיריס פוגשת את מאי ומספרת לה שהיא מתכוונת לקרוא לבתה אמה, ומאי אומרת לה: 'מה פתאום? אמה היא של אמא שלי. קראי לבתך אמילי'. החלום הזה התחיל את 'מבצע אמה'".
כשבעלה עדיין מתמודד בתהליך השיקום המורכב והיא בעיצומו של האבל על מאי, החלה סיגל בטיפולי פוריות בתמיכה אחיותיה. "כשאמרתי לניסים שאני רוצה עוד ילד, הוא אמר: 'מה שיעשה לך טוב', ובעצם היה שותף פאסיבי לתהליך. בתקופה הראשונה הוא עדיין היה מאושפז בבית החולים במצב לא פשוט. אחר כך עבר למחלקת שיקום, ובהמשך – לשיקום אמבולטורי. מדובר בתהליך ארוך ומתיש. עכשיו הוא בשיקום בקהילה, מתאמץ להשתפר כל הזמן. יש לו נכות, אבל חברת התקשורת טלרד, שבה הוא עובד כבר שנים בתפקיד בקר איכות, תומכת בו במסירות עד היום. זו מחווה ענקית".
בהפריה החוץ־גופית השנייה הרתה. "ביום השנה למותה של מאי עשיתי בדיקה וגיליתי שאני בהיריון. הייתי בהלם. לא האמנתי. האמת שכשהתחלתי בתהליך לא היו לי הרבה תקוות. בכל זאת, הייתי כמעט בת 51. אבל השמיים חייכו אליי".
"ביום השנה למותה של מאי עשיתי בדיקה וגיליתי שאני בהיריון. הייתי בהלם. לא האמנתי. כשהתחלתי בתהליך לא היו לי הרבה תקוות. בכל זאת, הייתי כמעט בת 51. אבל השמיים חייכו אליי"
היא לא סיפרה על הריונה לאף אחד. "לניסים סיפרתי רק אחרי שראיתי שיש דופק. לבנים סיפרתי רק בשבוע ה־12, אחרי בדיקת שקיפות עורפית".
הבן הבכור שלך היום בן 28, השני בן 25. איך הם הגיבו כשהבינו שהחלטת להביא לעולם ילד נוסף?
"משי אמר: 'סבבה!', ועם אסף היה לי שיח לא פשוט. כשהסברתי שאני רוצה להביא שמחה הביתה, הוא שאל: 'אנחנו לא מספיק משמחים אתכם?'. היו לו עוד שאלות שצפיתי אותן, אבל שניהם הבינו שזה מה שיש. הבנים רצו בן, כדי שלא יתחרה עם מאי, ואני מאוד רציתי בת ונתפסתי בחלום על אמה שחלמה אחותי".
איך הגיבו במקום העבודה שלך?
"לא גיליתי לאף אחד. בעצם לא חזרתי לעבודה מאז האסון. אני מאובחנת כפוסט טראומטית קשה, מטופלת אצל פסיכיאטרית ופסיכולוגית, לוקחת תרופות כדי להתמודד עם הכאב הנורא שלא עוזב. מפני החברים יכולתי להסתיר בזכות הקורונה והריחוק החברתי. מלבד זאת עליתי בסך הכל שמונה קילו. הלכתי עם מכנסיים קצרים ובטן קטנה", היא מחייכת.
כצפוי, ההיריון היה בסיכון גבוה הן בשל גילה והן בגלל הלידה המוקדמת של מאי. "כל הזמן ליוו אותי חששות שמא ההיריון לא יחזיק מעמד גם בשל מצבי הנפשי בעקבות הטראומה, אבל קיבלתי תמיכה מחבקת, אוהבת ומכילה ממרכז בריאות האישה של קופת חולים מכבי במודיעין, מהאחיות, מהעובדת הסוציאלית ומהרופאה, שליוו אותי גם בשבתות ובחגים, דאגו לי בכל התהליך ומלוות אותי גם היום. גם מאי שלי ליוותה אותי במהלך כל ההיריון ועד ללידה, ושלחה לי סימנים בדרך. ארבעה שבועות אחרי לידתה של אמה הלכתי איתה לפקוד את מאי כדי להודות לה.
"אף לרגע לא חשבתי שמישהו יחליף את מאי. היא לא עוזבת אותנו. היא איתנו כל הזמן. אני מדברת אליה ועליה לא בלשון עבר"
"במהלך כל ההיריון אנשי המקצוע שליוו אותי הבהירו לי שהתינוקת לא הולכת להחליף את מאי. הייתה לי הרגשה שהם חוששים שהמצב הנפשי שאני נמצאת בו יקשה עליי לגדל תינוקת. הם אמרו לי שלא אצפה שהיא תחליף את מאי, ואני עניתי שאמה תהיה התקווה שלי לקום בבוקר ולא לרצות כל יום למות מחדש. למרות שרציתי למות עם מאי, העובדה היא שאני חיה, אך לא ישנה בלילה ולא מתפקדת ביום, ולכן אני רוצה שיהיה לי מה שייתן לי כוח לקום בבוקר מעבר לריקנות ולשכול. אף לרגע לא חשבתי שמישהו יחליף את מאי. היא לא עוזבת אותנו. היא איתנו כל הזמן. אני מדברת אליה ועליה לא בלשון עבר".

4 צפייה בגלריה
לאשה
לאשה
לאשה
(צילום: אביגיל עוזי)

אושר חדש

בשבוע ה־33 הייתה לסיגל ירידת מים, וכשהובהלה לבית החולים אסף הרופא התברר שהיא לקראת לידה. "נכנסתי ללחץ, אבל שם החליטו לנסות להחזיק אותי עד השבוע ה־34 ולעשות לתינוקת טיפול להבשלת הריאות. הייתי אמורה ללדת בניתוח קיסרי ביום שאחרי כיפור, אבל בגלל היפרדות השליה נאלצו לבצע ניתוח חירום. העבירו אותה לאינקובטור כשהיא מונשמת, אבל בתוך שש שעות היא כבר הואכלה מבקבוק. העברתי את הימים בין הפגייה לתל השומר, שם ניסים היה. פחות משבוע אחרי שאמה נולדה הוא עבר ניתוח חמישי. אחרי 18 יום בפגייה הגיעה אמה הביתה".
"שני הבנים שלנו גרים איתנו בבית. משי, שכבר התגורר לבד, חזר הביתה אחרי האסון. הוא מתייחס אל אמה, אבל לא מטפל בה. אסף מחבק אותה, מאכיל, מקלח. ניסים משתגע עליה"
איך שינתה אמה את חיי המשפחה שלכם?
"היא הכניסה חיים. שני הבנים שלנו גרים איתנו בבית. משי, שכבר התגורר לבד, חזר הביתה אחרי האסון. הוא מתייחס אל אמה, אבל לא מטפל בה. אסף מחבק אותה, מאכיל, מקלח. ניסים משתגע עליה. הוא שותף פעיל כמה שהוא יכול. אתמול, כשהייתי עייפה מאוד, הוא טיפל בה עד שלוש בבוקר. הוא מנשק אותי כל יום ואומר: 'איזו מתנה! איזו אישה חזקה את. מאיפה שאבת את הכוח?'. המזל שלנו הוא שהיא תינוקת רגועה יחסית".
כרגע היא בחופשת לידה, ולגבי שובה לעבודה, יש שאלות לא פשוטות. "בגלל הפוסט טראומה אני מתקשה להימצא במסגרות סגורות ובין אנשים. אצטרך למצוא תפקיד שיתאים לכישורים ולניסיון שצברתי במשך 33 שנים, וגם למצבי הנוכחי. אם לא יימצא, אצטרך לצאת לפרישה מוקדמת. אבל מקום העבודה שלי והאנשים שם מאוד מכילים ותומכים ונרתמו לסייע לי לכל אורך הדרך, ואני יודעת שיעשו כל מה שאפשר כדי שזה יתקיים".
"אמה חולקת חדר עם מאי, שמבחינתי היא קיימת. נסעה לטיול וצריכה לחזור. בינתיים העריסה של אמה בחדר שלנו"
ואיך זה שוב להיות אמא לתינוקת בגיל 52?
"קשוח! פתאום את לא אדון לעצמך כי יש מי שמנהל אותך, הלילות לבנים, ואני פרפקציוניסטית במהותי, צריכה שהכל יהיה מושלם! לא פשוט".
אחרי האסון, היא מספרת, שקלו לעבור דירה, "אבל הרגשנו שניאלץ להשאיר את הזיכרונות עם מאי מאחורינו ולא יכולנו לעשות זאת. במקום זה עשינו שיפוץ גדול. כרגע אמה חולקת חדר עם מאי, שמבחינתי היא קיימת. נסעה לטיול וצריכה לחזור. שם נמצאים חפציה, ובינתיים העריסה של אמה בחדר שלנו. בהמשך נשקול מה לעשות".
היום את יכולה להעיד על עצמך שאת מאושרת?
"כן, בהחלט. יש בי אושר חדש. עם כל מלחמות הקיום שעברנו בשנה וחצי האחרונות, מצאנו מקום גם להכניס אור".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.