ביום שבו עברה את ההפלה השלישית שלה, חזרה העיתונאית והסופרת יערה יעקב במונית הביתה. הנהג סיפר לה על שלושת ילדיו ואז שאל, "ומה איתך?". כשאמרה לו שיש לה בת אחת, הפציר בה: "אז היא חייבת אח או אחות, את חייבת לתת לה את זה".
"השיחה הזאת היא כל מה שלא רציתי שיקרה", היא מספרת. "אמרתי לו, 'תקשיב, אתה תופס אותי ביום בעייתי, זה לא עיתוי כל כך טוב לדבר על זה', אבל הוא לא עצר. הוא שאל למה ולא עניתי, קיוויתי שישתוק אבל הוא המשיך ללחוץ, אז אמרתי לו 'כי עכשיו יצאתי מהפלה'. חשבתי שזה מה שיעצור אותו, אבל הוא רק אמר: 'את חייבת להמשיך לנסות, ילד חייב שיהיו לו אחים'".
ואם זה לא מספיק, כמה שבועות אחרי שעברה את ההפלה הרביעית, יערה קיבלה מייל מהמחלקה "לשימור חומר ביולוגי" בבית החולים. היא נשאלה מה לעשות עם העובר המוקפא היחיד שנשאר לה אחרי מסע מפרך של טיפולי פוריות שעברה במשך כמה שנים. במייל צוינו שלוש אפשרויות, שכל אחת מהן הייתה לה קשה מנשוא: השמדה, שימור תמורת תשלום נכבד או תרומה.
"ידעתי שאני צריכה לעבור הפלה ונסענו בכל זאת לאוסטריה. רבנו שם פיצוצים. את נושאת תינוק, יש לך בחילות, יש חלב, אבל בקרוב הוא לא יהיה"
"מייל מזעזע, השמדה זה לא מינוח שאפשר להשתמש בו בהקשר הזה, אז שלחתי תשובה למנכ"ל ושאלתי אותו: 'למה אתם לא יכולים להתקשר ולהגיד את הדברים יותר בנועם? זה אף פעם לא נעים, אבל הייתי מצפה למינימום כבוד ורגישות'".
האירועים הללו הפכו בסופו של דבר לספר שיצא לאחרונה, "לקסם הבא אזדקק לאישה ורופא" ("ידיעות ספרים"), המוקדש לארבעת ילדיה שנוצרו בגופה וסיימו את חייהם עוד בטרם נולדו. "אתם פועמים בי בכל יום, זוחלים לי במורד הדם, עלה ורד", כתבה בהקדשה.
הספר, שכתוב בגוף ראשון, מגולל מסע אמיץ בכנותו של אישה שכמהה להיות אמא אבל גופה בוגד בה. "ארבע פעמים הייתי אמא לתינוקות שלא נולדו. שלוש בנות ובן אחד, ורק ילדה אחת חיה שאני כנראה חיה בגללה", כתבה בספר.
איך נוצר הספר?
"בשנים האלה שנאתי את עצמי על כך שלא הצלחתי לעשות את הפעולה הכי פשוטה שיש: להביא לעולם ילד. הייתי מלאת הורמונים ונהייתי די אגרסיבית. בדרך כלל אני בן אדם מכיל, לפחות ככה אני תופסת את עצמי, אבל איבדתי את יכולת ההכלה. התחושה הייתה שאין לי מספיק אנרגיה לתת, הקשרים שהיו סביבי היו מאוד שואבים. שנאתי את הגוף שלי, יותר מהרגיל אפילו, שמנתי נורא, הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי, נראיתי נורא. הלכתי לפסיכולוג והוא אמר 'אולי תכתבי את זה? תחשבי כמה זה יתרום לנשים אחרות'. התחלתי לכתוב והרגשתי שזה עוזר לי ממש. פתאום הבנתי מה עברתי, מה אני מרגישה. הספר נכתב נורא מהר, משהו כמו שלושה חודשים.
"הספר מתאר אחד לאחד את הסיפור כמו שאני הייתי רוצה לדעת כשנכנסתי לזה, כי אף אחד לא מסביר מה צפוי לך. את לוקחת הורמונים מטורפים ואף אחד לא אומר לך איך זה ישפיע עלייך. מאז שהספר יצא אני מקבלת המון הודעות מנשים שהשורה התחתונה שלהן היא: 'אם אתם רוצים להבין מה עובר עליי, תקראו את הספר הזה'".
איזו עצת זהב את יכולה לתת לנשים שמתחילות את מסע טיפולי הפוריות?
"להיות בסביבה הכי תומכת שהן יכולות לארגן לעצמן ולהבין לקראת מה הן הולכות, כי הן הולכות לשים את החיים שלהן על הולד לכמה שנים".
זכייה בלוטו לא שיפרה את המצב
יערה (46), עורכת מוסף "7 לילות" ב"ידיעות אחרונות", נולדה וגדלה בהוד השרון, שלישית מבין ארבע בנות להורים שעלו מעיראק. כשהייתה בת שמונה, אביה זכה במפתיע בפרס הראשון בטוטו ופתח ספריית וידיאו, אבל העסק נכשל והוא חזר לעבוד כצבעי. על סיפור ההגירה, הקשיים והזכייה שרק גרמה לבית לקרוס עוד יותר, כתבה את ספרה הראשון, "לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" (הוצאת "ידיעות ספרים"), שגם אותו הקדישה "לכל הילדים שאיבדתי".
"בילדותי קרש ההצלה שלי היה לברוח לעולם של פנטזיה ודמיון, כי ראיתי שיש פערים ביני ובין ילדים אחרים", היא מספרת. "להורים שלי היו עיסוקים אחרים מיתר ההורים, הם דיברו ביניהם בעיראקית וגם המצב הכלכלי היה שונה, תחשבי שהייתה לי ילדה בכיתה שהייתה לה בריכה בבית. כשהייתי ילדה לא ממש הבנתי את העניין הזה של מעמדות, אני לא אדם שחומד באופן כללי, אז זה לא ערער אותי. זה מה שהכרתי והיום אני רואה בחיים האלה גם את היופי. בספר הקודם עסקתי במזרחיות ובקיפוח, אבל לא כטענה. את ההבנה שיש קיפוח קלטתי בגיל מאוחר מאוד, כי חייתי בבועה שלי, לא הייתי מחוברת לעולם בכלל, לרוב הייתי מתבוננת, בקושי היו לי חברים".
"השיא היה שחברת ועדה להפסקת היריון ביקשה ממני צילום אולטרסאונד של התינוקת, אותה תינוקת שאני אמורה להיפרד ממנה עוד שנייה"
את בן זוגה גיא זקהם (45), מנהל מחלקת הסושיאל ב"ידיעות אחרונות", הכירה לפני 14 שנה באינסטגרם. "הוא עשה לי לייקים ועשיתי לו בחזרה כי הוא היה ממש מצחיק", היא מספרת. "הצעתי לו חברות בפייסבוק ורק אחרי חודש הוא אישר אותי והציע לי דייט. קבעתי איתו ליד הבית כדי שאם יהיה גרוע אוכל לברוח, אבל כמו שאת מבינה, לא היה גרוע בכלל".
את בתם היחידה יולי (10) יערה הביאה לעולם באופן טבעי ורגיל. המסע שלה ושל בן זוגה החל כשיולי הייתה בת שלוש והיא לא הצליחה להרות שוב במשך שנה. "הצעתי לגיא שאולי נקצר תהליכים ונעשה טיפולי פוריות, כי הזמן לא פעל לטובתי", היא מספרת. "מאותו רגע נכנסנו לסחרור של שלוש־ארבע שנים שפשוט לא נכחתי בהן. חייתי בגיהינום אמיתי. מבחינת המדינה לא קרה כלום, קחי שלושה ימים אחרי טיפול ותחזרי לעבודה. אנשים לא יודעים איך לאכול את זה, חברים שלא יודעים מה להגיד ומה לעשות. ואת בעצמך לא יודעת מה להגיד ומה לעשות, את רק רוצה שיהיו לבת שלך אח או אחות. היא רואה אותך מקיאה, שוכבת במיטה, והיא בחרדות".
היא ידעה שאת בהיריון?
"כן, סיפרתי לה. חשבתי שזה עדיף משתחשוב שאני חולה, ואז סיפרתי לה שאני כבר לא".
בשבוע 17 התגלתה תסמונת דאון
את המערכת הרפואית, גם הפרטית, היא מתארת כחסרת חמלה. "יש תחושה של תעשייה לייצור תינוקות. כשאותו רופא עושה לך גם את בדיקת מי שפיר וגם את השאיבות, ההחזרות וההפלות, זה נותן תחושה לא נעימה של כלבויניק. כשאתה מטפל בכל כך הרבה נשים, אין לך זמן לבוא ולהחזיק לי את היד ברגע הכי קשה שלי. כשאתה בא ומודיע בשורה כל כך קשה, יש בינינו איזה רגע של חיבור, והרגשתי שהרופא לא היה שותף לצערי. באחת הפעמים הוא אמר 'אני מצטער, נדבר, אני חייב ללכת' והלך, כי חיכתה לו עוד אישה. גיא ואני היינו בהלם. רק כרגע ישבנו בחוץ ודיברנו על שמות לילדה, וכבר כשנכנסנו הוא כבר חיכה לנו מוכן עם המוט של האולטרסאונד ביד כי אין לו זמן, יש עוד נשים.
"וזה לא רק הוא, חוסר הרגישות הוא של כל המערכת, הכול מאוד רובוטי. את שוכבת פשוקת רגליים, והרופאים מדברים ביניהם מעל הראש שלך. או שיש אחות שאומרת לך אחרי בדיקה שיש ממצא חשוד, אבל מסרבת להגיד לך מהו. 'תפני לרופא' היא אומרת, אבל למה להשאיר אותי תלויה באוויר? גם הסמנטיקה נוראית, זה לא תינוק מבחינתם, זה 'חומר ביולוגי', ובהפלה זה 'תוכן הריוני'".
מה הרופא אמר על הסיכויים שלך בהתחלה?
"הוא נתן לי הורמונים ואמר שננסה להרות באופן טבעי, ואם לא יצליח ננסה הפריה חוץ־גופית. נכנסתי להיריון מהר ואמרתי 'וואו, איזה יופי. קל יותר ממה שחשבתי'".
3 צפייה בגלריה
"לכל הפסקת היריון הייתה סיבה אחרת שלא הייתה קשורה אליי אלא להיריון עצמו"
(צילום: דנה קופל)
איך הרגשת בהיריון?
"בחילות נוראיות, הקאתי כל היום. עשיתי המון בדיקות, אחת מהן הייתה בדיקת דם שמנבאת סיכון לתסמונות כרומוזומליות בעובר. אחרי כמה ימים הרופא התקשר ואמר שיש חשש לתסמונת דאון. הוא הציע לעשות בדיקת סיסי שליה, אבל לא הייתי צריכה את הבדיקה הזאת. כבר ידעתי. נכנסתי לבדיקה בסערת רגשות על האובדן העתידי. ביקשתי מגיא לטפל בכל ההתנהלות מול הרופאים, אז הוא קיבל את התשובה. הוא בדיוק היה עם יולי בפעילות של בניית עפיפונים, התקשר אליי משם ואמר לי שהתשובה סופית. בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע את גיא שאולי נקבל אותה ככה, זה משהו שחשבנו עליו הרבה, אבל הבנו שזה לא באמת אפשרי. לפני ההפלה היינו צריכים לעבור ועדה להפסקת היריון".
גם כשמדובר בהיריון עם תסמונת דאון?
"כן, נתנו לי למלא טופס שלא נגמר, עם שאלות שאין להן שום רלוונטיות למקרה, כמו איפה אמא שלי נולדה, איזו השכלה יש לאבא שלי ולמה לא נזהרתי שלא להיכנס להיריון. השיא היה שחברת ועדה ביקשה ממני צילום אולטרסאונד של התינוקת, אותה תינוקת שאני אמורה להיפרד ממנה עוד שנייה. מדהים אותי שגם היום אין לך שום שליטה, המדינה מחליטה אם לאשר לך או לא בתהליך משפיל ומיושן שלא קשור אלייך ולרצונות שלך".
לא היה דופק
חודשיים אחרי ההפלה הראשונה, שבהם התאבלה ולא יצאה מהמיטה, חזרו יערה וגיא לרופא נחושים להרות בשנית. "הרופא היה אופטימי, אמר שנכנסתי להיריון הראשון די מהר, וזה סימן שאני פורייה. קיבלתי עוד הורמונים, בהתחלה כדורים ואז זריקות. הצליחו לשאוב לי 14 ביציות והרופא התלהב, אמר 'איזה יופי, כמו גוף של בת 16'. נכנסתי שוב להיריון, הפעם זה בן. שמחה גדולה, כבר היו לי פנטזיות על התינוק הזה, היו לי תוכניות בשבילו. הכול היה מכוון אליו: כל ההוויה, הישות, הקיום עצמו. במשך שבועות כל החיים שלי הפכו להכנות לקראתו, ואז כלום".
מה קרה?
"הגענו לבדיקה שגרתית בתחילת ההיריון, הרופא היה לחוץ בין החזרות לשאיבות, אמר שאין לו הרבה זמן. בחוץ עוד התלבטנו איפה כדאי ללדת ואם לקחת מלונית, ואז נכנסנו לבדיקה ואין דופק. הרופא עשה לי גם בדיקה וגינלית ליתר ביטחון, ואז הוא אמר: 'אני לא איש של בשורות, אין דופק'. אני הרוסה, אבל הוא שוב הפליג הלאה, למטופלת הבאה. השאיר אותנו לבד בחדר והלך".
ואז עוד הפלה.
"את ההפלה הראשונה עוד עשיתי בבית חולים פרטי, הפעם הלכנו על השירות הציבורי, כי אני כבר מכירה ויודעת. כשצלצלתי לקבוע תור, האחות אמרה שיש לה תור רק בעוד שבועיים. אמרתי לה 'יש לי תינוק מת בבטן' והיא אמרה 'ככה זה בכל בתי החולים בארץ, אין לנו כוח אדם'".
משהו הרגיש לי מוזר
אחרי שני הריונות לא מוצלחים, יערה הרגישה שיש לה טרגדיות במקום ילדים, והייתה נחושה לשנות את המשוואה. חודשים של טיפולים שכללו שאיבה, הפריה והחזרה הניבו את התוצאה המיוחלת: היא שוב בהיריון.
"לא ידעתי אם לשמוח, שאלתי את עצמי איפה איעצר עכשיו", היא אומרת. "הרגיעו אותי שהכול בסדר, שזה רק הפחדים שלי, אבל אני כבר חוויתי ונשרפתי. המשכתי לקחת כדורים לחיזוק ואמרו לי לבוא שוב לבדיקה בעוד חודש, אבל בהיריון הזה, בניגוד לקודמים, משהו הרגיש לי מוזר, לא בסדר. אחרי כמה שבועות היה לי דימום. התקשרנו לרופא והוא אמר לבוא עכשיו. רצנו אליו, שכבתי על המיטה ואיך שהוא שם עליי את המכשיר הוא הסתכל ואמר 'יש שק היריון, אבל מה שיש בפנים קטן מכדי להיות תינוק שמתאים לשבוע הנוכחי. קטן מכדי לחיות'. ולי כבר יצא החשק לחיות.
"הכאב היה בלתי נסבל. דיכאון נוראי, לא יצאתי מהמיטה. מה ששמר עליי היה המשפחה שלי, יולי וגיא. חששתי אבל גם קיוויתי שנגיע למצב שגיא יגיד לי 'אני לא יכול יותר, בואי ניפרד'. ידעתי שזה יהיה הסוף שלי".
"המצב הכלכלי שלי כשהייתי ילדה היה שונה משל הסביבה. את ההבנה שיש קיפוח קלטתי בגיל מאוחר כי חייתי בבועה, בקושי היו לי חברים"
איך יצאת מזה?
"הספרים שכתבתי גרמו לי להיזכר למה שווה לחיות וכמובן, הטיפול הפסיכולוגי שעשיתי עד לא מזמן. הטיפול הצליח להוציא אותי מזה, אם כי אני עדיין לא מסוגלת להתעמת עם עוצמת הטרגדיה. זה תופס אותי בדברים הכי קטנים, למשל, יש לנו תינוק בבניין שכל הזמן בוכה, קשה לי מאוד לשמוע בכי של תינוק. אם מישהי מספרת שהיא בהיריון, ברור שאני נורא שמחה בשבילה, אבל זה קשה לי. תמיד יש שאלות לא נעימות, חטטניות ומכאיבות שגורמות לי להתכווץ, כי אני עדיין במקום לא טוב עם עצמי לגבי זה. זה חושף את נקודת התורפה שלי. לפעמים בא לי לענות 'ניסינו, לא הלך', אבל לא נעים לי להביך אנשים".
איך מה שעברת השפיע על היחסים עם גיא?
"זה מתחיל מזה שאנחנו נכנסים למיטה אבל לא תמיד כדי לאהוב. אנחנו נשמעים להוראות הרופא, למרשם שקובע מתי צריך לשכב. לא הבנתי שאני עומדת להשתנות הורמונלית, גם גיא לא ידע, וזה לא עשה טוב ליחסים כי הייתי בלתי נסבלת. הרגשתי שהוא לא מבין מה עובר עליי למרות שהוא ניסה בכל כוחו להיות שם בשבילי. שנינו רצינו את זה באותה מידה, שנינו רצינו משפחה גדולה יותר, אבל אני עברתי את הדברים פיזית וזה גרם לאיזשהו מרחק בינינו כי גיא חווה את זה אחרת. הוא אמר שזה נתון להחלטתי אם ממשיכים או לא".
המוח של העובר קטן מדי
חודשיים אחרי ההפלה השלישית יערה התעשתה והחליטה להמשיך, "ניסיון אחרון", היא אומרת. עובר נוסף נקלט, וכמה שבועות אל תוך ההיריון שוב היה לה דימום. "למחרת בבוקר נסעתי לעשות בדיקת דם, המספרים הצביעו על היריון תקין, אבל הדימום לא פסק", היא מספרת. "בהמשך עשיתי עוד בדיקות, הכול תקין, כבר התחלתי להרגיש את העובר, הרשיתי לעצמי לקוות".
ואז?
"הלכנו לסקירה ראשונה, הרופאה לא הגיעה, אז נתנו לנו רופא אחר והתברר שהוא מומחה למוח עוברי. נכנסנו לחדר רגועים, שבוע 15, יש דופק, אין מומים, אין תסמונת דאון, הכול טוב. שכבתי על המיטה, ואז הרופא אמר 'חכי רגע, יש בעיה'".
מה קרה?
"מתברר שהמוח של העובר היה מאוד קטן, ו'אם תלכי עכשיו לוועדה ייתנו לך מיד'. אמרתי – מה? הייתי בשוק. בדרך כלל במצבים כאלה גיא מתפקד יותר, אבל גם הוא היה קפוא. הרופא בינתיים ניסה למצוא את המוח מכל הכיוונים ומאוד הכאיב לי. הוא לא מצא. היינו בהלם מוחלט.
"האחות אמרה שיש לה תור רק בעוד שבועיים. אמרתי לה 'יש לי תינוק מת בבטן' והיא אמרה 'ככה זה בכל בתי החולים בארץ, אין לנו כוח אדם'"
"כשיצאנו התקשרנו לרופא שלנו להתייעץ, והוא אמר 'נפלתם במקרה על המומחה הכי גדול למוח עוברי, אם הוא אומר אז זה מה שזה'. גיא לא קיבל את זה, הוא נורא רצה חוות דעת שנייה, אז הלכנו לרופא אחר שאמר לנו 'חכו לשבוע 21, תעשו מי שפיר ונראה'. הייתה מתוכננת לנו נסיעה לאוסטריה, החלטנו לנסוע בכל זאת ורבנו שם פיצוצים, ממש לא היה כיף. לא היה טעם לכלום, את נושאת תינוק, מרגישה אותו זז, נוכח כל הזמן, יש לך בחילות, יש חלב, אבל בקרוב הוא לא יהיה.
"כשחזרנו לארץ והגעתי לעשות מי שפיר בבילינסון, נכנסתי בוכה. לפני הבדיקה הרופא ביקש עוד אולטרסאונד ואז הוא הביא את מנהל המחלקה ושניהם אמרו שאין טעם לעשות מי שפיר, כי זה חסר סיכוי. קבעתי הפלה, הצלחתי להגיע ביום האחרון שאפשר לעשות הפלה".
למה לא ניסית בחמישית?
"נגמרו לי הכוחות לעבוד בזה, וגם לא בא לי לחזור לעינויים. כרגע זה לא על הפרק, אבל אני חוששת שעוד כמה שנים אני אכה על חטא שיכולתי לסבול עוד קצת והחלטתי שלא. אני רואה כמה בן הזוג שלי רוצה את זה, אני יודעת כמה זה יעשה טוב לבת שלי, כי אני לא רוצה להשאיר אותה לבד בעולם, ובכל זאת אני מחליטה שדי".
איך גיא קיבל את ההחלטה שלך?
"זה עדיין נושא שמדובר בינינו. הוא עוד מקווה שכן, הוא ישמח שיהיה לנו עוד ילד".
יש קשר בין ארבע ההפלות שעברת?
"סתם חוסר מזל. לא היה משהו שחזר על עצמו, לכל הפסקת היריון הייתה סיבה אחרת שלא הייתה קשורה אליי אלא להיריון עצמו".
חשבתם לאמץ?
"גיא העלה את הרעיון. האופציה קיימת, אבל אני רוצה לדעת לפני כן שזה יהיה אול אין ואני לא מרגישה עכשיו אול אין. התעייפתי".
>> לקריאת הפרק הראשון מתוך הספר "לקסם הבא אזדקק לאישה ורופא" - לחצו כאן
