חודש לפני 7 באוקטובר ארזה אביטל דיקר מזוודה ונסעה לארצות הברית. מי שהייתה בשנות ה־90 שחקנית מצליחה ומוערכת וזכתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה על תפקידה המופתי בסרטו של אסי דיין, "החיים על פי אגפא", חיה היום במיאמי ועובדת כיועצת פיננסית בחברת Northwestern Mutual, המנהלת נכסים פיננסיים בהיקף של 500 מיליון דולר. "לקח לי זמן להבין מה אני רוצה לעשות", היא אומרת בשיחת זום. "אני בהחלט יכולה להסכים שייעוץ פיננסי זה הכי 180 מעלות ממי שאני, אבל באופן מפתיע התחברתי מאוד לתחום, ואני נהנית מכל רגע. הכול בסוף משתלב: היכולת שלי להתנהל מול אנשים, לנהל מערכות יחסים, לייצר קשרים, ההשכלה שלי כעורכת דין, הכול מתחבר למקום הזה שבו אני נמצאת היום. תתפלאי, אבל גיליתי על עצמי שאני טובה גם במספרים".
החיים בישראל היו על הקצה
זה לא המהפך הראשון שדיקר (61), גרושה שלוש פעמים ואמא לשתיים, עשתה בחייה: בגיל 30, אחרי עשר שנים כשחקנית, בחרה לפרוש מהבמה. היא כתבה שלושה ספרים, ואז החליטה שוב לשנות כיוון ולהיות עורכת דין - כמו אמה רחל ובעלה השני, עמי בן פורת ז"ל, האיש שגידל אותה. אחרי שסיימה לימודי משפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, עברה סטאז' ובחינות לשכה ונהייתה עורכת דין מן המניין, אך פרשה מהמקצוע בתוך שנה.
"כאדם רגיש היה לי קשה לחיות עם האנרגיה בארץ, העצבות, הכעס, החשש שאם אני מצפצפת ברמזור מישהו יכול לצאת לי עם סכין"
"כנראה נולדתי מורדת", היא צוחקת. "אני חיה מחוץ לנורמות החברתיות, מעולם לא עניין אותי ללכת בתלם. אני יודעת שזה לא מתאים לכל אחד, אבל החיים קצרים וצריך ללכת אחרי הלב. גם די, נגמר העידן שבו בן אדם עושה דבר אחד כל חייו. בשבילי כל שינוי הוא הרפתקה, ואני מניחה שמסע כזה הוא גם סוג של חיפוש עצמי".
למה עזבת את הארץ?
"אני מנסה להיות אופטימית ולכן לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל באיזשהו שלב הנדסת התודעה לא התאימה לי יותר. אף אחד לא נותן ספייס, אף אחד לא מסוגל להכיל דעה אחרת ושונה. עוד לפני 7 באוקטובר החיים בארץ היו על הקצה. כאדם רגיש היה לי קשה מאוד לחיות עם האנרגיה, העצבות, הכעס, החשש שאם אני מצפצפת ברמזור מישהו יכול לצאת לי עם סכין. כשהילדות שלי נולדו חשבתי, אולי בתמימות, שכשהן יגיעו לגיל 18 לא תהיה יותר מלחמה, והן הגיעו לגיל 18 והתגייסו לצבא ועברו את 7 באוקטובר עם הרבה צלקות, הרבה כאב והרבה חברים שנפגעו, ואני שואלת את עצמי: עד מתי? זה הרי לא ייגמר. היו לילות שהייתי מתעוררת עם זיעה קרה והרגשתי שאני לא יכולה יותר. אנחנו מדינה קטנה שמוקפת אויבים, ובכל זאת אנחנו מצליחים להקים לנו אויבים בתוכנו, זה מטורף. גם ברמה האישית הרגשתי שאני צריכה שינוי, היה בי צורך לחדש את האנרגיות ואת הסקרנות לחיים. חודשים התבשלתי בתוך הדבר הזה, באמת לא ידעתי לאן או לקראת מה אני הולכת, וגם לא איפה אסיים את המסע. בסוף החלטתי שהתחנה הראשונה תהיה מיאמי".
"ייעוץ פיננסי זה הכי 180 מעלות ממי שאני, אבל באופן מפתיע התחברתי מאוד לתחום, ואני נהנית מכל רגע"
למה דווקא מיאמי?
"יש לי פה משפחה, אז אמרתי שקודם כול אשים את המזוודה במיאמי ואחר כך נראה. איכשהו עברו שנתיים ואני עדיין פה, אבל אין לי תלונות".
איך הרגשת כשהיית שם בתקופת המלחמה?
"כשהמלחמה פרצה הייתי ברואנדה, נסעתי להתנדב לאיזשהו פרויקט חברתי, וברגע הראשון כל מה שחשבתי עליו היה שאני צריכה לחזור לארץ. הצלחתי לצאת מרואנדה ולהגיע לטורקיה, אבל לא הצלחתי לעלות על טיסה לארץ, אז חזרתי למיאמי".
איך הישראלים מתקבלים שם מאז?
"אני לא מרגישה איום או עוינות, יש פה קהילה גדולה וחזקה של יהודים וישראלים שמאוד תומכת בישראל, אבל אנחנו בהחלט מרגישים שינוי באוויר ביחס לישראל, וזה מדאיג. יש הרבה מאוד כסף מקטאר וממדינות אחרות שמוזרם למערכות החינוך באמריקה, וזה עושה את העבודה".
המעבר שלך זמני, או שאת רואה שם את הבית?
"נבר סיי נבר. אם היית שואלת אותי לפני חמש שנים אם אני אהיה יועצת פיננסית, הייתי אומרת 'בחיים לא'. אני מקווה שהמדינה שלנו תחלים ותבריא, והעם המדהים שלנו יצליח להכיל אחד את השני, ואולי המצב ישתפר ואוכל לחזור לארץ".
אסי דיין התקשר
דיקר נולדה בשכונת רחביה בירושלים לתיאודור (תדי) ז"ל ולרחל דיקר (82), בכורה מבין שתי בנות. אביה, שהיה גיאולוג, נהרג במלחמת ששת הימים מפגיעת פגז בסיני. עשר שנים מאוחר יותר נישאה האם בשנית לעו"ד עמיהוד בן פורת ז"ל, ובני הזוג, ששניהם עסקו בעריכת דין, עברו עם שתי הבנות לתל אביב.
"הבנות שלי התגייסו ועברו את 7 באוקטובר עם הרבה צלקות והרבה חברים שנפגעו, ואני שואלת את עצמי: עד מתי? זה הרי לא ייגמר"
למרות שהייתה רק בת שנתיים וחצי כשאביה נהרג, דיקר מרגישה את היתמות מאז שהיא זוכרת את עצמה, "בכל יום, בכל רגע, בכל שנייה". "עד היום אני זוכרת את הצעקה של אמא שלי כשהודיעו לה", היא מספרת. "הצעקה התגלגלה במורד המדרגות, ולמרות שהייתי פעוטה הבנתי שמשהו חמור קרה ושהחיים לא יחזרו להיות אותו דבר. לא הכרתי את אבא שלי, גדלתי עם החוסר ועם התחושה שלאחרים יש ולי אין, פצע פתוח שלא יתרפא לעולם. לכן, כשראיתי איך מתייחסים למשפחות השכולות ולמשפחות החטופים, זה זעזע אותי עד העצם. המשפחות האלה יצטרכו להתמודד עם הפצע הזה כל החיים, כמוני, וכל מוות כזה זה המון מעגלים, כמו לזרוק אבן למים. אמא שלי נותרה אלמנה בגיל 24 עם שתי תינוקות, והרבה שנים בכלל לא הצליחה להתמודד עם זה. אחרי עשר שנים עמי נכנס למשפחה ודי הציל אותנו. לא היו להם ילדים משותפים, אבל הוא גידל אותי ואת אחותי כבנותיו לכל דבר בצורה מפוארת. הוא נפטר לפני כמה שנים ועד היום זה כואב לי מאוד".
אחרי שירות צבאי בחיל האוויר למדה דיקר משחק בניסן נתיב, ואז נסעה לניו יורק ונרשמה ללימודי משחק בבית ספר לי שטרסברג. "מגיל 16 המשחק בער בי, אולי כי הייתי צריכה לעבור הרבה משוכות עם עצמי", היא אומרת. "הייתי ילדה סגורה וביישנית, ובמובן הזה המשחק ריפא אותי".
מתחילת דרכה כשחקנית עוררה עניין. עולם הקולנוע הישראלי התאהב ביפהפייה השברירית שכבשה במהירות את המסכים ואת מדורי הרכילות. היא שיחקה בסדרות מצליחות כמו "רמת אביב ג'" ו"אסתי המכוערת" ובסרטים אייקוניים כמו "הקיץ של אביה" (1988) ו"שירת הסירנה" (1994), אבל התפקיד המיתולוגי שלה היה של ריקי, קיבוצניקית צעירה ומעורערת בנפשה בסרטו עטור הפרסים של אסי דיין ז"ל, "החיים על פי אגפא" (1992). בסרט ריקי נקלעת לבר התל אביבי "בארבי", מוטרדת מינית על ידי חבורת חיילים, מנהלת סטוץ עם בלש משטרתי (שולי רנד), שאיתו היא גם קופצת ל"קונגרס קטן" בדירתו בבזל, ולבסוף קופצת מחלון דירתו אל מותה.
את התפקיד קיבלה ישירות מהבמאי, בלי אודישן בכלל. "לפני אגפא השתתפתי בסרט 'פוטו רומן' של אסי, אז הוא פשוט הרים לי טלפון לניו יורק ושאל אם אני מעוניינת", היא מספרת. "כמובן אמרתי 'כן', וזהו, התפקיד היה שלי. הגדולה של אסי הייתה ביכולת לדייק בליהוק, אני חושבת שהוא לא עשה אודישנים בכלל לסרט הזה, הוא ידע מה הוא רוצה ואת מי הוא רוצה".
תיארת לעצמך שהסרט ייהפך לאחת מיצירות הקולנוע הישראליות הכי חשובות בכל הזמנים?
"כולנו הרגשנו שאנחנו משתתפים בפרויקט חשוב, אבל אף אחד מאיתנו לא תיאר לעצמו לאן הסרט יגיע. כולנו חשבנו שהסוף שלו מוגזם ולא ריאלי, והנה את רואה שזו הייתה כמו נבואה של אסי, היה לו כישרון לזה. הסוף הבלתי מתקבל על הדעת של הסרט קורה היום יום־יום ושעה־שעה".
עורכת דין למשך שנה
דווקא כשכוכבה דרך והיא נעשתה שחקנית מבוקשת, כולל תפקידים בתיאטרון, החליטה ללמוד משפטים. "ההחלטה לא הייתה קלה, אבל המציאות השתנתה. הרגשתי שאני כבר לא מצליחה להגשים את עצמי, שיחקתי בכל מיני הפקות שפחות אהבתי ונשפטתי על כך, לא עניין אף אחד שיש לי ילדות שאני צריכה לפרנס", היא אומרת. "הייתי כל הזמן תחת ביקורת, העמידה החשופה לעין הקהל פשוט שחקה אותי, זה היה כמעט לא אנושי. כל הזמן כתבו עליי במדורי הרכילות, בייחוד כשנולדו הילדות. אני זוכרת שהייתי עם הילדה שלי באיזשהו קונצרט בפארק הירקון, ידיד שלי שם אותה על הכתפיים, ומישהו רץ לכיווני וצרח עליי, 'את חושבת שבגלל שאת מפורסמת את יכולה לשים את הילדה על הכתפיים ולהסתיר לכולם?'.
"עד היום אני זוכרת את הצעקה של אמא שלי כשהודיעו לה שאבא שלי נהרג. גדלתי עם התחושה שלאחרים יש אבא ולי אין"
"כשהתגרשתי חיכו לי צלמים ליד הגן של הבנות, באו לתפוס אדם בצערו ובכאבו רק בשביל תמונה. זה היה אכזרי. היה שם רק צלם אחד שריחם עליי, הוא ניגש ואמר לי, 'אולי כדאי שתיסעי מפה מהר כדי שלא נצלם אותך עם הבנות'. הם עשו את עבודתם, וזו הייתה בחירה שלי להיות מפורסמת, אבל כל הסיטואציה הייתה מורכבת וקשה בשבילי. באיזשהו שלב הרגשתי שזה לא עושה לי טוב, הייתי צריכה להיות תמיד במצב רוח טוב, וחס וחלילה להיתפס במצלמה עם טרנינג בדרך למכולת".
ולמה דווקא משפטים?
"נולדתי למשפחה פולנייה שלא משנה מה תעשי, אם את לא רופאה או עורכת דין, זה לא נחשב. גם גדלתי בבית של משפטנים, ותמיד הייתה לי יראת כבוד כלפי המקצוע הזה. מרים בן פורת ז"ל, שופטת בית המשפט העליון ומבקרת המדינה, הייתה דודה שלי. כולם דיברו משפטים בבית, וזה היה טבעי שמתישהו ארצה להבין את השפה הזאת. כולם הופתעו שבחרתי להיות שחקנית, הייתה גם התנגדות כי זה היה באמת לשבור את כל הכלים. גם אחרי שהצלחתי והתפרסמתי זה לא נחשב בעיניהם מקצוע, אז כולם כמובן נורא שמחו שהחלטתי לעזוב הכול וללכת ללמוד משפטים".
ואחרי שנה עזבת את המקצוע.
"נהניתי מכל רגע בלימודים, אבל פחות נהניתי מהפרקטיקה. הייתי מתוסכלת. התמחיתי בליטיגציה מסחרית, כלומר, ייצוג משפטי בסכסוכים עסקיים ואזרחיים. היה לי קשה לעשות את ההפרדה ביני ובין התיק, ויצא שכל הזמן לקחתי הביתה צרות של אחרים".
ניסית לשלב בין המשחק לעולם המשפט?
"לא פשוט לשלב. כדי להצליח בשני תחומים כל כך גדולים את צריכה לתת את כל כולך. חוץ מזה, איזה שופט ייקח אותי ברצינות אם ערב קודם הוא ראה אותי משחקת בטלנובלה?".
אנשים עוד מזהים אותך ברחוב?
"פה במיאמי יש לי חופש שלא היה לי בארץ, אנונימיות משחררת. בארץ עדיין מזהים, שואלים אותי, 'איפה את?', 'למה את לא משחקת?' או 'מה את עושה היום?'. אני אוהבת מאוד לשחק והמשחק הוא אהבת חיי, אבל 'לכול זמן ועת לכל חפץ'".
קיבלת הצעות לשחק אחרי שפרשת?
"בואי נגיד שלא קיבלתי תפקיד שהיה קשה לסרב לו. לא הוצע לי עוד תפקיד כמו ריקי מ'אגפא' לצערי. הלוואי שזה היה קורה, כנראה שלא הייתי מסרבת, אבל התפקידים שהוצעו לי לא היו בחזקת אבידה גדולה".
"כשאת יפה את כמעט כמו מוצר צריכה. המין הגברי רואה בך גביע להתהדר בו, והמין הנשי רואה בך סוג של איום. כך או כך, מצבך עגום"
בין לבין גם כתבת שלושה ספרים. איך התחלת לכתוב?
"בצעירותי היו לי שני חלומות: להיות שחקנית ולהיות סופרת, אבל לכתוב לא היה לי אומץ, לא חשבתי שאני מספיק טובה. הספר הראשון, 'מאז הלילה ההוא', די כתב את עצמו, הייתי בסך הכול הצינור שדרכו הוא עבר. הסיפור הזה היה בתוכי, דפק ודפק, עד שלא הייתה ברירה אלא להוציא אותו. זה ספר אישי מאוד שעוסק בשכול שלי. בסוף כל אמן מתעסק בשדים של עצמו ומעבד את עצמו דרך האמנות שלו. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלי עם העורך בהוצאת כתר, כשהוא הושיט את היד לקחת את הדפים הראשונים שכתבתי. לא שחררתי, אחזתי בדפים ולא הרפיתי. היה לי קשה להאמין ביכולת שלי, אבל אחרי שהספר הצליח, צברתי ביטחון וכך נולד הספר השני, 'יומן על רומן שהיה' (הוצאת ידיעות אחרונות). בהמשך כתבתי את הספר השלישי, 'השער האבוד' (עם עובד). חגיגה גדולה, אושר גדול. אם יש משהו שאני יכולה להגיד לאנשים זה – תעזו. תחלמו. המילה 'לא' היא בסך הכול שתי אותיות בדרך לכן".
איך התקבלת במיליֶה הספרותי?
"בהתחלה כמובן היו כאלה שאמרו מה לשחקנית ולספרות. מישהי אפילו כתבה בעיתון שהסיבה שכתר לקחו אותי זה כיוון שאני שחקנית מפורסמת והספר יכול למכור את עצמו. מצד שני, קיבלתי המון פרגון מהקוראים, עובדה שהספר נהיה רב־מכר".
איזה ספר שלך את הכי אוהבת?
"כולם היו בניי, אבל אני חושבת שהספר האחרון, שהוא לגמרי דמיוני, היה האתגר הכי גדול עבורי, אז אני יכולה לומר שבספר הזה אני הכי גאה".
קצת בוטוקס וניתוח חזה
דיקר נישאה והתגרשה שלוש פעמים. בגיל 24 נישאה בניו יורק למפיק מסיבות איטלקי כשלמדה שם משחק. בעלה השני היה סופר ואיש עסקים אמריקאי, שממנו התגרשה זמן קצר אחרי נישואיהם. "כנראה תהליך ההתבגרות שלי היה קצת ארוך יותר משל אחרים", היא מסבירה. "היו לי מערכות יחסים טובות לתקופה ודי מהר הן כבר לא התאימו יותר. זה היה יותר בגדר הרפתקה, אני לא חושבת שהבנתי את המשמעות של מוסד הנישואים עד הסוף".
בפעם השלישית דיקר נישאה בארץ לבמאי ואיש העסקים גבעון שניר. הנישואים הסתיימו לפני כ־20 שנה, אחרי שמונה שנים יחד ושתי בנות: נינה (24), סטודנטית לפוליטיקה ומזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב, ולילו (22), שסיימה בימים אלה טיול בדרום אמריקה.
את שניר הכירה כשבאה לאודישן אצלו. "איך שראיתי אותו ידעתי שזה זה, הרגשתי את זה עמוק בפנים", היא מספרת. "כמובן התקבלתי לתפקיד, ורק אחרי שהסרט יצא התחלנו לצאת. אני לא מחשיבה את הנישואים הראשונים שהיו לי, מבחינתי גבעון היה הבעל הראשון. רציתי ילדים מהאיש הזה. הייתה לנו תקופת חיים מרגשת ומאתגרת, שבה נולדו לנו שתי בנות מהממות".
"פה במיאמי יש לי חופש שלא היה לי בארץ, אנונימיות משחררת. בארץ עדיין מזהים, שואלים אותי, 'איפה את?', 'למה את לא משחקת"
אז למה נפרדתם?
"מאוד אהבתי אותו ואוהב אותו כל חיי, אבל באיזשהו שלב זה לא התאים. הפרידה הייתה עבורי משבר גדול, סוג של מוות, אבל דברים קורים בחיים ואין לנו כמעט שליטה על שום דבר. הוא תמיד יהיה האבא של הילדות שלי והאיש שהקמתי איתו משפחה".
היו לך מערכות יחסים אחרי הגירושים?
"לא משהו רציני שהתפתח למקום מחייב. כשיש לך ילדות קטנות זה מורכב להכניס אדם זר הביתה. היום אני רוצה מאוד זוגיות, אבל לא מהפחד להיות לבד ולהזדקן לבד, אלא ממקום של רצון בחברות ואהבה. אם זה יקרה זה יהיה נפלא, ואם לא - גם טוב. היום אני החברה הכי טובה של עצמי, אז בינתיים הכול טוב".
כמה היופי פתח לך דלתות לאורך השנים?
"זה נורא מורכב, כי היופי אולי פותח דלתות, אבל גם סוגר דלתות. כשאת יפה את כמעט כמו מוצר צריכה, יש ממך ציפיות מסוימות מאוד, וכשהן לא מתממשות, הדלתות נטרקות והכול מתהפך עלייך. רוב האנשים שרואים סוכרייה רוצים אותה, ואם הם לא מקבלים, הם מתנהגים בהתאם. המין הגברי רואה בך גביע לכבוש ולהתהדר בו, והמין הנשי רואה בך סוג של איום. כך או כך, מצבך עגום".
את מנסה לעכב את סימני הגיל?
"קצת בוטוקס בטח, כי אי־אפשר בלי, אבל זהו פחות או יותר. תכלס קצת הגזימו עם זה, לקחו את זה למקום קיצוני, נשים כבר לא מזהות את עצמן במראה, וכאן בפלורידה כולן נראות אותו דבר, עם השפתיים האלה. זה לא שאני נגד, כל אחד צריך לעשות מה שמרגיש לו נכון. אחרי הלידה וההנקה של הבנות שלי עשיתי הגדלת חזה כדי להחזיר אותו למצבו הקודם, אבל אני חייבת להגיד שההתבגרות יפה בעיניי עד כה. אני מודה להורים שלי על הגנים המשובחים, ואני מקווה שאמשיך להיראות ככה חמסה חמסה".
