דקות ספורות אחרי שהתעוררתי קיבלתי ממנו הודעה בפייסבוק. הוא כתב שהוא בטוח שהוא לא הראשון שמתחיל איתי, אבל מקווה שלפחות הוא הראשון להיום. עכשיו, אני איומה בלזכור פרצופים, אבל הוא ניחן במראה לא שגרתי. זיהיתי אותו מיד. שיט. זה החבר החדש של החברה החדשה שלי.
כן. אחת מתופעות הלוואי בלהיות גרושה היא לחזור להרגיש בת 16. רק לא במובן הכיפי של המילה. פחות בגלל ההתאהבויות, הפרפרים, התהייה אם עכשיו, אחרי שהתנשקתי עם בן, אני עלולה להיכנס להיריון; יותר בגלל הדילמות, אלה שחשבת שהשארת הרחק מאחור, יחד עם יומן נעול וטלפון קווי. למשל: לגלות שהחבר של החברה שלך מתחיל איתך, ולנסות להבין איך, ואם בכלל, צריך לספר לה.
את "החברה החדשה" הכרתי לפני כמה חודשים במסגרת עבודה. התחברנו מיד. מעבר לעובדה ששתינו פחות או יותר באותו גיל ובאותו "סטטוס: גרושה", היה בינינו אחלה וייב. בפגישתנו האחרונה סיפרה לי על הבחור החדש שהכירה באפליקציה. "אנחנו לא מתאימים בכל כך הרבה דברים", אמרה. "אבל אני פשוט דלוקה עליו". ואז היא גם הראתה לי תמונות שלו. לפעמים קעקוע של ברווזים על הזרוע עושה את כל ההבדל בין "אולי" ל"שיט!".
אז כן. היה לי ברור שזה הוא. פחות היה ברור מה אני עושה עכשיו. מצד אחד, הדחף הראשוני היה לספר לה. היא חייבת לדעת. כי אם הוא מתחיל איתי, סביר להניח שהוא מתחיל עם אחרות. איזו חברה אהיה אם אשתוק? מצד שני, אף פעם לא משכה אותי בחיים המשרה של "שליחה", ובטח לא כזו עם תוספת סיכון. לא רציתי להיות זו שמעציבה אותה, שמבשרת לה את הבשורה המרה, ועוד יוצאת ממנה לא רק השליחה אלא גם הבעיה. זו שבגללה זה קרה. זו שצריך לנתק את הקשר איתה. למרות ש"זו" לא עשתה שום דבר רע.
בסופו של דבר החלטתי שמגיע לה לדעת, גם אם זה יעלה בחברות שלנו. ניסיתי לעשות זאת בעדינות. שאלתי איך הולך עם הבחור. היא הפתיעה: סיפרה שבדיוק אתמול בלילה הם נפרדו. אמרתי לה "מצוין" ואז שלחתי לה את ההודעה. היא נחרדה, אבל לא רק בגלל "הטיימינג". זה לא היה רק משום שהוא לא חיכה זמן מינימלי שהגופה קצת תתקרר. התברר שהוא לא פנה אליי במקרה. כמה ימים קודם היא סיפרה לו עליי, הראתה לו את הפרופיל שלי בפייסבוק. לא רק שהוא ידע היטב מי אני, הוא חיפש אותי ישירות.
שתינו ניסינו להבין מה בעצם הייתה תוכנית הגג שלו. האם הוא לא חשב שגם אני אדע מי הוא? האם פשוט קיווה שאיענה לחיזוריו? מבחינתו זה היה חישוב פשוט: גרושה שווה פנויה, ופנויה שווה מטרה. וכן, שמתישהו, בהמשך, הקצוות יתחברו, והחברות שלי איתה תתרסק. אבל נו. סה לה וי.
או שאולי זה בכלל לא היה הבאג אלא הפיצ’ר? שזו הייתה המטרה כולה: לנסות לפגוע בה דרכי? תוכנית שבה היא יוצאת קירחת פעמיים, ואני מגלה מאוחר מדי, שאני זו שמחזיקה במכונת התספורת.
כך או כך, התוכנית שלו, כמובן, נעצרה בהודעה במסנג'ר שלעולם לא תזכה למענה. הוא לא הביא בחשבון שחברות טובות בגיל שלנו חולקות הכול: סיפורים, תמונות, וכשצריך - גם מידע לא נעים. אנחנו אולי שוב יוצאות לדייטים, שוב מתרגשות, לפעמים גם נשברות. אבל לא. אנחנו כבר לא בנות 16.