"מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מודעת להיותי בת לאמא יחידנית. אמא ואני היינו מאז ומתמיד יחידה אחת. הייתה לי ילדות נהדרת. אמא הספיקה לי. היא הייתה ועודנה החברה הכי טובה שלי. תמיד הייתה עוגן, מקום בטוח, ואני סומכת עליה במאה אחוז. סבא, אבא של אמא, היה נשוי פעמיים, והוא ושתי הסבתות היו נוכחים מאוד בחיי. מאחר שגם אמא היא בת יחידה, בני הדודים השניים היו לי למשפחה גדולה ועוטפת. היה גם חבר משפחה שהיה נוכח בחיי. רק אחרי מותו התברר לי שהוא היה אבי", כך מספרת נועה שורץ (26), תושבת תל אביב, בזוגיות.
בימים אלה יצא לאור "אל האיש עם עיני האגוז", ספר הביכורים היפהפה שלה (הוצאת קתרזיס). מחציתו מוקדשת לנובלה שמובאת כשורת מכתבים אל האב המת, ובמחציתו השנייה שני סיפורים - האחד מעוגן בחייה והשני נכתב בהשראת סבתה. שלושה קולות יש בספר: נערה שכותבת לאב שלא הכירה, אישה בשלה שעוזבת את ביתה ואת נישואיה וזקנה שחייה היו מלאי הרפתקאות. הם נשזרים לפסיפס רגשי עשיר ומטלטל, המבקש לגעת בשאלות של זהות, יצירה וזיכרון.
שורץ נולדה בגני תקווה, ובגיל 14 עברה עם אמה לקריית אונו. את שנות החטיבה והתיכון עשתה ב'הכפר הירוק'. "מדי פעם היו שואלים אותי אם יש לי אבא, והתשובה הייתה תמיד קצרה: 'אין לי!'. אני לא זוכרת ששאלתי את אמא למה אין לי אבא. סבא, שנפטר כשהייתי בת 13, היה דמות גברית חשובה בחיי, וכך גם חבר המשפחה שהכרתי מאז שנולדתי. הרגשתי מחוברת אליו. הוא היה חלק מנוף ילדותי, וזה נמשך לאורך כל השנים".
את אומרת שלא תהית לגבי אביך, אבל זה בטח פעפע בתוכך.
"מילדותי המוקדמת הרגשתי שמתחת למציאות שאני מכירה יש עוד רובד, שמשהו לא שלם בתמונה. עם זאת, לא שאלתי את אמא ולא חשבתי שאני צריכה לבדוק את זה".
איך התחושות האלה התבטאו בפועל?
"הייתי ילדה ונערה חרדתית, אבל לא קישרתי את זה להיותי בת לאם יחידנית. אף אחד לא קישר. אמא ידעה על התקפי החרדה, לקחה אותי לרופאים ולפסיכולוגים - תמיד הייתי מטופלת ולא העליתי את הנושא. גם אני מקשרת את זה רק עכשיו, בדיעבד".
היא קיבלה פטור משירות צבאי, בגלל התקפי החרדה, ומיד לאחר סיום התיכון המשיכה ללימודי בימוי תיאטרון בסמינר הקיבוצים. בשנת הלימודים הראשונה נפטר מי שהיא מקפידה לכנותו "חבר המשפחה". "עד אז הוא נכח בחיי בתדירות גבוהה. היה בא אלינו הביתה, ישבנו יחד בבית קפה, סיפרתי לו על הלימודים, הייתי משתפת אותו בחיי, בהתלבטויות, בשמחות ובאכזבות, הוא הכיר את החבר הראשון שלי. הוא היה בהחלט דמות קרובה - מעין דמות הורית שקיבלתי כבונוס. אהבתי אותו מאוד. ידעתי שיש לו משפחה. דיברנו עליהם כפי שאנשים קרובים מדברים על חייהם".
"ישבתי איתו לבד והוא אמר לי שהוא מאמין בי, גאה בי ואוהב אותי. עניתי שאני אוהבת אותו ולא ידעתי שזו השיחה האחרונה"
כשהייתה בת 17 סיפר לה שהוא חולה. "בהתחלה הייתי עצובה מאוד, אבל לא היו לי כלים להתמודד עם זה. בסוף ימיו ביקרתי אותו בבית החולים. ישבתי איתו לבד והוא אמר לי שהוא מאמין בי, גאה בי ואוהב אותי. עניתי שאני אוהבת אותו ולא ידעתי שזו השיחה האחרונה".
הוא לא רמז לך שהוא יותר מ"חבר משפחה"?
"לא. הוא אמר שהוא אוהב אותי כמו בתו, ואני הרגשתי אליו קרובה כמו לאבא, אבל אף מילה לא רמזה על קשר נוסף".
לאורך השנים לא עלתה בך המחשבה שאולי הוא אבא שלך?
"האמת? עלתה בי הפנטזיה הזו. השתעשעתי במחשבה. אחרי שנפטר הרגשתי אובדן גדול. כמה חודשים אחרי מותו אמא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי. לא ציפיתי למשהו דרמטי, אבל אני זוכרת את התמונה: ישבנו בסלון, ואז היא אמרה: 'הוא (ונקבה בשמו) האבא הביולוגי שלך'. הרגשתי כאילו הכול מסתובב סביבי, התפרקתי קצת, ופתאום ראיתי את כל מה שהיה עמום פרוש לפניי. התחברו לי קצוות שלא ידעתי שהם פתוחים - המקום הזה בזהות שלי, שהיה בו כל כך הרבה חוסר ודאות, שלא ידעתי בכלל שהוא נוכח בי".
הצטערת שלא ידעת זאת כשהיה חי?
"לא מיד. לקח לי די הרבה זמן עד שהצלחתי להרגיש באופן נפרד את הרגשות שיש בתוך גילוי כזה. זה שינה את הדרך שבה אני תופסת את עצמי. היום זה מרכיב מאוד מרכזי בזהות שלי. זה השפיע על כל מה שיצרתי והתעסקתי בו מאז. כל לימודי התיאטרון היו סביב הצורך לנסות לעבד ולהבין את הזהות שלי בתור הבת שלו ודברים שאין לי דרך לחוות מולו. היום אני מבינה יותר את המקום שהוא תפס בחיינו ובחיי".
התקפי החרדה עברו מאז הגילוי על זהותו של אביך?
"לא בבת אחת, אבל היה שיפור משמעותי".
אבודה בברלין
אחרי שסיימה את הסמינר לימדה בבית הספר הדמוקרטי בקריית אונו ועברה עם בן זוגה לשעבר לברלין. "מעולם לא דמיינתי את עצמי גרה בחו"ל, אבל הוא היה פסנתרן שעבר ללמוד שם, ואני רציתי להיות איתו. הייתי בת 21 וחלמתי לכתוב ספר ומחזה וללמוד טיפול באמנויות. בהתחלה הייתי קצת אבודה. היה פער ביני ובין בן זוגי שהיה לו מעגל חברתי של מוזיקאים. הוא פרח, ואני לא מצאתי את עצמי. לא היה לי קצה חוט להתחיל לבנות לי חיים.
"אחרי שלושה חודשים חזרתי ארצה כדי לחשוב, ואחרי חודשיים חזרתי לברלין ללמוד פסיכולוגיה. זה היה צעד ראשון בתחושה שאני יכולה לבנות חיים במקום החדש. אחרי שנתיים נפרדנו בהחלטה הדדית. חשבתי שאחזור מיד ארצה, אבל גיליתי שאני מצטערת לעזוב את מה שיצרתי שם. באותו שלב למדתי גם פסיכודרמה, היו לי חברים ודירה שאהבתי, התחלתי להבין את השפה. נשארתי עוד שנה. לפני כחצי שנה חזרתי הביתה, למשפחה, לשפה שלי, למקום שלי, והתחלתי לימודי תואר שני בדרמה תרפיה באוניברסיטת חיפה".
מתי התחלת לכתוב את הספר?
"כל חלק ממנו התחיל בנקודה אחרת בחיי. בגיל 18 התחלתי לכתוב את 'האיש עם עיני האגוז'. בהתחלה זה היה מקטעים של מחשבות ורעיונות של דברים שהייתי רוצה להגיד לאבא שלי. במשך שנים זה הלך ותפס צורה סיפורית על ילדה שיוצאת מהבית לחפש איש שהיא זוכרת מילדותה ולא יודעת מיהו, והיא כותבת לו מכתבים בתקווה שיגיעו אליו. הכתיבה עזרה לי לעבד את הגעגועים, את תחושת ההחמצה, אי־הוודאות והכעס על שלא גילה לי את העובדה בשנות הקשר שלנו".
"התגעגעתי, כעסתי ובעיקר הייתי גאה להיות בתו. היום יש לי אמא שאני מעריצה וגם אבא שזכיתי שהוא יהיה חלק מזהותי"
על אמך כעסת?
"לא. הצלחתי להבין מהר את הסיבה שלא גילתה לי. איתו נשאר מעין חשבון פתוח. הוא כבר לא היה ולא יכולתי לדבר איתו, לשאול, לעבד. התגעגעתי, כעסתי ובעיקר הייתי גאה להיות בתו. היום יש לי אמא שאני מעריצה וגם אבא שזכיתי שהוא יהיה חלק מזהותי".
הקטנתי את עצמי
את הסיפור "אשתו של המלחין" כתבה עוד לפני הנסיעה לגרמניה עם בן זוגה. "אני חושבת שמאז תחילת הקשר שלנו היה בי חשש שאעלם בקשר. הכתיבה אפשרה לי לחוות את הפחד הזה, כי השלכתי אותו על דמות שאיננה אני, ויכולתי להתעסק בכל הפחדים שלי בלי שזה יאיים על החיים ועל הזוגיות שלי.
"החבר, אגב, קרא את כתב היד מההתחלה. שנינו לא התייחסנו לזה כאל משהו שצריך לשים לב אליו בקשר שלנו. אפילו אני הבנתי רק אחרי שנפרדנו כמה הקטנתי את עצמי בשביל לתת לו את כל המקום בעולם שלי".
הסיפור השלישי עוסק באישה בת 70 שכל חייה חוותה ואספה סיפורים מטורפים, כדי לספר אותם בזקנתה ולהשאירם כמורשת, וכיום היא נמצאת בשלב של איבוד הזיכרון. "הסיפור אינו אוטוביוגרפי, אבל הוא מזכיר לי הרבה שיחות שהיו לי עם סבתי שתחיה, על צלילות, על הפחד לאבד אותה ועל מה שווים החיים בלעדיה. שלוש הנשים בספר הן גלגול של אותה אישה שמתמודדת עם שאלות על זהות, אובדן ויצירה. יחד הן יוצרות משהו שלם".
מה הרגשת כשאחזת בידייך את הספר?
"הרבה גאווה ופחד, כי הוא מתעסק בדברים שאני רגילה שהם סוד. מבחינתי, התיקון והריפוי שלי זה להשתחרר מהכלא של הסוד - אבל זה גם נורא מפחיד".
