ב-7 אוקטובר, זמן קצר אחרי שהתברר גודל הזוועות, פלג כהן כבר החל לארוז תיק. לכהן (31), אגרונום במקצועו, יוצא סיירת צנחנים, היה ברור שבקרוב יקבל טלפון שבו יודיעו לו שהוא מגויס. "הוא ביקש ממני שאעזור לו לארוז", מספרת אשתו, המאיירת רותם קודיש (28). "אבל אני סירבתי בתוקף. אמרתי לו שכל עוד הוא לא מקבל צו 8 באופן רשמי, אני לא עוזרת לו בכלום. הייתי עדיין בהלם מכל מה שקרה, וממש לא יכולתי לדמיין אותו עוזב את הבית. על אחת כמה וכמה לתקופה ממושכת, כשאני חוששת לחייו".
אבל כעבור שעות ספורות כהן אכן קיבל שיחת טלפון שקראה לו להתייצב בבסיס. הוא יצא מביתם של בני הזוג ברמת־גן - וחזר סופית, למעשה, רק בתחילת ינואר, אחרי שלושה חודשים של לחימה בעזה. קודיש כמובן בירכה על כך שבעלה חזר בריא ושלם, אבל תוך זמן קצר גילתה שבן הזוג שחזר אליה הוא לא בדיוק אותו בן זוג. הוא מנותק, מצוברח, מתלונן. "אנחנו כמעט שבע שנים יחד ולפני המלחמה בקושי היינו רבים", היא אומרת. "מאז שהוא חזר, אנחנו רבים המון".
בני הזוג הכירו כששניהם יצאו לטיול אחרי צבא במזרח. הם נתקלו זה בזו בסרי־לנקה וטיילו יחד שלושה ימים, עד שכל אחד המשיך בתוכניותיו המקוריות: כהן עלה על טיסה להודו וקודיש על טיסה לקוסטה־ריקה. "פלג הקפיד לנהל איתי כל יום שיחת וידיאו בווטסאפ", היא מספרת, "עד שבאיזשהו שלב אמר שהוא מגיע אליי לקוסטה־ריקה. בדיעבד, התברר שכבר ביום הראשון שפגש אותי הוא כתב לחברים: 'פגשתי את אשתי'".
אחרי עוד כמה חודשים בחו"ל השניים חזרו לישראל ועברו מיד לגור יחד. לפני שנה וחצי נישאו. עדיין אין להם ילדים, אבל הם מגדלים יחד את טובה, פיטבולית בת שנה. "ביני ובין פלג תמיד הייתה תקשורת טובה", אומרת קודיש. "תמיד הצלחנו להבין ולהכיל אחד את השנייה. אבל האיזון הזה השתבש כשפלג היה במילואים".
באיזה אופן?
"כשהוא גויס, בלית ברירה התחלתי לייצר לעצמי שגרה משלי. הייתי מסדרת את הבית בצורה מסוימת, ממלאת את היום שלי בפגישות עם לקוחות וחברים. ואז פתאום הוא היה מודיע שהוא מגיע ל־24 שעות, וכל האיזון הזה היה מופר. הייתי מבטלת את כל התוכניות שהיו לי, כי רציתי להיות כל כולי בשבילו ובשביל הבית. הרגשתי שזה המינימום שאני יכולה לעשות בזמן שהוא מסכן את חייו. בישלתי לו, דאגתי לו, אבל הרגשתי שתוך כדי אני מבטלת לגמרי את עצמי. בנוסף, כל החוקים של הבית פתאום נעשו לא ברורים. למשל, מי יוצא עם הכלבה. הכול הרגיש מוזר".
והקשיים החמירו כשהוא חזר באופן סופי?
"בדיוק. כי כשהוא חזר, שוב ביטלתי את עצמי בשביל להיות רק בשבילו. והפעם כבר לא מדובר ביום־יומיים, ואת מבינה שאת לא יכולה להמשיך כך למשך זמן בלתי ידוע. פלג סיפר לי על כל הקשיים שהוא חווה ועל הזוועות שהוא ראה. במהלך הלחימה הוא גם איבד את אחד החברים שלו ביחידה: דניאל בן הרוש ז"ל. דניאל לקח את פלג לנקודה מסוימת, ובדרך חזרה ממנה נהרג. מובן לי למה הוא כל כך עצוב ומתקשה לחזור לחיים שהיו לנו קודם. ניסיתי כל הזמן להכיל ולעודד אותו. את רוצה לחזור לשגרה, אבל מבינה שאת לא ממש יכולה לעשות את זה, כי השגרה שהייתה לנו ביחד – השתנתה".
לקודיש, כאמור מאיירת במקצועה, עלה בשלב הזה רעיון: ליצור בכל יום איור שימחיש את מה שהיא מרגישה ועוברת מאז שבעלה שב מהמלחמה. לפרויקט קראה "100 איורים בחזרה לשגרה". "חשבתי שדבר כזה יכול לעזור לי. בתור התחלה אוכל להחזיר את העשייה שלי, לעשות משהו רק לעצמי. בנוסף, האיורים יאפשרו לי לפרוק את כל מה שאני מרגישה".
מתי סיפרת לפלג על הפרויקט, ואיך הוא הגיב?
"סיפרתי לו אחרי האיור הראשון שציירתי. חששתי מאיך שהוא יגיב. אמנם תכננתי להעלות את האיורים רק באינסטגרם ובפייסבוק שלי, אבל בכל זאת, אני חושפת בהם את הקשיים שלנו ומציגה לפעמים את חוסר ההתחשבות שלו בעיניי. בכל מקרה, פלג תמיד תמך בי ובאמנות שלי ופרגן מאוד גם הפעם. הוא גם אוהב את האיורים, וגילינו שהם עוזרים לנו מאוד לזוגיות. דרך האיור אני למעשה ממחישה לפלג איך אני חווה את הסיטואציה. הם גורמים לו לראות דברים שהוא לא בהכרח מודע אליהם. הוא אומר לי: 'באמת? ככה אני נראה? ככה אני מתנהג?'. הם מעודדים אותנו לדבר על הקשיים ומייצרים בינינו שיח ותקשורת טובה".
"כשראיתי את האיורים מיד הזדהיתי", מאשר פלג. "לרותם יש יכולת נדירה לקחת סיטואציות מורכבות מחיי היומיום ולפשט אותן בפריים אחד, והיא הצליחה לעשות את זה גם עכשיו. בזכות האיורים האלה הצלחתי לראות איך היא באמת מרגישה וחווה אותי. היא בעצם שמה לי מראה, בקטע טוב. אגב, הראיתי את האיורים לחברים שלי בצבא וגם הם הזדהו. הם לגמרי הצליחו לראות את עצמם בסיטואציה".
מה הבנת על עצמך בזכות האיורים שלא הבנת קודם?
"בעיקר עד כמה הראש והמחשבות שלי עדיין שם, בעזה".
אתה מרגיש שהפרויקט עוזר לכם לזוגיות?
"בהחלט. אני אדם שלא נוטה לדבר, אני צריך שמישהו ילחץ על הכפתור ורק אז אני מתחיל לספר. ובגלל שהאיורים של רותם משקפים לי את הקשיים המדויקים שהיא חווה איתי, אני יכול להגיב ולדבר על זה בהתאם".
מה דעתך על הביקורת שמופנית בימים אלה נגד נשות המילואימניקים, שכביכול "מעיזות" להתלונן על הקשיים שלהן?
"אני מאוד לא מזדהה עם זה. אני מלא הערכה לרותם ולכל נשות המילואימניקים. בלעדיהן אנחנו הלוחמים לא היינו מחזיקים מעמד. הן ממש לוחמות מהבית. יש לי תחושה שכל האנשים שמעבירים את הביקורת הזו לא עשו מילואים מעולם".
אגב, באיורים וגם במציאות לפלג יש שפם. גם הוא הצטרף לטרנד?
רותם (צוחקת): "לא, לא. לפלג היה שפם עוד הרבה לפני המלחמה. הוא טוען שהוא בכלל התחיל את הטרנד".
לפניכן עשרת האיורים הראשונים, והסיפורים שמאחוריהם:
יום 1: נותנת לו את כולי
מה רואים: "אותי עירומה, מחזיקה מגש של קפה ועוגיות, ומשרתת את פלג בזמן שהוא שוכב. ברקע מגב של ספונג'ה והכביסה של פלג תלויה".
מה הסיפור: "החזרה של פלג הביתה והאופן שבו אני מנקה, מבשלת ודואגת - נותנת לו את כולי במלוא מובן המילה".
יום 2: חלק ממנו עדיין בעזה
מה רואים: "פלג יושב ושותה תה, כשמאחוריו ציור של נשק וקסדה. כשאני שואלת אותו אם טעים לו, הוא עונה 'טעים' בפרצוף אדיש".
מה הסיפור: "פלג אמנם נמצא פיזית בבית, אבל חלק ממנו עדיין בעזה. הוא לא באמת לגמרי איתי".
יום3 : כיף לך?
מה רואים: "אנחנו מטיילים בחוץ במזג אוויר מושלם, אבל בזמן שאני והכלבה שמחות ומאושרות, פלג מדוכא, בקושי זז ואני מנסה לגרור אותו אחריי".
מה הסיפור: "בשבת, יומיים אחרי שפלג חזר, הצעתי שנצא לשתות קפה, אבל מהרגע שיצאנו הוא רטן ואמר שהוא רוצה שנחזור הביתה. ניסיתי לשכנע אותו להישאר, שכדאי לו, שיהיה כיף. כל הזמן שאלתי 'אתה נהנה עכשיו? כיף לך?'. את מרגישה שהבעל שלך בדאון ושחובתך לרומם את מצב רוחו".
יום 4: עסוקה?
מה רואים: "בזמן שאני עובדת פלג ניגש אליי ושואל אם אני עסוקה. אני שולחת לו חיוך חם ומכיל".
מה הסיפור: "כמה ימים אחרי שפלג חזר הייתי חייבת כבר לחזור לעבודה שלי, שנעשית מהבית. פלג, שעדיין לא חזר אז לעבודתו, היה ניגש אליי הרבה פעמים באמצע היום ושואל אם אני עסוקה. הוא הרגיש צורך לדבר ולשתף אותי במה שעבר, ואני כמובן הרגשתי שאני ממש לא יכולה להגיד לו לא".
יום 5: כל דבר מזכיר לו את המלחמה
מה רואים: "אני ופלג בלילה במדבר, אני שותה כוס יין ומביטה בכוכבים, כשלידנו מדורה. פלג אומר שזה 'מריח כמו בניינים שרופים'".
מה הסיפור: "בניסיון להחזיר את הרומנטיקה לחיינו ולשפר קצת את מצב הרוח, הזמנתי לנו מקום בחוות גלאמפינג במצפה־רמון. כבר בנסיעה לשם היה לפלג קשה והוא התלונן, בעיקר כי הוא מצא את עצמו שוב נוסע לדרום. השיא היה בערב, כשישבנו יחד במדבר: שתינו יין, אנשים לידנו הבעירו מדורה, אני הבטתי בכוכבים וחשבתי לעצמי: 'כמה זה רומנטי וכיף'. ואז פלג אמר: 'זה מריח כמו בניינים שרופים בעזה'. זה שוב הוריד את כל האווירה בבת אחת. הבנתי שלא משנה באיזה מקום נהיה כרגע, כל דבר יזכיר לו את המלחמה".
יום 6: רק רוצה הביתה
מה רואים: "אני מתלהבת מלראות סוס דוהר. פלג בזמן הזה כבר בתוך הרכב, מפציר בי להיכנס אליו כדי שניסע כבר הביתה".
מה הסיפור: "זה היה למחרת אותו לילה במדבר, עדיין במצפה־רמון. אני מתלהבת מהנופים, אבל פלג ממש לא שותף לתחושות שלי ורק רוצה לחזור. זה היה השלב שבו הבנתי לראשונה את נקודת מבטו: אני הייתי שלושה חודשים בבית ורק רציתי לצאת ממנו, אבל הוא במשך כל הזמן הזה היה מחוץ לבית. חשבתי שהטיול ישמח אותו, אבל הבנתי שטעיתי".
יום 7: המחווה של פלג
מה רואים: פלג מבשל, ברקע הכלבה מקיאה ואני שואלת 'כל זה בשבילי?'".
מה הסיפור: "יצאתי לסידורים וכשחזרתי ראיתי שפלג החליט לבשל לנו ארוחת ערב. זו הייתה מחווה נחמדה, אבל הבית היה הפוך, הכיור התפוצץ מכלים, ובנוסף התברר שהכלבה שלנו הקיאה בלי שפלג בכלל שם לב. כמובן שאמרתי לו 'כמה נחמד שבישלת'".
יום 8: בלי טלוויזיה
מה רואים: "אני מול הטלוויזיה ופלג מבקש ממני לכבות אותה. הכלבה שלנו באמצע ולא יודעת למי ללכת".
מה הסיפור: "מאז שפלג חזר מהמילואים לא צפינו בחדשות, כי הוא הסביר שזה עושה לו לא טוב. כיבדתי אותו, אבל ביום ה־100 למלחמה הרגשתי שאני לא יכולה יותר להתנתק והדלקתי את הטלוויזיה. פלג מיד אמר לי 'תכבי'. הרגשתי שעדיין יש משהו גדול שמפריד בינינו. ששנינו חווים את הקושי אחרת, ובהתאם יש לנו תחושות ורצונות מנוגדים".
יום 9: הגעתי לקצה של הכלה
מה רואים: "אני ישנה במיטה, ופלג מעיר אותי ואומר לי שהוא לא מוצא את הנעליים שלו".
מה הסיפור: "מאז שפלג חזר הוא לא הפסיק לשאול אותי איפה כל מיני דברים נמצאים בבית. 'איפה המלח?', 'איפה השלט?'. בהתחלה התנדבתי לחפש ולהביא לו כל דבר שביקש, אבל ככל שחלפו הימים זה כבר הפך אצלו להרגל. השיא היה היום שבו הוא היה אמור לחזור לעבודה שלו. הוא העיר אותי לפנות בוקר כדי לשאול איפה הנעליים שלו. באיור רואים שהפרצוף שלי הופך בפעם הראשונה מדואג ומכיל לקצת עצבני. זה היה השלב שכבר הגעתי לאיזשהו קצה של הכלה".
יום 10: גם לי קשה
מה רואים: "אני ופלג שוכבים במיטה שמתחתיה הציוד של פלג מהצבא, ואני אומרת לו: 'אתה יודע, גם לי היה קשה'".
מה הסיפור: "שבועיים אחרי שפלג חזר, יזמתי איתו לראשונה שיחה ארוכה שבה דיברנו על כל הדברים שלא העזתי לדבר עליהם עד אז. סיפרתי לו כמה גם לי קשה. שיתפתי אותו שאני מרגישה לבד, אבל מנגד צריכה להכיל אותו, ועל איך שהסבלנות שלי לאט־לאט מתחילה לאזול".
