"ב־7 באוקטובר 2023, בשבע בבוקר, הבן החייל צלצל וסיפר מה קרה בדרום, ונבהלנו, ב־17 באוקטובר כבר היו טילים בצפון והשכונה התרוקנה", מספרת שרית אברהם (53) משלומי. "הבנו, שפחות מתאים לנו להתפנות למלון, כי הילדים גדולים וצריכים פרטיות, אז שכרנו דירה בחדרה וכל אחד ארז מזוודה קטנה. הודעתי לכולם: 'אנחנו הולכים כמשפחה ונתמודד עם הכול ביחד'.
"זה לא היה פשוט, הייתי צריכה למצוא קופת חולים וחוגים ולהתחבר עם אנשים. לא הכרתי איש בחדרה, הייתי די לבד. אמנם יכולתי לצאת לחל"ת מהעבודה, אבל אני אחת שצריכה קרקע יציבה, אז החלטתי לשמור על שגרה.
"עבדתי בצורה היברידית: פעמיים־שלוש בשבוע נסעתי לאזור התעשייה בר לב, ליד כרמיאל, כשכל נסיעה מלווה בתפילה שאגיע בשלום. בשאר הימים עבדתי מהבית. בעלי המשיך לעבוד בשלומי. הוא נסע לשם כל יום ודאגתי מאוד.
"בגלל שהוא היה פחות בבית, נאלצתי ללמוד לתדלק ולנפח צמיגים, דברים שתמיד הוא טיפל בהם. בנסיעות שאלתי את עצמי, זה אמיתי שאני נוסעת ככה? שמישהו הוציא אותנו מהבתים שלנו? חשבתי שאני חולמת חלום רע, חיכיתי שמישהו יעיר אותי, לקח לי זמן לעכל שזו המציאות החדשה. רק פעמיים נסעתי הביתה, להביא ציוד. היה לי קשה לראות את הבית מוזנח ואת השטחים השרופים בדרך.
"אחרי חצי שנה בחדרה עברנו לנשר, כדי להתקרב למקומות העבודה ולהיות יותר שעות ביחד. אני לא מכירה פה כלום, אבל ממילא אין חשק לצאת. אבא שלי נפטר לפני כשנה ואני בשנת אבל, אז אנחנו בעיקר בעבודה או בבית".
רק פעמיים נסעתי הביתה, להביא ציוד. היה לי קשה לראות את הבית מוזנח ואת השטחים השרופים בדרך"
תחזרו לשלומי?
"אני מאמינה שכן, אין לי מקום אחר. זה הבית שבנינו במשך 20 שנה ואנחנו אוהבים את השקט שם, את הנוף הירוק, את האנשים המדהימים, שחסרים לי מאוד בשנה האחרונה".
מה השתנה בך בשנה הזו?
"חד־משמעית התבגרתי בעשור. המתח, הלחצים, הדאגה לחיילים, כולל הבן שלי, שהוא לוחם. אנחנו לא ישנים בלילות. אני מאמינה שרק בסיום המלחמה נתחיל לעכל את מה שעברנו. אני רוצה להודות לכל האנשים הטובים שעזרו לנו להיקלט בחדרה ובנשר, ל'אחים לנשק' שעזרו לנו בשינוע ולכל מי שהציע עזרה או תרומות. תודה על הלב החם שלכם".
"לא יכולתי לעזוב את העבודה"
"יומיים אחרי 7 באוקטובר 2023 עברנו לביתו של גיסי בקריות, וב־19 באוקטובר התפנינו למלון 'דן' בירושלים, שם קיבלו אותנו בצורה יפה", מספרת גלית פינטו־לוי (42), משלומי. "הילדים נכנסו למסגרות חינוכיות ומזל שכל החברים שלהם היו איתנו במלון. הגדול שלנו, חוזר בתשובה, נכנס למסגרות דתיות. לאמצעית, שלומדת ברשת אורט, נמצא סידור, והקטנה, שהיא על הספקטרום, נקלטה בבית הספר לחינוך מיוחד 'דקלים', שהיה מדהים.
"אישית, הייתי בשוֹק מירושלים. זו עיר לא רגועה. אנשים מצפצפים וצועקים, הצפיפות הלחיצה אותי ופחדתי לעלות על הרכבת הקלה או להסתובב ברחובות.
"לא יכולתי לעזוב את העבודה, כי יש לי אחריות, אז פעמיים־שלוש בשבוע נסעתי מירושלים לאזור כרמיאל. בשאר הימים עבדתי מהמלון, אפילו שלא היו שולחן וכיסא בחדר. זה הוערך מאוד על ידי מקום העבודה שלי וגם שמר עליי שפויה. גם בעלי המשיך לנסוע למקום העבודה שלו, במפעל חיוני בקיבוץ אילון. איכשהו ניסינו לנהל שגרה".
"אחרי 11 חודשים במלון חיפשנו דירה בצפון. התלבטנו בין נהריה והקריות – וכעבור זמן קצר התברר שחזרנו לתופת. כל יום היו חמש־שש אזעקות והנסיעה לעבודה הייתה מפחידה. החזקתי שמיכת פיקה באוטו, למקרה הצורך. השגרה של הילדות שוב השתנתה, הן נאלצו ללמוד מהבית, ודאגנו להן בזמן האזעקות".
"פעמיים־שלוש בשבוע נסעתי מירושלים לאזור כרמיאל. בשאר הימים עבדתי מהמלון. זה הוערך מאוד על ידי מקום העבודה שלי וגם שמר עליי שפויה"
ביקרתם בבית בשלומי?
"בעלי נסע לשם לפעמים ובכל פעם מצא נזק אחר: פעם הבית הוצף בעקבות פגיעת כטב"מ שהעיף רסיס על דוד השמש; פעם אחרת מצא שהבית חטף רסיס של טיל. הקירות סדוקים עכשיו, נצטרך לעשות שיפוץ רציני כשנחזור.
"גם אני ביקרתי פעם, עם הבת הקטנה. היא ראתה את ההזנחה מסביב ולא הסכימה להיכנס.
מאז הפסקת האש חזרנו לעבוד במשרה מלאה, הבנות חזרו לבית הספר ואנחנו מבלים כל סוף שבוע בבית בשלומי: זורקים דברים שהתקלקלו, מנקים ומרגישים קצת אווירה של בית.
"השאיפה היא לשוב הביתה ב־1 במרץ, יחד עם כל תושבי גבול הצפון. אני לא מאמינה שנוכל לחזור לשלווה שהייתה לפני המלחמה, אבל אני כן מתגעגעת לשגרה ומחכה ליום שנפגוש את כל חברי הקהילה המדהימה שלנו, ברחוב ובסופר".
