קרן זלוור. בתמונה הקטנה: בהפגנה למען שחרור החטופים במלבורן  (בחליפה הצהובה)

"יש להסברה שלי מטרה - לגרום לישראלים וליהודים בתפוצות להרגיש פחות לבד"

קרן זלוור מאוסטרליה נלחמת למען ישראל ברשת ובהפגנות למרות האנטישמיות שהיא סופגת: "אני עונדת את שרשרת המגן דוד שלי כל יום ובכל מקום, באופן גלוי ובגאווה"  | זרקור על נשים יהודיות ברחבי העולם, שנרתמות למען ישראל של אחרי 7 באוקטובר, ומפיצות אור

ליאורה שוסטר בשיתוף מכון גשר למנהיגות, משרד התפוצות ומנהלת עמ"י
פורסם:
פרויקט "מפיצות אור" מציב זרקור על נשים יהודיות ברחבי העולם, שנרתמות למען ישראל של אחרי 7 באוקטובר, ונלחמות באנטישמיות. אחת מהן היא קרן זלוור (48), קלינאית תקשורת ופעילת רשת. נשואה ואם לשלושה - אריאל (23), גיל (21) ואלונה (17), המתגוררת במלבורן, אוסטרליה.
ההתחלה: "הקשר שלי לישראל הוא עמוק, חלק ממי שאני. סבי וסבתי מצד אמי עלו לישראל מפולין אחרי השואה. הם הפליגו על האקסודוס וסבא שלי נלחם במלחמת השחרור. אמא שלי גרה בחיפה עד גיל 26, ואז נסעה לאוסטרליה לאירוע משפחתי ופגשה שם את אבא שלי - יהודי וציוני נלהב שהתנדב כרופא במלחמת ששת הימים. הם התארסו כעבור שישה שבועות והיא עברה בעקבותיו לאוסטרליה.
"גדלתי בבית דתי-לאומי. בילדותי ביקרתי את סבא וסבתא בישראל כל שנה (אני זוכרת שראיתי אצלם את מגזין 'לאשה'). הייתי בבני עקיבא, ואחרי התיכון ביליתי שנה במדרשת בנות בירושלים. אחותי וגיסתי חיות בישראל. אבל החיבור שלי למדינה לא קשור רק למשפחה: ישראל היא המולדת של העם היהודי והיא מבחינתי הבית השני שלי".
ה-7 באוקטובר: "באותו יום לא השתמשתי בטלפון שלי כי זה היה חג. ואז פתאום ראיתי הודעה מגיסי: 'אל תדאגי, יעל (אחותי) בסדר'. הבנתי שקרה משהו רע. כשבעלי חזר מבית הכנסת וסיפר לי יותר פרטים, הייתי בשוק ובפאניקה. ממש הרגשתי חולה פיזית. לא יכולתי להאמין. איך זה יכול להיות? בכיתי ללא הפסקה. דאגתי לחברים ולבני המשפחה שלי בישראל וגם לחברים באוסטרליה שהילדים שלהם התגייסו לצה"ל".
להשתמש בקול שלי: "תמיד הייתי ציונית גאה, אבל עד 7 באוקטובר הפעילות שלי ברשת התרכזה בנושא פמיניזם ובנושא של בתי הצעירה, שהיא בעלת צרכים מיוחדים. החל מאותו יום שיניתי כיוון והתחלתי בפעילות הסברתית למען ישראל. היו לי עוקבים לא יהודים, והרגשתי שזו הזדמנות להסביר מה באמת קרה ועל המשמעות האמיתית של המילה ציונות. הרגשתי אחריות להשתמש בקול שלי בצורה רגועה ורציונלית שאולי תגיע למי שמוכן להקשיב. עם הזמן הבנתי שיש להסברה שלי מטרה נוספת - לגרום לישראלים וליהודים בתפוצות להרגיש פחות לבד. כשישראלים מודים לי ולאוסטרלים אחרים על ההסברה שלנו, אני יודעת שיש תמורה למה שאני עושה".
תגובות שנאה: "אני מקבלת המון תגובות מחרידות ברשת X (לשעבר טוויטר), למשל 'רוצחת תינוקות', 'נאצית'. נון סטופ. בימים הראשונים הייתי בשוק, עכשיו פחות. חלק מהתגובות האלו זה פשוט בוטים, ובכל מקרה זה לעולם לא יעצור אותי".
הפגנות: "לצד הפעילות הרשתות, השתתפתי בהפגנות למען ישראל שאורגנו על ידי קבוצות שונות, רובן של נשים – בין היתר מול משרדי הצלב האדום ועל מדרגות הפרלמנט. באחת ההפגנות למען שחרור החטופים, עמדתי על מדרגות תחנת הרכבת הראשית של מלבורן בחליפה צהובה, ידיים אזוקות ופה חסום. המפגינים האחרים חילקו ורדים ופלאיירים. כמה אנשים קראו לעברנו 'רוצחי תינוקות' ו'ג'נוסייד' והאמת שקצת פחדתי, ואני בדרך כלל לא מפחדת".
תחושה של בגידה: "הייתי פעילה פמיניסטית לאורך חיי. אני חברה בוועדת ההסברה של המועצה הלאומית של נשים יהודיות באוסטרליה, ויש לי חברות מהתחום הזה. צעדנו יחד והפגנו יחד. אבל כשהגענו ל-7 באוקטובר - פתאום הייתה דממה. נפגשתי בזום עם מישהי מנשות האו"ם של אוסטרליה (UN women Australia), דיברנו על להוציא הצהרה יחד וזה לא קרה. חשבתי שהאמנו באותם דברים. הרגשתי תחושת בגידה. זה מאוד כואב ומאכזב. למה זה שנוי במחלוקת להגיד שצריך לשחרר חטופים? למה זה שנוי במחלוקת לומר שנשים נאנסו?"
אני לא מתחבאת: "התמודדנו כאן עם אנטישמיות מתמשכת מאז 7 באוקטובר. כבר יומיים אחרי האסון הייתה הפגנה ענקית של פרו פלסטינים בבית האופרה של סידני, והם שרפו את דגל ישראל שנתלה על הבניין. אף אחד לא נעצר. בהמשך הייתה הצתה בבית כנסת במלבורן. היו עצרות באוניברסיטאות וגם שם לא עשו כלום. חוסר התגובה של הרשויות זה מה שהכי מזעזע אותי.
"כל זה מעולם לא גרם לי להסתיר את הזהות היהודית שלי או את האהבה שלי לישראל. אני לא מתחבאת. אני עונדת את שרשרת המגן דוד שלי כל יום ובכל מקום, באופן גלוי ובגאווה. עד עכשיו לא היו תגובות נגדי. שני הבנים שלי הלכו לאוניברסיטה עם כיפה".
לעשות עלייה: "הנושא הזה עולה אצל כולם ואני בטוחה שיהיו אנשים שיחליטו לעשות זאת. אבל אנחנו אוהבים את אוסטרליה וכרגע אנחנו נשארים".
המסר שלי לנשות ישראל: "יש לכן את התמיכה שלנו! אנחנו יודעות שאתן נושאות בנטל כבד מאוד וחיות במתח ודאגה מתמשכים, ועושות את זה גם בשמנו. אני רוצה שתדעו שהנשים היהודיות של אוסטרליה אסירות תודה על כל הקורבנות שאתן והמשפחות שלכן מקריבות, ואנחנו מרגישות שתפקידנו לתמוך בכן ולחבק אתכן מרחוק. אני מקווה שאתן מרגישות את האהבה, ההערצה והחיזוק שלנו".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button