בפברואר שעבר, כשמיכאלה ברקו ציינה 50, הקורונה כבר הייתה בישראל. רגע לפני, עוד הספיקה לנסוע לחו"ל עם בעלה (פעם ראשונה שהשאירו את הילדים לבד בבית), אבל החגיגות הגדולות נדחו.
את הפיצוי קיבלה באיחור של שנה, בפברואר האחרון. "המשפחה עשתה לי מסיבת הפתעה מהממת. ריגשו אותי ובכיתי. אנחנו לא משפחה של נאומים, אבל הרביעייה שלי עלתה לבמה ונאמה, והם אמרו, 'אמא הבינה שאף אחד לא הולך להיות רופא, אז היא הלכה להתנדב במד"א'. הם יודעים שאני אוהבת את העולם הזה, ולכן כשהם חולים הם רוצים שאבא ייקח אותם לרופא, כי אני יושבת שם שעה וחצי, ועם אבא זה חמש דקות".
כן, את שנת הקורונה ניצלה מיכאלה ברקו (51) ללימודים בקורס חובשים במד"א.
"הילדים שלי אמרו, 'אמא הבינה שאף אחד לא הולך להיות רופא, אז היא הלכה להתנדב במד"א'. כשהם חולים הם רוצים שאבא ייקח אותם לרופא, כי אני יושבת שם שעה וחצי, ועם אבא זה חמש דקות"
איך הגעת לקורס הזה?
"בזכות שכן שלי, שאשתו סיפרה לי שהוא לומד להיות חובש. אמרתי, גם אני רוצה. זה חתיכת לימודים. הילדים צחקו, את יורדת עלינו שאנחנו בלחץ לפני מבחנים? את לא יודעת איך את נראית כשאת לפני מבחן. היום אני חלק מהצוות שמגיע באמבולנס - יש נהג, פרמדיק וחובש. אגב, שאלו אותי בהתחלה אם אני רוצה להיות נהגת. עניתי, 'עם כישורי הנהיגה שלי מספיק לכם פצוע אחד באמבולנס'. נכון שנהגתי בכל העולם, וגרתי עם המשפחה שלי בחו"ל, אבל אם בעלי היה יכול, הוא היה קונה לי אוטובוס".
כבר יצא לך להיות בתוך אמבולנס?
"בטח. אני חולה על זה".
זיהו אותך?
"לא חושבת. עכשיו אי־אפשר לזהות אף אחד, כולם עם מסכות".
ברקו נשואה לאיש העסקים והפילנתרופ רון צוקרמן ואמא לארבעה: דניאל (23), בן (21), טליה (18, שעשתה קמפיין עם אמה לפני כשנתיים) ואיתי (17), מתגוררת בבית מרווח בצהלה, מתחזקת עשרות חברות, כלבים ויאכטה, ומנסה להפיץ טוב בעולם.
הביוגרפיה שלה ידועה: גדלה בשכונת נווה שרת בתל־אביב כבת יחידה, ובסוף שנות ה־80 הייתה לדוגמנית הישראלית הכי מצליחה בעולם. ב־1990 נבחרה על ידי המגזין הצרפתי "מאדאם פיגארו" לאחת מעשר הסופר־מודלס המובילות בעולם לצד נעמי קמפבל, לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד וקלאודיה שיפר.
"ביום שהיינו אמורים לטוס מהחופשה בישראל לבית בארצות־הברית, הבן הבכור שלי אמר, 'אמא, אולי אני אשאר בארץ? אני כבר ילד גדול'
כבר עשר שנים רצוף היא חיה בישראל. נוסף על המגורים בפריז, בשנת 2008 נסעה עם משפחתה, אז כבר היו ארבעה ילדים לארוז להם מזוודות, לשלוש שנים באל.איי. "גם כשהייתי דוגמנית וחייתי בניו־יורק תמיד רציתי לחזור לארץ, למרות שלא היה לחץ מההורים שלי", היא מודה. "הרגשתי שפה זה הבית. אהבתי גם את החיים ההם כשטסתי הרבה, אני לא אגיד שלא. היו לי בארץ חברות ילדות מגיל שנתיים שהן כמו משפחה. הילדים שאלו 'ממתי אתן חברות', עניתי שאני לא יודעת ממתי אנחנו לא חברות חוץ מהתקופות שהיינו ברוגז (צוחקת). במשך השנים אספתי עוד חברות. אני לא מאלה שסוגרות את הדלתות".
הרילוקיישן לאל.איי היה אמור להיות ארוך יותר משלוש שנים.
"חזרנו בשנת 2011 רק בזכות הילדים. באותו קיץ נסענו לארץ לחופשה, וידעתי שאני לא חוזרת לארץ השנה. בינואר של אותה שנה, סתם בשביל הבדיקה, ניסיתי לרשום את הילדים לבתי ספר בארץ, ולבת שלי, טליה, לא היה מקום, אז החלטתי שאין מה לעשות בירורים כי זה ממילא לא ממש על הפרק. ביום שהיינו אמורים לטוס מהחופשה בישראל לבית בארצות־הברית, הבן הבכור שלי אמר, 'אמא, אולי אני אשאר בארץ? אני כבר ילד גדול'. ראיתי שזה עשה משהו לבעלי בבטן. פתאום קיבלתי טלפון ממזכירת בית הספר, מישהי שגדלתי איתה, 'יש מצב שניסית לרשום את הבת שלך לבית הספר בינואר ולא היה מקום? כי עכשיו התפנה'. החלטנו, בעלי ואני, לנסוע לבית הספר הזה וגם לבית הספר של הבנים שלי. רון חיכה לי באוטו, וכשנכנסתי לאוטו הוא אמר, 'נשארים בארץ'. באותו לילה הילדים ואני היינו אמורים לטוס ולהתחיל שנת לימודים בלוס־אנג'לס. קראתי לילדים לבוא כי לאבא יש משהו מאוד חשוב להגיד. כך נשארנו בארץ. הייתי צריכה לקפל את הבית באל.איי, כולל שלושת הכלבים שלנו. עשיתי הפתעה לילדים. הכלבים, אגב, הם היחידים שיש להם פספורט אמריקאי.
"כשגרנו בפריז היו לי שני ילדים קטנים ואמרו לי, 'את הולכת איתם לגינה ציבורית, אל תורידי את העיניים מהם, שלא יחטפו לך אותם'. הלחץ כל הזמן היה סביבי"
"כשחזרתי לארץ מאל.איי איתי היה בכיתה ב'. חברים מאל.איי היו מבקרים אותנו, והיו בהלם מדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. למשל, כשהייתי אומרת לילדים, 'תקפצו לסופר להביא חלב'. האורחים שלי היו בהלם, מה, אפשר לשלוח ילד בגיל כזה לבד? לנו זה הכי טבעי וטריוויאלי. גם כשגרנו בפריז היו לי שני ילדים קטנים ואמרו לי, 'את הולכת איתם לגינה ציבורית, אל תורידי את העיניים מהם, שלא יחטפו לך אותם'. הלחץ כל הזמן היה סביבי. כמה פעמים קרה שנסגר הפארק כי נעלם ילד ושוטרים מחפשים. בארץ, כשאת יושבת בגינה, את מדברת עם האמהות האחרות, והילדים עולים ויורדים מהמגלשה".
חלוקת שמיכות בבני ברק
אם תמיד רציתן להתנדב, ולא ידעתן מאיפה להתחיל, תכירו את TRIBU, אפליקציה שהקימה ברקו עם בעלה ב־2017. האפליקציה מתווכת בין מוסדות, עמותות, אוניברסיטאות ורשויות מקומיות ובין מי שרוצה להתנדב (כולל סטודנטים שמחויבים בכך בגלל מלגה ותיכוניסטים בפרויקט "מחויבות אישית"). 300 אלף איש כבר משתמשים באפליקציה, ו־16 מיליון שעות התנדבות נצברו במערכת הזו שהולכת ומשתכללת כל הזמן (כולל התמודדות עם פרצת אבטחה שטופלה במהירות).
מי קהל היעד שלכם?
"התחלנו עם מקומות שבהם חייבים להתנדב וצריך להחתים בהם שעות, כמו בתי הספר עם מחויבות אישית, או שיש בהם גישה להתנדבות. למשל, כשלמדתי דרמה־תרפיה תוך כדי הלימודים את עושה גם פרקטיקה בהתנדבות. שמואל אבואב, מנכ"ל משרד החינוך לשעבר, פתח לנו את הדלת ואִפשר שימוש בפלטפורמה הטכנולוגית שלנו לבתי ספר, אבל אי־אפשר להכריח אף בית ספר להשתמש במערכת. העבודה שלי הייתה בשיווק, נסעתי לבתי ספר בארץ כדי להציג מה אנחנו עושים".
בשנה האחרונה חברו אל נועם הניג, הייטקיסט שפיתח את אפליקציית "חגי" לחלוקת סלי מזון (וקיבל פרס מבית הנשיא על התנדבות), וגם את האפשרות לחלק מזון דרך "חגי" מציעה היום "טריביו". "השבוע הלכתי עם חברה לחלק שמיכות חמות בבני־ברק דרך מערכת 'חגי'. המערכת אמרה לי כמה דקות תיקח לי כל החלוקה, וזה סידר לי את זה כך שיכולתי להגיע ממקום למקום באופן הכי נגיש, כי אני לא מכירה את בני־ברק. באחת הדירות לא הייתה הגברת, אז השארתי את השמיכה אצל שכנה וכתבתי את זה במערכת. בסוף את יוצאת מכזה בוקר, שלקח לנו 37 דקות, עם אנרגיות טובות, ואני לא יודעת אם השמיכה שבאתי לתת עשתה יותר טוב לי או לאנשים שקיבלו אותה".
יש אנשים שקשה להם עם המציאות הנוכחית בישראל.
"אבא שלי זיכרונו לברכה היה אומר תמיד במבטא רומני, 'יש יותר מדי יהודים על פיסת אדמה אחת'. אנחנו עם מאוד חם שמביע רגשות, מדברים עם הידיים וקולניים. אבל את יודעת מה עושים הישראלים בחו"ל? מתגעגעים לארץ".
הראיון המלא עם מיכאלה ברקו מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
