איילת עזרן. "התביישתי. הרגשתי שאני אמא שנכשלה בשמירה על הילד שלה"

"מאחורי כל ילד מאומץ יש אמא עם סיפור כואב מאוד. אף אחת לא מוסרת את הילד שלה סתם"

איילת עזרן, המשתתפת בסרט "אמהות אבודות", מדברת על בנה הבכור שנמסר לאימוץ כשהייתה מכורה לסמים, ועל הניסיון לחדש איתו את הקשר אחרי כל השנים: "אף אמא לא מוותרת על הילד שלה מרצון. אל תשפטו"

פורסם: 10.10.21, 08:33
לפני כשנתיים, כשהוצע לה להצטרף לקבוצת תמיכה לאמהות שילדיהן נמסרו לאימוץ, השיבה איילת עזרן בשלילה מוחלטת. "חשבתי לעצמי, מה לי ולזה?", היא אומרת. "מה יש לי במשותף עם אמא שחתמה ויתור על הילד שלה? אני אף פעם לא ויתרתי על הילד שלי. נלחמתי עליו שלוש שנים וחצי, ובסוף לקחו לי אותו בלי שחתמתי".
הריאיון איתה מתקיים במשרדה של הבמאית ציפי ביידר (ראו בהמשך), יוצרת הסרט "אמהות אבודות" שעזרן היא אחת המשתתפות בו. בסופו של דבר, לאחר השתדלויות רבות, הסכימה להצטרף לקבוצה ולא ויתרה על אף מפגש. "באתי לקבוצה עם הרבה שיפוטיות, אבל היום, אחרי שהכרתי את האמהות האחרות ושמעתי את הסיפורים שלהן, הבנתי שאף אמא לא מוותרת על הילד שלה מרצון ושאי־אפשר לשפוט אמא כזאת, כי אף אחד לא עמד במקומה כשחתמה על אימוץ הילד שלה".
"באתי לקבוצת התמיכה עם הרבה שיפוטיות, אבל היום, אחרי שהכרתי את האמהות האחרות ושמעתי את הסיפורים שלהן, הבנתי שאף אמא לא מוותרת על הילד שלה מרצון ושאי־אפשר לשפוט אמא כזאת"
איילת עזרן (50), כיום בזוגיות ואם לחמישה, עוסקת בבניית ציפורניים והיא ילידת באר־שבע, עיר מגוריה גם כיום. "לי ולחמש האחיות שלי הייתה ילדות לא קלה. לאבא הייתה חנות בשוק, אמא הייתה עקרת בית ולפעמים עזרה לו בחנות, ואנחנו עזרנו בפרנסת הבית".
בגיל 12 נפגעה מינית על ידי בן משפחה מבוגר ממנה, שניצל את היעדרות הוריה מהבית. "אני לא זוכרת אם התנגדתי או שהפחד שיתק אותי, אבל מאז הכל נאטם בי. לא סיפרתי לאף אחד. פחדתי שלא יאמינו לי. זה השפיע על מערכות היחסים שלי בהמשך. לא ידעתי להגיד לא, להעמיד גבולות, להביע את הרצון שלי".
בגיל 18 התייתמה מאביה. "מעבר לטראומה, הרגשתי שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה".

איילת עזרן בקבוצת התמיכה לאמהות שילדיהן נמסרו לאימוץ. מתוך הסרט "אמהות אבודות", המשודר ב־HOT8
איילת עזרן במפגש אמהות
(מתוך "אימהות אבודות" באדיבות 8HOT)

בחודש השביעי גיליתי שאני בהיריון

מה שהיא רצתה אז היה לחזק קשר שהחל עם בחור נרקומן מהשכונה, למרות התנגדות משפחתה. "שם נפלתי לסמים", היא אומרת. כתוצאה מאותו קשר הרתה. "גיליתי את זה במקרה בחודש השביעי. עברתי תאונת דרכים כהולכת רגל, פוניתי לחדר המיון, ובבדיקות שעשו לי אבחנו שאני בהיריון מתקדם. אפילו לא ידעתי. אבל כשהבנתי, רציתי את התינוק. קיוויתי שהמשפחה שלי תעזור לי לגדל אותו, כי במצבי לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. אבל כשאמא שלי אמרה לי לעזוב את החבר שלי, לא הסכמתי".
ללידה הגיעה בקריז, ובנה הבכור הגיח לעולם במצוקה. "בפעם הראשונה ראיתי אותו באינקובטור, עם המון מדבקות וצינורות. פחדתי לגעת בו, התחלתי לבכות ואמרתי לו, 'תסלח לי', כי הרגשתי אשמה על שהבאתי אותו ככה לעולם, כשאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי".
ואז הודיעה לה אמה כי הסכימה לעצת פקידת הסעד שהתינוק שלה יועבר לאומנה, עד שתיגמל. "ישר מבית החולים לקחו אותו לאומנה. ביקרתי אותו פעמיים בשבוע והלכתי עם האם האומנת לטיפת חלב ולכל דבר שהיה צריך לעשות. במקביל עברתי כמה ניסיונות גמילה שנכשלו".
"באחד הימים ביקרתי אותו ברווחה בירושלים, והוא תפס את היד שלי חזק. התפרצתי ומאז לא ראיתי אותו. הוא היה אז בן שלוש וחצי"
איפה היה בן זוגך, האבא של התינוק?
"המשכתי לחיות איתו, אבל לא רציתי לערב אותו בחיים של התינוק. כל הזמן עשיתי ניסיונות להחזיר אותו אליי, אבל פחדתי שאם יראו שני הורים נרקומנים, זה יפריע לי להילחם עליו".
כשהיה בנה בן שנתיים וחצי, היא מספרת, הגיעה לבית משפחת האומנה, דפקה בדלת כדרכה, אבל הפעם לא היה מענה. "תמיד, כשהייתה סיבה שלא יהיו בבית, הודיעו לי מראש, ופתאום - היא והתינוק שלי לא היו שם. הלכתי משם בוכה ולא ידעתי מה לעשות. בערב הגיעה ממנה שיחת טלפון: 'איילת, התינוק הועבר למשפחה אחרת, בירושלים'. לא האמנתי שעשו לי את זה. אפילו לא נפרדתי ממנו".
באותו שלב היה בנה באימוץ פתוח (אימוץ המאפשר קשר של הילד עם דמויות משמעותיות ממשפחתו הביולוגית) ואפשרו לה להיפגש איתו בנוכחות אנשי מקצוע. "באחד הימים ביקרתי אותו ברווחה בירושלים, והוא תפס את היד שלי חזק", היא מספרת ומוחה את הדמעות מעיניה. "התפרצתי, השתוללתי, הפכתי את החדר ו... מאז לא ראיתי אותו. הוא היה אז בן שלוש וחצי".
במקביל למאבק שניהלה כדי שבנה יוחזר לה, הרתה שוב לאותו גבר. "כשהבנתי שאני הולכת להיות אמא בפעם השנייה, החלטתי לעשות הכל כדי שלא ייקחו לי גם את הילד הזה. במשך ההיריון נגמלתי, ועד היום אני נקייה. ניסיתי להראות לכולם שאני יכולה להיות אמא, אבל הודיעו לי שכבר נפלה החלטה למסור את הילד הבכור לאימוץ, ולא היו לי אמצעים לערער על זה".
"כשהבנתי שאני הולכת להיות אמא בפעם השנייה, החלטתי לעשות הכל כדי שלא ייקחו לי גם את הילד הזה. במשך ההיריון נגמלתי, ועד היום אני נקייה, אבל הודיעו לי שכבר נפלה החלטה למסור את הילד הבכור לאימוץ"
מה הרגשת כשהבנת שהפסדת בקרב על הילד שלך?
"שכל העולם נפל עליי, כאב שאי־אפשר להסביר. אבל ידעתי שיש לי תינוק שאני חייבת לטפל בו, כדי שלפחות הוא יזכה באמא. תמיד כשטיפלתי בו, לא הפסקתי לחשוב על איך מטפלים בבן השני שלי, איך מאכילים אותו, האם כשהוא בוכה יש מי שמקשיב לו? הייתי מלאה בחרדות קשות, במצוקה מתמשכת, ולא שיתפתי אף אחד".
אחרי עשר שנים של זוגיות נפרדה מבן זוגה, והקשר איתו נותק. בגיל 28 יצרה זוגיות חדשה. "הכרנו עוד קודם, בשכונה. הוא ידע את הסיפור שלי וקיבל אותי. בעוד שעם הילד הראשון הייתי חלשה, עכשיו כבר הייתי חזקה ואמרתי שאוכיח לכולם שאני מסוגלת להיות אמא. טיפלתי בו בליווי של סייעת, שכל הזמן בדקה שאני בסדר".
אחרי זמן מה הרתה בשלישית, "הפעם כבר היינו משפחה", היא מציינת. "אבל כשהלכתי ללדת פחדתי שגם את התינוקת ייקחו לי, ולא ישנתי בלילה מהפחד. אמרתי שאני רוצה את התינוקת צמודה אליי, ובאמת היא הייתה כל הזמן לידי, עד שיצאנו יחד מבית החולים. בבית תפקדתי כאמא במשרה מלאה, אבל החרדה שייקחו לי את הילדים לא נתנה לי מנוחה. כל הזמן פחדתי על הילדים שאיתי.
"הילד הבכור שלי היה כל הזמן במחשבות שלי. כל שנה ביום ההולדת שלו - שחל ביום ההולדת של בן משפחה נוסף - אפיתי עוגה, ואף אחד מלבד בן הזוג שלי לא ידע שאני בעצם חוגגת יום הולדת לשניים".
"כשטיפלתי בבן שלי, לא הפסקתי לחשוב איך מטפלים בבן שנמסר לאימוץ. איך מאכילים אותו, האם כשהוא בוכה יש מי שמקשיב לו?"
העובדה שבנה הבכור נמסר לאימוץ הפכה להיות סוד שלא דובר בו, גם כשנולדו ילדים נוספים. "מי שהכיר אותי בעבר, ידע. אנשים שהכרתי כשכבר היינו משפחה נורמטיבית, לא ידעו. גם הילדים שלי לא ידעו שיש להם אח גדול, כי התביישתי. הרגשתי אשמה. הרגשתי שאני אמא שנכשלה בשמירה על הילד שלה. היה לי חשוב לשמור על שאר הילדים. דאגתי שיגדלו בבית טוב, במשפחה מסודרת, שיהיו בחוגים, שלא יצביעו עליהם. הם גדלו והפכו לילדים נהדרים".
מתי סיפרת לילדייך שיש להם אח בכור שאינם מכירים?
"תמיד שמרתי באלבום תמונות שלו, ומאז שהיו קטנים הילדים היו שואלים מי זה, ואני אמרתי, 'כשתגדלו, אספר לכם'. כשאחד הילדים גדל הוא הביא לי את האלבום ואמר, 'אמא, עכשיו תספרי לי מי זה', ואני אמרתי לו, 'זה אחיך, שלקחו לי אותו'. השאלה הבאה שלו הייתה, 'למה לקחו אותו ואותי השאירו?', ולזה לא הייתה לי תשובה. גם אני שואלת את אותה שאלה".
כשסיפר לאחותו על הגילוי התחילו שניהם לחפש באינטרנט אחר אחיהם, אבל החיפושים עלו בתוהו. בדיעבד התברר כי שמו שונה וכך גם מספר תעודת הזהות שלו.
"עשיתי בלגן ברווחה כדי שיקדמו את פתיחת תיק האימוץ, אבל הם אמרו שהתיק ייפתח רק אם הילד ירצה. הלכתי לרבנים, למכשפות, אבל שום דבר לא עזר"
קיווית שבנך יפתח את תיק האימוץ ויום אחד ידפוק לך בדלת?
"ברור. ידעתי שבגיל 18 הוא יכול לפתוח את התיק, וקיוויתי שיעשה את זה, אבל לא חיכיתי בשקט. נדנדתי לרווחה, עשיתי שם בלגן כדי שיעשו משהו לקדם את פתיחת התיק, אבל הם אמרו שהתיק ייפתח רק אם הילד ירצה, ושצריך לחכות בסבלנות. לא הייתה לי סבלנות, הלכתי לרבנים, למכשפות, לחפש קצה חוט, אבל שום דבר לא עזר".

4 צפייה בגלריה
איילת עזרן
איילת עזרן
"מקווה שיום יבוא והבן יסלח לי"
(צילום: יריב כץ)

תכירו, אח שלכם

ואז, לפני כשלוש שנים, במהלך ההתארגנות לנסיעה למסיבת סיום הלימודים של אחד הילדים, הגיעה שיחת טלפון מהשירות למען הילד. "הבן שלך פתח את תיק האימוץ ורוצה לפגוש אותך".
"נפלתי לרצפה מרוב התרגשות", היא אומרת. כבר למחרת נפגשה עם עובדת השירות, וכעבור שבוע התקיימה הפגישה ביניהם. "אני ואחיו ישבנו וחיכינו במשרד של העובדת הסוציאלית, וכל המשפחה חיכתה לנו בחוץ. הלב שלי דפק כמו משוגע. כשנפתחה הדלת ראיתי גבר יפה ומיוחד, עם חיוך ממיס, דומה בדיוק לילד שהיה, רק גדול יותר. התחבקנו, התיישבנו, והשאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה: כשהיית בן 12 וחצי נפלת וקיבלת מכה ברגל? הוא הסתכל עליי ושאל, 'למה, היית שם? כן. נפלתי ושברתי את הרגל'. ואני אמרתי: 'חלמתי שקרה לך משהו'".
כבר באותו הערב התייצב בנה בביתה בבאר־שבע. "כשהוא הגיע, אמרתי לילדים הקטנים יותר, שלא ידעו עליו שום דבר, 'בואו, תכירו את אח שלכם'. הם היו המומים".
המפגש המשפחתי הראשון היה מחמם לב אך גם מלווה בכאב רב. "התברר שהחיים שלו לא היו פשוטים בכלל. הוא שילם מחיר על החיים שלי, וזה גמר אותי. כשנפרדנו ממנו בכיתי. כשהגיע לביתו, התקשר בבכי. 'למה עזבת אותי? קשה לי. אמא, בואי, קחי אותי'".
"החיים של הבן שמסרתי לאימוץ לא היו פשוטים בכלל. הוא שילם מחיר על החיים שלי, וזה גמר אותי. כשנפרדנו ממנו בכיתי. כשהגיע לביתו, התקשר בבכי. 'למה עזבת אותי? קשה לי. אמא, בואי, קחי אותי'"
אבל הפגישה שלהם לא הובילה להפי אנד הוליוודי. "במשפחה התחילו מריבות וקנאה", מספרת איילת בכנות. "אני התלהבתי ממנו וניסיתי להתקרב אליו, לפצות אותו על מה שעבר, אבל המשפחה הרגישה שהיא מאבדת אותי. בשנה הראשונה של הקשר הרגשתי שאני קורסת. התקשרתי לעובדת הסוציאלית של השירות שליוותה אותי מאז פתיחת התיק, שיתפתי אותה בעובדה שאני לא יודעת איך להתמודד עם המצב החדש שנוצר ולא מצליחה לחלק את עצמי בין כולם".
מהעובדת הסוציאלית שמעה על קבוצת התמיכה לאמהות שילדיהן נמסרו לאימוץ, שעומדת להיפתח. כאמור, איילת הצטרפה לקבוצה רק לאחר שכנועים רבים. "זה היה בעקבות כנס של עמותת 'משפחתא', שהייתי בו. בכנס היו כמה אמהות ביולוגיות והרבה מאומצים והורים מאמצים. באחד הדיונים הצביע אחד המאומצים על האמא המאמצת ואמר, 'היא האמא היחידה שלי', ואני נפגעתי בשם האמהות הביולוגיות. הצבעתי, ביקשתי להגיב ואמרתי לו, 'רק אמא שילדה אותך יכולה להיות אמא שלך', והתחלתי לבכות. התגובות למילים שאמרתי היו קשות וכואבות, אבל בהפסקה באו אליי כמה אמהות מאמצות וחיבקו אותי. אז הבנתי שאנחנו, האמהות הביולוגיות, צריכות לספר את הסיפור שלנו, והחלטתי להצטרף לקבוצה כדי להוכיח למערכת, למאמצים, למאומצים ולציבור הרחב שמאחורי כל ילד מאומץ יש אמא עם סיפור כואב מאוד, כי אף אמא לא מוסרת את הילד שלה סתם".
מה קרה ביניכן, האמהות הביולוגיות, בקבוצה?
"נוצר קשר חזק. אנחנו לא דומות אחת לשנייה, אבל יש לנו משהו מחבר: כל אחת מאיתנו - נלקח לה הילד, כל אחת מהסיבות שלה, וכולנו פצועות מהסיפור. הקבוצה אפשרה לי להוציא את הכאב, נתנה לי מוטיבציה להצלחה, הרימה אותי, לימדה אותי לשלוט בכעסים ולהתמודד עם אכזבות, להמשיך בחיים עם משא קל יותר. היום - לעומת מי שהייתי כשהגעתי לקבוצה - אני לא מרגישה נחותה אלא דווקא פייטרית. אני כבר לא שופטת את המערכת ואת ההורים המאמצים, למרות שיש לי את הכאב שלי, אבל היה חשוב לי להראות לכולם שאני אמא שיודעת לגדל ילדים לתפארת. אני גאה בעצמי, על החיים הנורמטיביים שאני מנהלת, למרות כל מה שעברתי".
"באחד הדיונים הצביע אחד המאומצים על האמא המאמצת ואמר, 'היא האמא היחידה שלי', ואני נפגעתי בשם האמהות הביולוגיות. הצבעתי, ביקשתי להגיב ואמרתי לו, 'רק אמא שילדה אותך יכולה להיות אמא שלך', והתחלתי לבכות"
ומה עם הבן שאומץ? אתם בקשר?
"היו לו כעסים עליי על שעזבתי אותו, בעוד שילדים אחרים כן גדלו איתי. הראיתי לו מסמכים, להוכיח לו שלא ויתרתי עליו, שניהלתי מאבק, אבל זה לא עזר. היום הוא לא בא אלינו הביתה, מה שמצער מאוד את האחים שלו שרוצים איתו קשר, אבל הוא שומר על קשר טלפוני איתי. אני מקווה שיום יבוא והוא יסלח לי, יבין אותי ויידע שאני אוהבת אותו ומקווה שהוא ייצור קשר עם האחים שלו. זאת תהיה ההצלחה האמיתית שלי כאמא".

הבמאית ציפי ביידר: "קיוויתי להרגיש באמצעות הסרט רגש לאישה שילדה אותי"

ציפי ביידר (48), יוצרת ובמאית, מנהלת המחלקה הדוקומנטרית ב"קסטינה תקשורת" ויוצרת הסרט "אמהות אבודות" (שודר ב־HOT8 וזמין לצפייה ב־HOT VOD), היא בת מאומצת בעצמה. מגיל עשרה חודשים גדלה אצל "הורים נפלאים, שהורידו בשבילי את הכוכבים מהשמיים". בגיל 27, לאחר שהוריה נפטרו והיא הפכה אם לבכור מבין ארבעת ילדיה, החליטה לנסות לפגוש את אמה הביולוגית. "הייתי סקרנית להבין מה גורם לאמא למסור את הילד שלה לאימוץ", היא אומרת. השתיים אכן נפגשו (ריאיון בנושא פורסם ב"לאשה") וכיום הקשר ביניהן בעיקר טלפוני.

4 צפייה בגלריה
ציפי ביידר
ציפי ביידר
ציפי ביידר. " לא הבנתי את עוצמת האובדן"
(צילום: אביגיל עוזי)

לפני 14 שנים יצרה ביידר עם מיקי חיימוביץ' את הסדרה "אמא יקרה לי", שעסקה בדרכים השונות לאמהוּת, כולל אימוץ. הסרט הנוכחי, שמביא את קולן של האמהות הביולוגיות שמסרו את פרי בטנן לאימוץ, מהווה מעין סגירת מעגל.
איך הגעת לאמהות האלה?
"בקיץ 2019 סיפר לי בני סוויל, מנכ"ל 'משפחתא', שנפתחת לראשונה בארץ קבוצה לאמהות ביולוגיות במטרה לטפל בהן ובאובדן שלהן. כשהציע לי לתעד את הקבוצה, היה ברור לי שאני רוצה, כי כל השנים, כשדיברו על נשים כאלה, אמרו, 'הנשים שוויתרו על הילדים שלהן', ועד כה לא נתנו להן הזדמנות להשמיע את קולן".
כמאומצת, הגעת למפגש עם משקעים? כעסים?
"לא. גם על האמא הביולוגית שלי לא כעסתי ולא שפטתי אותה. באתי אליהן נקייה, בלי ביקורת, כדי להבין את החוויה הטראומטית שהן עברו. בתחילת הדרך לא הבנתי את עוצמת האובדן ועד כמה שזה מחלחל בכל זמן ובכל תחום בחייהן. בנוסף, אמרתי לעצמי שאולי על ידי צלילה לעומק הנפש שלהן אצליח להרגיש סוג של רגש לאישה שילדה אותי".
ציפי ביידר: "אני מקווה שהסרט יצליח לגעת גם בילדים מאומצים שכועסים על האמהות הביולוגיות, שיבינו שאילו זה היה תלוי בהן, לא היו מוסרות אותם, כי בסופו של דבר אף אמא לא רוצה לוותר על הילד שלה"
איזה שינוי חל בהן במהלך הסדנה?
"הן התחילו את הקבוצה עם חוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך והמון כעס על המערכת ועל העולם. בתהליך הן התרככו, התחילו להעריך את עצמן על כך שלמרות המשא שהן סוחבות בכל רגע נתון, הן הצליחו להקים משפחות. גם כיום הן עדיין שופטות את עצמן, אבל לא בעוצמות שבהן התחילו את המסע.
"המטרה שלי כבמאית הייתה לשבור את הסטיגמות ואת המיתוס של החברה כלפיהן, לדבר על המחיר האישי הכבד שהן משלמות יום־יום ושעה־שעה ולהביע כלפיהן חמלה. אני מקווה שהסרט יצליח לגעת גם בילדים מאומצים שכועסים על האמהות הביולוגיות, שיבינו שאילו זה היה תלוי בהן, לא היו מוסרות אותם, כי בסופו של דבר אף אמא לא רוצה לוותר על הילד שלה. גם אם חתמה על מסמך המסירה, זאת לא הייתה הבחירה הטבעית שלה אלא נסיבות החיים, ואף אחד מאיתנו לא באמת יכול להיכנס לנעליה".


4 צפייה בגלריה
ציפי ביידר והמשתתפות בסרט אמהות אבודותציפי ביידר והמשתתפות בסרט אמהות אבודות
ציפי ביידר והמשתתפות בסרט אמהות אבודותציפי ביידר והמשתתפות בסרט אמהות אבודות
ציפי ביידר והמשתתפות בסרט אמהות אבודות
(צילום: אלבום פרטי)

איך נוצרה קבוצת התמיכה הייחודית?

לפני שמונה שנים, בנסיעת עבודה שלו כמנהל כספים בחברת הייטק, הגיע בני סוויל, יו"ר קהילת "משפחתא - קהילת האימוץ של ישראל", לביקור בארגון דומה בקליבלנד, אוהיו. על אחת הדלתות היה שלט שעליו נכתב "אמהות ביולוגיות". "זה היה די מפתיע, כי בארץ לא הייתה תוכנית מסודרת לתמיכה בהורים שילדיהם נמסרו לאימוץ", אומר סוויל (51), נשוי ואב לשישה.
מאז דאג לכך שבכל כנס של העמותה יתקיימו דיונים בנושא ההורים הביולוגיים - "הצלע השקופה במשולש האימוץ: הורה מאמץ/ילד מאומץ/הורה ביולוגי".
לפני כשנתיים הציע העובד הסוציאלי אבי אופיר להנחות קבוצה של אמהות ביולוגיות בהתנדבות. בשיתוף שרה אשכנזי, עמיתתו למקצוע, נבנתה תוכנית לפעילות בת שנתיים בהנחייתם, שמטרתה להקשיב לאמהות הביולוגיות ממקום לא שיפוטי, לשמוע את קולן, לעזור להן להתמודד עם האובדן ולהגיע איתן למקום שממנו יוכלו לצמוח. במקביל החל חיפוש אחר אמהות ביולוגיות. "לא היה פשוט למצוא אותן, כי מדובר בסוד שלא מדברים עליו", אומר סוויל. בסופו של דבר השתתפו בקבוצה עשר נשים מרחבי הארץ.
מה החשיבות החברתית של קבוצה כזאת?
"נוכל לטפל בהורים שילדיהם נמסרו לאימוץ עם ידע ממוקד יותר, מה שיאפשר אולי מפגשים מוצלחים יותר בפתיחת תיקי האימוץ. חשובה בעיקר ההבנה שלנו כקהילה שרצף חייהם של ילדים מאומצים מתחיל בבית הביולוגי וממשיך בבית המאמץ, ואי־אפשר להתעלם ממה שהם מביאים משם".
בעקבות הצלחת המיזם מתכוונים ב"משפחתא" לפתוח קבוצה חדשה של אמהות ביולוגיות. פרטים בטל': 1-700-70-5008 או באתר
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.