אני הדס שוב (* שם בדוי, השם המלא שמור במערכת ), נשואה ליואב + ארבעה ילדים וכלב, מתגוררת באזור השרון. פתחתי את הנישואים ואני הולכת לספר לכן על זה.
במילים האלה נפתח הטור הראשון "יומנה של פוליאמורית", שכתבתי בעיתון זה לפני שנתיים וחצי. בטור השבועי סיפרתי על פתיחת היחסים שלי עם בעלי יואב. המעטים שידעו על ההחלטה הזהירו אותנו שזה ייגמר רע. ובכן, ברוכות החוזרות ל"יומנה של פוליאמורית" מודל 2026. כאן הדס שוב, בת 44, גרושה + ארבעה וכבר לא ממש פוליאמורית. האם זה נגמר רע? תצטרכו לקרוא ולהחליט בעצמכן.
תקציר האירועים הקודמים: לפני שש שנים אני ובעלי החלטנו לפתוח את היחסים אחרי 20 שנות זוגיות, ארבעה ילדים, משכנתה על בית פרטי ורוטינה של חיים מונוגמיים בפרברים. שברנו את כללי המשחק ועלינו על המתקן הכי מפחיד בלונה פארק, רכבת הרים פוליאמורית לחובבי האקסטרים הקיצוני של החיים. בגיל 38 החלטתי יחד עם יואב להחליף את מערכת ההפעלה ליחסים שלנו ולנסות מתכון חדש כדי לאפשר אחד לשנייה לטעום את מה שלא יכולנו לתת בעצמנו.
כזוג שהכיר בגיל 21 וגדל יחד, ידעתי בביטחון שלא אוכל להיות "הכול" עבור יואב. רציתי לאפשר לשותף שלי לחיים עוד התנסויות, כי היה נראה לי עגום שהוא יסיים את חייו עם "זוג ציצים אחד ביד". לא פתחנו את היחסים כי רצינו להציל אותם. לא פתחנו את היחסים כי רצינו להיפרד. לא פתחנו את היחסים כי הגענו לצומת שבו צריך להחליט אם להיות או לחדול. להפך: הצעד הזה הגיע בתקופה שבה האינטימיות והתקשורת שלנו היו בשיא, אחרי שנים של גידול אינטנסיבי של ילדים, בניית קריירה וחסך בשעות שינה. הילדים קצת גדלו, החיים התאזנו, ויכולנו להתפנות לרווחה זוגית.
"יש שתי נוסחאות ל'חיים מאושרים' שמהן נפרדתי. האחת היא שזוגיות מצליחה היא כזו שנמשכת לעולמים. השנייה היא שלילדים תמיד עדיף שההורים לא יתגרשו"
הבחירה בפתיחת היחסים נבעה מתוך חברות רבת שנים וקירבה. הרגשתי שהגיע שלב חדש באבולוציה שלנו, שבו אני לא מוכנה לעצור את יואב מלחיות את החיים באופן מלא - ובאותה מידה רציתי גם אני לחוות ולגלות עוד צדדים שלי. רצינו לחיות אחד ליד השנייה ולקיים את האהבה שלנו בגרסת הפרו מקס המתקדמת, שבה אנחנו זוג ראשי בתוספת נלווית של פרטנרים צדדיים. הרגשתי שמצאנו דרך חדשה לחיות את ה"גם וגם".
נורות אזהרה עם המילה "סוף" נדלקו במעמד הפתיחה. "זה הסוף שלכם". "סוף מעשה במחשבה תחילה". "סוף טוב לא יצא מזה". מגיל אפס לימדו אותנו בסרטי דיסני ובאגדות רומנטיות שהמטרה של חיי אהבה מסתכמת במשפטים כמו "עד עצם היום הזה" ו"לעולם ועד", שהדרך היחידה להיות מאושרת היא לבחור ב"אחד שלך" ולחיות איתו עד הקבר. כשאני ויואב פתחנו את הזוגיות, הרגשנו שאנחנו שוברים את המטריקס. דופקים את המערכת. מטפסים על האוורסט של האהבה. עפנו על טיל בליסטי אל עבר חיים חדשים, מלאים בתשוקה, תקשורת פתוחה וריגושים. פתיחת היחסים הביאה איתה רנסנס זוגי ומשכר. הסתובבנו בעולם בתחושה שיש לנו כוח־על נסתר. המילה "סוף" נדחקה החוצה והוחלפה במילים "התחדשות" ו"מימוש".
נפלנו לסטטיסטיקה
אנחנו הזוג הזה שהחליט לשבור את המונופול ולאפשר זה לזו לצאת, לבלות ולעשות סקס עם פרטנרים אחרים; הזוג שפותח יומן בתחילת השבוע ומתאם מתי כל אחד מאיתנו נפגש עם האהוב/ה שלו/ה; הזוג שגולש בטינדר במקום לשחק "קנדי קראש"; הזוג שממליץ אחד לשנייה על חדרי מלון לפי שעה" (מתוך "יומנה של פוליאמורית )
קאט לינואר 2026. אני יושבת בדירה שלי לבד. שעת ערב מוקדמת. זה היום שלי "ללא". אותו מושג רווח בחיי גרושים לימים במשמורת המשותפת שנמצאים בלי הילדים. בזמן שאני מכינה לעצמי כריך, הבת הגדולה שלי מתקשרת לשאול אם היא שכחה אצלי את הנעליים שלה. אני בודקת בדירה ורואה שהנעליים שלה לא אצלי. בשיחה של עשר דקות אני עוזרת לה לחפש את הנעליים בבית של יואב, שאליו נכנסתי לביקור פעם אחת למשך חמש דקות. אני מצליחה להביא לידי ביטוי את היכולת להיות אמא בשלט רחוק, כנדרש מהסטטוס הנוכחי.
כשהשיחה מסתיימת אני תוהה בפעם המיליון בשנתיים האחרונות איך הגעתי למצב הזה. איך קרה שאני לא גרה עם הילדים שלי כל השבוע. עד הגירושים הייתי אמא במשרה מלאה, והיום אני עדיין אמא במשרה מלאה, אבל צריכה להספיק את הכול בזמנים של חצי משרה. נראה שהמהפך הזה תמיד ילווה את חיי, גם כשאני מקבלת אותו בהבנה ובידיעה מלאות. אני ויואב היינו צריכים להיפרד ולסיים את הזוגיות שלנו.
"כשפתחנו את הזוגיות הרגשנו שאנחנו שוברים את המטריקס. דופקים את המערכת. עפנו על טיל בליסטי אל עבר חיים חדשים, מלאים בתשוקה"
אז כן, נפלנו לסטטיסטיקה. פתחנו את היחסים ובאמת ה"סוף" המדובר הגיע. לפני שנתיים החלטנו יחד להיפרד ולסיים את הגרסה הזוגית שלנו. אני יודעת שמהצד זה נראה שאני צריכה לאכול את הכובע, להלקות על חטא ולבלוע את הדייסה שבישלתי לעצמי. "מה חשבת לעצמך שיקרה?" זה משפט שמצקצק גם לי בראש מדי פעם.
אין ספק - יש אמת בכך שזוגות שפתחו את היחסים מוצאים את עצמם נפרדים. זה לא נתון מאומת, אבל מתוך היכרותי את הנושא מהשטח, ראיתי איך זוגות פוליאמורים נפרדים בסופו של מסע באותה תדירות של אנשים שחוזרים מהים בצהרי אוגוסט ומתפלאים שחטפו כווייה. אני יכולה גם להתנחם ולהתחבא מאחורי הסטטיסטיקה העכשווית, שעל פיה קרוב ל־50% מהזוגות בישראל מתגרשים בלי קשר. אני יכולה גם להתבונן ב־50% הזוגות הנותרים. אני מעריכה שמתוך 50% הנשארים, שליש בוגדים, עוד שליש לא עושים סקס. מה שמשאיר אותנו עם אחוז קטנטן של זוגות נשואים שחיים באושר ובאהבה.
אבל ההסתכלות על החיים שלי כחלק מסטטיסטיקה לא תאפשר לי אף פעם להעז לחיות את החיים במלואם. מי שמקשיב לסטטיסטיקה אף פעם לא יפתח עסק חדש, לא יחליף עבודה, לא ילך ללמוד משפטים או יביא ילדים לעולם. הסכנות אורבות לנו תמיד מכל עבר, והסטטיסטיקה היא הרבה פעמים לרעתנו. יש אמת נוספת, הרבה יותר עמוקה וסבוכה, מאחורי הפרידה שלנו, וכל מה שנותר לי הוא להתבונן בסיפור האישי שלי וללמוד רק מתוכו.
בפרספקטיבה של היום, נראה שהדרך הפוליאמורית נתנה לי וליואב בעיטה בתחת לסיים את מערכת היחסים שלנו. באופן טכני היא חלק ממסלול הפרידה שלנו. אז האם אני מתחרטת שפתחנו את היחסים? התשובה שלי היא באופן ברור לא. אני יכולה להישבע בספר תורה שאני לא מתחרטת, ואני גם לא יודעת לומר היכן היינו אילו לא היינו פותחים את היחסים.
מכונת רנטגן לקשר
לא חשבתי שבגילי אמצא את עצמי מצלמת את התחת שלי באמצע ארוחת ערב עם הילדים. לא חשבתי שאיהפך לחיית טינדר ממולחת. לא חשבתי שאבלה ערב עם גבר שצעיר ממני בעשר שנים. לא חשבתי שאתאהב מעל הראש, ולא חשבתי שיתאהבו בי שוב בסבב הזה של החיים" (מתוך "יומנה של פוליאמורית")
היו שני מועדים שבהם אני ויואב הבטחנו אחד לשנייה שנישאר יחד לתמיד. במעמד החתונה שלנו וביום שהחלטנו שאנחנו פותחים את היחסים. ההבנה שלא נוכל להמשיך להיות זוג מן המניין הייתה מסע של שבירת פרדיגמות ודפוסי חשיבה שינקתי מגיל אפס. והמסע הזה התחיל הרבה זמן לפני שפתחנו את היחסים.
אני זוכרת את הרגע הזה בבהירות. זה היה כשהתקלחתי ביום חורף קר לפני שמונה שנים בערך. זו הייתה מקלחת סטנדרטית, שבמהלכה שלוש פעמים הילדים דפקו לי בדלת עם שאלות ובקשות: "מתי את מסיימת? אני רוצה שתיקחי אותי לנוגה", "איפה גרבי הכדורגל שלי?" ו"אני רעב". כשהמים החמים התחילו להיגמר בדיוק בזמן שחפפתי את הראש, כבר הרגשתי שהתנאים הסוציאליים שלי ירודים יותר משל פליט סודני שעובד כשוטף כלים במסעדה בתל אביב. "מתי אני?", שאלתי את עצמי.
הבנתי שמשהו בהתמקמות שלי צריך לנוע לכיוון אחר. התחלתי לרצות להיות גם עבורי, לפחות לרגע קצר כמו מקלחת. לרצות להיות רק הדס. בלי להיות "של" אף אחד - אמא של, אשתו של או עובדת של. כשאני חושבת היום על המקלחת ההיא, אני נזכרת באישה שידעה להגיד מה חשוב לה אבל פחות ידעה לענות לעצמה על השאלה: מה היא צריכה? או חס וחלילה, מה היא רוצה?
"דווקא העבר הפוליאמורי שלי נוסך באור ביטחון, כי הוא יודע שאני בוחרת במונוגמיה איתו מתוך רצון אמיתי ולא מתוך ברירת מחדל"
פתיחת יחסים מביאה המון התמודדויות ואתגרים: קנאה, ניהול זמנים, תקשורת זוגית, אינטימיות, כנות ועוד קנאה. נכנסנו למסע חדש שבו היינו צריכים לשנות את ארגז הכלים שלנו, לשוחח ולתקשר בכנות חדשה. זה היה מסעיר, מרענן ומיוחד. הרגשתי שהתהליך הזה מאפשר לי לדבר עם עצמי בפתיחות כמו שלא דיברתי עם עצמי מעולם. להרגיש יותר קרובה לעצמי. עבדנו במכון כושר שבו מפתחים שרירים חדשים בגוף היחסים שלנו. המסע הזוגי המשותף אִפשר לכל אחד מאיתנו מסע אישי ואינדיבידואלי. זו הייתה ההזדמנות הכי גדולה שהייתה לי להתפתח כאישה ולהתבונן בצרכים, ביכולות ובחוזק הפנימי שלי.
מצד שני, פתיחת יחסים היא כמו מכונת רנטגן לקשר. התהליך חושף החוצה את כל מה שנמצא מתחת לפני השטח, את כל הדברים שלא נאמרו מעולם, את כל החוסרים שלא מולאו אף פעם. לא יכולתי להתחמק יותר מלראות את המערכת המסועפת של הקשר שבנינו. ראיתי בפעם הראשונה את הצרכים שלי בתוך יחסים, את מה שהתקיים, את מה שמעולם לא התקיים, את מה שהתקיים ונעלם ואת מה שלעולם לא יתקיים.
כל החיים אומרים לנו להסתכל על חצי הכוס המלאה. המסר הוא שאם תדעי לשמוח במה שיש, תוכלי לצלוח את חיי הנישואים באושר. גם אני שמחתי תמיד על חצי הכוס המלאה שהייתה ביחסים שלנו. היו בה חברות, הומור, ביטחון, שותפות גורל, זיכרונות משותפים ואהבה. אבל זוגיות לא יכולה להיות מוגדרת רק מחצי הכוס המלאה שלה. חצי הכוס הריקה משמעותית לא פחות, בייחוד כשחסרים לך דברים מהותיים. בחצי הכוס הריקה שלי היו חסרים מגע, הקשבה, נראות, הערכה ותמיכה, והסכמתי בפעם הראשונה בחיים להגיד שאני לא רוצה לוותר על הדברים האלה.
אני משערת שללא פתיחת היחסים שלי ושל יואב, לא הייתי מרשה לעצמי לדעת בכלל מה חסר לי. להסתכל על מה שאני זקוקה לו בתוך זוגיות בלי להרגיש אשמה ופחד. נכון שגיליתי זאת פעמים רבות דרך יחסים עם גברים אחרים, אבל היו גם דברים שיואב ידע לתת לי שאותם גברים לא ידעו. דווקא הזוגיות הפתוחה שלנו אפשרה לי להתבונן ביואב ולהפסיק לכעוס או להתאכזב על כל מה שהוא לא יכול להיות עבורי. הצלחתי להסתכל עליו בעיניים אוהבות, ולהבין שהוא מה שהוא ולא יכול להיות אחר. לקחתי אחריות על הצרכים שלי בלי להרגיש קורבן.
לחיות עם סוד
'אני מאוהב', אמר לי יואב בוקר אחד. הוא עמד מולי, שמח, מאושר. בן אדם שגילה את האור. יכול להיות שאני לא רוצה שירגיש את התחושה המדהימה הזו? יכול להיות שלא אפרגן לו כשהוא מרגיש נפלא כל כך? 'אני שמחה בשבילך', אמרתי" (מתוך יומנה של פוליאמורית")
יש שתי נוסחאות ל"חיים מאושרים" שמהן נפרדתי במהלך התקופה הזו. האחת היא שזוגיות מצליחה היא כזו שנמשכת לעולמים. השנייה היא שלילדים תמיד עדיף שההורים שלהם לא יתגרשו.
היום שבו אספנו את הילדים לשיחה וסיפרנו להם שאנחנו נפרדים היה הכואב ביותר בחיי. אני יודעת שהם צריכים לשלם מחירים כבדים על ההחלטה שלנו. עם זאת, הבנתי שעבור הילדים שלי גירושים ללא ספק יהיו משבר גדול - אבל לא בהכרח טראומה. החלטתי להסתכל על ילדיי כעל בני אדם שיש בהם כוח לעבור משבר ואולי גם לצמוח ממנו. הבנתי שהבית משתנה אבל לא בהכרח מתפרק. הפחד שהגירושים יבזזו לי מהאימהוּת נהפך לרצון להיות שם עבורם כמו שאני יודעת. אף אחד לא יוכל לקחת ממני את ההורות שבניתי, גם אם הפורמט שלה ישתנה ברמה הטכנית.
"פתיחת יחסים מביאה המון התמודדויות ואתגרים: קנאה, ניהול זמנים, תקשורת זוגית, אינטימיות, כנות ועוד קנאה. נכנסנו למסע חדש מסעיר ומיוחד"
התובנה הכי גדולה שיש לי על פתיחת יחסים היא החיים עם סוד. כשפתחנו את היחסים הכנסנו את עצמנו לתוך ארון. סביבה מצומצמת מאוד ידעה על הפתיחה, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שהאנשים הכי חשובים בחיינו - הילדים שלנו - חיים לצד סוד והסתרה. בהתחלה הרגשתי שאני שומרת על הגבולות שלהם: ילדים לא צריכים לדעת את מה שקורה במיניות ובעולם הרגשי של ההורים. אבל היה לי ברור שילדים הם הסנסורים הכי רגישים להורים שלהם, והדברים שמועברים באופן הכי עוצמתי הם דווקא הלא מדוברים. ילדים חשים שתיקות, ריחוק, מבט ותנועות כתפיים.
כשאני ויואב התחלנו לקרטע, כשהריקוד שלנו הפסיק להסתנכרן, הרגשתי שהתחלנו לחיות עם סוד והסתרה בבית. לקח לנו שנה שלמה של ניסיונות להחיות את היחסים, כדי להבין שנצטרך לדבר עם הילדים ולספר להם אחת משתי אמיתות: או שנספר להם שאנחנו ביחסים פתוחים או שנספר להם שאנחנו נפרדים. דחינו את הקץ, עד שהבנו שהסיכוי למצוא דרך משותפת לחיים מיטיבים כזוג לא נראית מעבר לאופק.
לפני שנתיים וחודשיים אני ויואב נשבענו בפעם השלישית. הפעם זו הייתה שבועה שניפרד בצורה הכי טובה שיש. הבטחנו אחד לשנייה שאנחנו נהיה הגרושים הכי טובים בהיסטוריה.
ידעתי שהמודל של הזוגיות הלא מתפקדת שלנו יהיה גרוע יותר עבור ילדיי מאשר פרידה. העדפתי ללמד אותם שלא נשארים בקשר שלא מיטיב איתנו. אני רוצה שילדיי ידעו שאם משהו תם או נגמר, זה לא אומר שנכשלנו, זה אומר שהצלחנו לדעת לשחרר ולהיפרד. רציתי ללמד אותם שמה שנכון לך בשלב מסוים בחיים לא חייב להמשיך להיות נכון לך לתמיד. שמותר וחשוב להשתנות, ששינוי הוא תנועה של חיות.
רציתי להצליח להיפרד מיואב כדי לשמור על מה שנשאר בחצי הכוס המלאה שלנו. הרגשתי שאם נפעל מפחד ונישאר יחד, נזרוק לפח 20 שנים של זוגיות שהייתה טובה ומוצלחת. לא רציתי שהוא יחיה עם אישה שלא מרגישה שהיא מקבלת את מה שהיא זקוקה לו. איחלתי לו את מה שאיחלתי לעצמי: אהבה שבה לא צריך לבדוק את מלאי הכוס כדי להתעודד.
רציתי להיות האחת והיחידה של מישהו
גיליתי שכשאני נותנת עוד אהבה ומקבלת עוד אהבה - אני נטענת במלאי נוסף של כוחות. גיליתי שאני רוצה להיות גם וגם. גם נשואה וגם רווקה, גם אישה וגם נערה, גם אמא וגם אישה מינית" (מתוך "יומנה של פוליאמורית")
אחרי שהשיחה עם הבת שלי מסתיימת אני רואה הודעה מאור, בן הזוג החדש שלי, בן הזוג היחיד והבלעדי שלי. הוא מודיע שהוא יוצא היום מוקדם מהעבודה ויגיע אליי עוד חצי שעה. אני ואור יחד כבר שנה וחודש. הוא אהבת חיי החדשה. מונוגמית על מלא, בלי סימני שאלה. אני יושבת לאכול עם אור ארוחת ערב קלה אחרי שהגיע מהעבודה. זה לא רומן ולא דייט. זו זוגיות מלאה אחת ויחידה.
אור היה הגבר הראשון שהכרתי כאישה גרושה. לשוק הגרושות והדייטינג גלשתי במהירות, מתנה שקיבלתי מחיי הפוליאמוריה שלי. אני את הסיבוב שלי עשיתי במשך שלוש שנים. טינדר וכל מה שהוא מביא איתו לא ריגשו אותי. הגעתי מלאת ביטחון עם סל מלא חוויות.
"הבנו שנצטרך לדבר עם הילדים ולספר להם אחת משתי אמיתות: או שנספר להם שאנחנו ביחסים פתוחים או שנספר להם שאנחנו נפרדים"
כשהכרנו נוצרו בינינו קליק וחיבור מיידי. הסברתי לו שאני גרושה טרייה אבל לא רווקה טרייה. סיפרתי לו שאני יוצאת מנישואים פתוחים. בהתחלה הוא היה קצת חשדן. הוא לא מתעניין ולא מעוניין בשום צורה בקשר פוליאמורי. זה שימח אותי, כי היה לי ברור מה אני רוצה, צריכה ומייחלת לעצמי. רציתי התמסרות. רציתי שקט וביטחון. רציתי להיות האחת והיחידה של מישהו. רציתי שמישהו יהיה האחד והיחיד שלי. לא כי חייבים, כי רוצים. כי בוחרים באופן מלא להיות יחד.
אני חושבת שדווקא העבר הפוליאמורי שלי נוסך באור ביטחון, כי הוא יודע שאני בוחרת במונוגמיה איתו מתוך רצון אמיתי ולא מתוך ברירת מחדל. הוא יודע שאני אוהבת לבחור רק בו, ואני יודעת שהוא בוחר בי כי הוא רוצה רק אותי. האם יש קשיים בקשר? ברור שיש. האם זה קל תמיד? בטוח שלא. אבל אני מרגישה בכל רגע נתון שאני לא רק אוהבת את אור, אלא גם את מה שיש לנו. אני אוהבת אותנו יחד. אני אוהבת את הרגעים הקסומים שלנו ואת הדרך שבה אנחנו יוצאים ממצבים של קונפליקט או כאב.
עם אור אני נמצאת בקשר פוליאמורי של בן אדם אחד, כי הוא מצליח לאפשר לי להיות הגרסה הכי רחבה של עצמי על כל הצדדים שלי. אני אוהבת אותי לידו ומרגישה שהקשר שלנו מאפשר לי להיות נאמנה לעצמי. ליד אור אני מצליחה להיות הכי אני.
