משלבת בין הסרט לסיפור האישי שלה
ירדן מיינפלד דיזנגוף, יוצרת תוכן בתרבות הפופ, עיתונאית, עורכת דין ומרצה, @yarden_mainfeld_dizengoff
כמה פעמים צפית בסרט הראשון?
"יותר מ־15 פעמים. לאחרונה ישבתי עם הבת שלי, בת 12, לראות אותו. יש משהו בלראות את הסרט שגדלת עליו עם הבת המתבגרת שלך, זו הייתה ממש חוויה חוץ־גופית".
למה מכל הסרטים בחרת להרצות דווקא עליו?
"ההרצאה היא יותר עליי ועל סיפור חיי, כעורכת דין ומעצבת אופנה שהפכה להיות יוצרת תוכן ועיתונאית שמסקרת את תרבות הפופ. ההרצאה נלווית לסרט כיוון שהוא אייקוני, רגע מכונן בעולם התרבות של שנות האלפיים. יש בו כל כך הרבה דברים שעיצבו את הזהות שלנו כנערות וכנשים, בייחוד עבור מי שחלמה לעבוד בעולם האופנה, כמוני. "מסע היח"צ שנעשה לסרט היה מאוד גדול ומוצלח ומלא בתוכן. חברות ההפצה ואולמות הקולנוע הבינו שכדי למשוך אנשים לסרט הם צריכים לקחת את זה צעד אחד קדימה וליצור גם הם אירועי תוכן מעניינים סביב ההקרנה".
3 צפייה בגלריה
בוסית קשוחה ומשעשעת. מתוך "השטן לובשת פראדה" (הסרט הראשון)
(צילום: Twentieth Century Fox)
מי הדמות האהובה עלייך?
"מירנדה פריסטלי, כמובן. מצד אחד היא מאוד מצחיקה ומשעשעת בעיניי ומצד שני היא קשה וקשוחה. בסרט מריל סטריפ מגלמת סוג של נשיות גברית, 'ליידי בוס' ביצ'ית. בתקופה שבה הסרט הראשון יצא, אותה תקופה שבה אנה וינטור שלטה על מגזין 'ווג', נשים פעלו בעולם של גברים והיו חייבות לאמץ קצת סממנים גבריים כדי להצליח ולהגיע לאן שהגיעו. אבל בניגוד לגברים שהיו מקבלים מחמאות על היותם בוסים חזקים, נשים קיבלו ביקורת על אותה התנהגות וקראו להן 'רעות'. זה עצוב מאוד בעיניי. "בהמשך לזה, הסצנה האהובה עליי בסרט הראשון היא הסצנה שבה מירנדה נשברת, וכשהיא נשברת אנחנו זוכים לקבל הצצה לאישה הרגישה שהיא מבפנים, האישה שלא הייתה לה ברירה אלא להיות מאוד חזקה ובועטת, זו שלפעמים צריכה לחתוך בבשר כדי להצליח".
ירדן מיינפלד דיזנגוףצילום: עופרה הרמןמה ההבדל בין הסרט הראשון לשני?
"הזמן שעבר. לפני 20 שנה עולם המגזינים היה בשיאו, הדיגיטל כמעט לא היה קיים. הסרט מציג בצורה יפה את העולם הישן מול החדש, את ההקרבות שהתקשורת נאלצה לעשות כדי להתאים את עצמה לעולם החדש, שבו כסף מדבר יותר מאמנות, יצירה אישית ועיתונות כתובה".
יש דברים שנראו לנו נורמליים בסרט הראשון והיום לא?
"אני אמביוולנטית בתחושות שלי לדבר הזה. להתאבד על מקום עבודה, לספוג הכול, לקבל בוסים שמתעמרים בעובדים - מצד אחד: תודה שכבר אין לזה מקום בעולם. מצד שני, הדור שלי, הדור של אנדי, של המילניאלז, גדל בתחושה של הוקרה והערכה למקום העבודה. אני זוכרת את עצמי כמתמחה בבית משפט, ככותבת במגזין 'גו סטייל', עושה הכול כדי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות ומתנהלת בתחושה שאני אפסית ומעריכה כל שלב שאני עוברת בדרך.
"היה דיבור על כך שהסרט הראשון הציג זוגיות רעילה, או לכל הפחות לא מפרגנת, בין אנדי לנייט. הוא גם לא משתתף בסרט ההמשך. אני לא בטוחה שזו הייתה זוגיות רעילה, יש פה הבדלי דורות וצורת הסתכלות שונה. מה שכן, אנדי היא אישה שעבדה קשה כדי להגיע לאן שהגיעה, ואני לא יודעת אם נייט היה מספיק בעל ביטחון להכיל את זה ולדחוף אותה להפוך לגרסה הכי טובה של עצמה".
יש קוד לבוש להרצאה?
"ביקשתי להגיע הכי גלאם שאפשר, כי זו חגיגה של אופנה".
חושפת את המנועים מאחורי הכלכלה של האופנה
כמה פעמים צפית בסרט הראשון?
"כנראה עשרות פעמים, אני מתביישת לספור".
מה הסצנה האהובה עלייך מתוכו?
"בלי ספק סצנת הסוודר הכחול, שבו מירנדה נותנת את אחד המונולוגים האייקוניים בסרט ומסבירה לאנדי את שרשרת המזון של האופנה. כמובן, מירנדה היא הדמות האהובה עליי, תמיד מעורר השראה לראות נשים חזקות בעמדות מפתח שלא מתנצלות על כך. הדמות של מירנדה, כמו כל דמות כריזמטית, מצליחה למגנט אליה גם - ובמיוחד - ברגעים השפלים ביותר שלה".
למה מכל הסרטים בחרת להרצות דווקא עליו?
"הסרט היה הראשון להראות מבט מבפנים על התעשייה דרך העיניים של מי שבאמת הייתה שם. לורן וייסברגר, העוזרת של אנה וינטור בווג, שכתבה את הספר שעליו מבוסס הסרט, חשפה את המחיר האמיתי מאחורי תעשייה שכל כך מתאמצת למכור לנו פנטזיה ארוזה בקפידה עם תדמית מהודקת, גם אם לעתים היא נסדקת. הסרט שאל את אחת השאלות שתמיד רלוונטיות: מה המחיר שאנחנו מוכנות לשלם כדי להיות 'בפנים'? בעיניי ההצלחה של הסרט היא הרבה מעבר לאופנה כי היא נוגעת בשאיפות, בלחצים ובוויתורים שכולנו עושות ומתחבטות בהם.
אלה לויצילום: אורית פניני"ההרצאה שלי חושפת באופן ברור את המנועים מאחורי הכלכלה של האופנה, בעיקר אלה שמוזכרים בסצנת הסוודר הכחול המפורסמת, שבה מירנדה שוטפת את אנדי ולמעשה מסבירה כיצד נוצרים טרנדים ותחזיות אופנה שמשפיעים על הבחירות של כולנו. ההרצאה מספרת את הסיפור מאחורי אותה שרשרת מזון ואיך גם כשאנחנו חושבות שאנחנו מבצעות בחירות אישיות, קיימים כוחות שוק שעובדים קשה מאוד כדי להשפיע על דעת הקהל ולגרום לנו לקנות פריט או מוצר מסוים בלי שנדע".
מה הדברים בסרט שפעם נראו לנו נורמליים והיום לא?
"בלי ספק מערכות היחסים במקום העבודה, גם אם בסרט זה הוצג בצורה מוקצנת. אני חושבת שכיום סצנות שבהן מירנדה מתעמרת באנדי ומעירה לה על המשקל, מבנה הגוף והלבוש שלה לא היו עוברות. היום אנחנו בקצה השני של הסקאלה. אין ספק שגם אם לפעמים התקינות הפוליטית יכולה לעייף, העולם שניבט אלינו בסרט הראשון כבר כמעט אינו מתקיים, בטח שלא בעוצמה הזאת. "הסרט הראשון היה הרבה יותר נאיבי ובתולי וגם ההייפ סביבו עדיין לא היה קיים. היה בו הקסם של דבר טוב שנעשה בפעם הראשונה. הסרט השני כבר נכנס לעולם הרבה יותר מודע אופנתית, גם בסרט עצמו וגם במציאות שהשתנתה ללא היכר מאז. צריך לזכור שבכל זאת מפרידות בין שני הסרטים 20 שנה, והעולם שהסרט השני מתאר הוא אחר לגמרי. גם הדמויות עצמן כבר מזמן איבדו את התום ונמצאות במקום אחר לגמרי מנקודת ההתחלה".
מדגישה את השפעת הרשתות החברתיות
הילה רגב, יוצרת תוכן ומרצה לתרבות פופולרית, @hilula83
כמה פעמים ראית את הסרט הראשון?
"עשרות פעמים לדעתי. בקולנוע, אחר כך בטלוויזיה וכמובן, עם הילדות שלי שבגרו".
יש הרבה סרטי בנות אייקוניים, למה החלטת להרצות דווקא עליו?
"נוסטלגיה הארד קור, נחמה אחרי מלחמה והבנה של קהל היעד. זה סרט דורי שהוא געגוע למשהו שלא היה קיים מעולם, אבל עדיין מציג איזה אסקפיזם נדרש וכיפי ללא רגשות אשם. חאלס, שנה שלמה מוות, שחיתות, רצח, טילים. תנו לי לראות את הקולקציה החדשה של דיור, שלא אוכל - ואף פעם לא יכולתי - לרכוש בה אפילו מחזיק מפתחות. קהל היעד שאני פונה אליו, בעיקר נשים, זוכר את הסרט הראשון לחיוב. הן זוכרות איך ואיפה הן היו כשהן ראו אותו. הרבה מהמוזמנות להקרנות כותבות לי, 'אני באה עם חברות, אני רוצה להביא את הילדה שלי'. זה בילוי חברתי יותר מסרט".
הילה רגבצילום: פיני סלוק ויש לך גם קשר אישי לנושא.
"אנדי היא בעצם תמונת המראה שלי. אני והדמות בנות אותו גיל וגם אן האת׳וויי, שמגלמת אותה. בנוסף, הייתי עיתונאית ב'לאשה', היחיד שנותר בסצנת המגזינים הישראלית. הסרט הזה מתאר מבחינתי 'מה היה אם...'. כשהספר יצא עוד הייתי בצבא עם חלום להפוך לעיתונאית. כשהסרט עלה לאקרנים כבר עבדתי כעיתונאית והתחלתי לכתוב על אופנה. כשאנדי לבשה בגדי מעצבים, אני הייתי נוסעת לתצוגת האופנה של קסטרו בנמל תל אביב. במקום ארון עם בגדי מעצבים הייתי קונה בתשלומים נעליים של אלדו. אבל זה לא משנה, הרי היינו אותה אישה. אותו גורל. רק כמה קילומטרים, אשליות והכחשה בתחום הסביר הפרידו בינינו. אני זוכרת שהייתי מבקשת מכל מי שטס לחו״ל לקנות לי מגזינים בשדה התעופה, כדי שארגיש חלק מהעולם הזה.
"לאורך התקופה שעבדתי בעיתונות הוזמנתי לא פעם לאירועי יח"צ של השקות אופנה וטיפוח. באתי לעבוד עם פנקס, עם טלפון. לא הבנתי שעבור הרבה מוזמנות, בטח בעידן המשפיעניות, אירועים כאלה הם סוג של תצוגת אופנה ותכלית. תמיד הרגשתי באירועים האלה כמו אנדי, שמתלבשת נוח ולא מבינה את כל ההקשרים מסביב".
ועכשיו את מבינה.
"האירוניה היא שדווקא אחרי שעזבתי את העיתונות והתחלתי לכתוב על אופנה ופוליטיקה בהקשר של כלכלה, חברה ומדיה, התחלתי להבין את הקשרים האלה. כיום אני מבינה טרנדים מהזווית הכלכלית שלהם, ואני רק מחכה שיגיע איזה נייג׳ל ויעטוף אותי בשאנל".
מה הדברים בסרט שפעם נראו לנו נורמליים וכיום לא?
"אנורקסיה כתו תקן לעבודה בתעשיית האופנה: כשאנדי לא אוכלת מרק, כשאמילי מרעיבה את עצמה בשביל פריז. היום זה כבר לא לג׳יט להרעיב את עצמך. בשביל זה יש אוזמפיק".
מה עוד השתנה בסרט השני?
"התערערות מעמד העיתונות והעברת מוקד ההשפעה ל'אנשים הפשוטים', שהם בעצם משפיעניות עם יותר כוח ואינטרסים מאשר היו אי פעם למירנדה פריסטלי או לאנה וינטור. התעשייה השתנתה מאוד, שומרות הסף התחלפו, וכביכול יש דמוקרטיזציה של הידע וההשפעה, אבל אנחנו נתקלות במערכת שיש בה פחות שקיפות ופחות גילוי נאות מפעם, ותמיד מי שמפסידות מזה הן לקוחות הקצה.
"כשהקמתי את דסק הסושיאל של ׳לאשה׳, ראיתי איך מוקדי הכוח וההשפעה של העולם הזה משתנים. איך כוכבי הריאליטי הופכים להיות אינסט־בלוגריות ואז משפיעניות. ובגלל שבשנים האחרונות אני חיה ברשתות החברתיות, חוקרת אותן ובוחנת כל הזמן איך העולם שלנו משתנה בכפיפות לאלגוריתמים וללייקים, אדבר על זה בהרצאה – עיתונות האופנה והעיתונות בכלל עברו מהפך בשנים האחרונות, ובעצם גם על זה הסרט החדש".
מתמקד באנה וינטור וב"ווג"
כמה פעמים צפית בסרט הראשון?
"יותר מעשר פעמים, ואני מגלה בו משהו חדש בכל צפייה. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו, הייתי בתיכון וסיימתי את הצפייה בשוק מוחלט. הוא היה שונה מכל מה שראיתי. זה לא שלא היו סרטי אופנה לפניו, אבל כאן קיבלנו הצצה נדירה למאחורי הקלעים של עולם שנראה מבחוץ זוהר ונחשק, ובפנים הוא תעשייה תובענית ורעילה. האופנה בסרט היא לא רק תפאורה, היא כלי מרכזי שמספר את הסיפור. המסרים שמגיעים מהדיאלוגים הם הרבה מעבר ל'דיבורים על בגדים' - אלה תובנות על אנשים, על תרבות ועל מוסר עבודה. עבורי זו סגירת מעגל מרגשת, לראות איפה הייתי כשראיתי אותו לראשונה ואיפה אני היום בתוך התעשייה הזו".
אסף דויטשצילום:דנה לביאלמה הוא זוכה כרגע לגל הרצאות?
"אני חושב שמה שמשותף לרוב האנשים שמקיימים עכשיו אירועים סביב הסרט, זה שכולנו צפינו בו בצעירותנו וגדלנו יחד איתו. יש משהו עוצמתי מאוד בלבחון את הסרט הזה היום, מנקודת המבט הבוגרת שלנו. זה מאפשר לנו לראות את הדרך שעברנו בעצמנו מאז הצפייה הראשונה ועד היום. הנוסטלגיה הזו, בשילוב העובדה שהנושאים שהוא מעלה עדיין רלוונטיים, הופכת את החוויה להרבה יותר עמוקה ומעצימה עבור הקהל".
יש קוד לבוש להרצאה?
"כמובן! בחרתי בקוד לבוש ברוח הטרנד 'אין לי לאן ללבוש את זה'. לכולנו יש בארון שמלה גרנדיוזית או פריט יקר שקנינו ברגע של חולשה והם יושבים שם ומחכים שנלבש אותם. זה בדיוק הזמן להוציא אותם! כל לוק שחיכה לרגע הזוהר שלו – זה הזמן שלו לזרוח".
מי הדמות האהובה עליך?
"יש לי חיבה עמוקה לאנדי. אני מזדהה עם מסע החיפוש התעסוקתי שלה. בתמימותה היא מגלה שהעולם לא תמיד מחבק, ושצריך להתחיל מלמטה ולעבוד קשה מאוד כדי להשיג את המטרות שלך. הסצנה האהובה עליי היא כמובן 'נאום הסרוליאן'. זה טקסט שאני מצטט בכל פעם שאומרים לי 'לא אכפת לי מאופנה'. מירנדה מוכיחה שם בצורה מבריקה כמה אופנה נוגעת בכל אחד מאיתנו ומניעה תהליכים עולמיים, גם כשאנחנו חושבים שפשוט שלפנו סוודר מהארון בלי להשקיע מחשבה".
מה בסרט נראה לנו פעם נורמלי והיום כבר לא?
"וואו. לא מזמן צפיתי שוב בסרט כדי להתכונן לבכורה והייתי שוב בהלם מהרוע ומהיחס הרעיל של מירנדה ושל שאר הדמויות כלפי אנדי. ככל שעובר הזמן, הצפייה בטקסטים האלה נעשית קשה יותר לעיכול. נוצר מרחק עצום בין העולם של פעם לערכים שלנו היום. מה שפעם נחשב להומור שנון ועוקצני, נתפס היום כעלבונות קשים ויחס משפיל שלא עוברים בשתיקה. מרתק לראות את הפער הזה, וזה גם מתבטא בשינוי המהותי שעשו לדמות של מירנדה בסרט השני, שהפכה להיות אנושית יותר".
מה מייחד את ההרצאה שלך?
"בחרתי להתמקד באנה וינטור ובתחילת דרכה ב'ווג' האמריקאי, בתור הזהב של המגזין בשנות ה־90 ובעלייה של המט־גאלה לאירוע הענק שהוא היום. זה מתחבר בצורה מושלמת לשבוע המט־גאלה שקורה עכשיו וצולל עמוק לתוך המציאות ששימשה השראה לסרט".
