כשמיכל אנסקי הגיעה ללדת את בתה השנייה, גבריאל־לי, בלידה טבעית, קרה לה משהו שלא כל אישה עוברת אחרי שעות ארוכות של צירים: היא החלה לתכנן את הלידה הבאה. ״כשיצאתי מחדר הלידה אמרתי, ׳נתראה בשנה הבאה׳. למעשה תוך כדי הלידה כבר תכננתי את הלידה הבאה. הרצון שלי שיהיו לי הרבה ילדים היה מאוד־מאוד ברור ומשותף לי ולאייל".
והנה את שוב בהיריון, בחודש רביעי.
"כשנכנסתי להיריון הזה, השלישי, הייתי בת 39. זה לא עניין של מה בכך. עם גבריאל־לי נכנסתי להיריון על הניסיון הראשון, ובהיריון הזה על הניסיון השני. לפי הרופא שלי המערכת ההורמונלית שלי מאפשרת לי הריונות ולידות בטוחים גם סביב גיל 40. אני כרגע פחות או יותר שנתיים ברצף בהיריון, וטפו טפו, אני מרגישה טוב".
בימים אלה, פרט להשתתפות במאסטר שף (קשת 12), היא גם משתתפת בעונה החדשה של "מחוברים" (ימי שני עד רביעי ב־20:30 ב־HOT3 וב־HOT VOD)
את מתפרקת בבכי מול המצלמה לא מעט פעמים.
"ראית את הסצנה עם סבתא שלי? היה רגע שהיא התחילה לחלק לי דברים, ולא הבנתי מה קורה. חשבתי שהיא נפרדת ממני, ופשוט התפרקתי לחתיכות, ולא היה אפשר להתחבק והכל עם מסכות. אף פעם לא ראיתי את עצמי בוכה, נשברת, ועוד ככה, יש שם התרסקות.
"גם להמשיך להיניק במשך שמונה חודשים, תוך כדי צילומי 'מאסטר שף' במשך 18 שעות ביום, זה פאקינג הקרבה. זה כואב ולא נוח. כשפתאום מכונת השאיבה לא עבדה לי והייתי צריכה לסחוט חלב, ונתקעתי בפקקים וכאב לי, התפרקתי. היה לי גודש ודלקת, ובכיתי לאמא בטלפון, בלי פילטרים. גם העימות הראשון שלי אי־פעם עם אייל היה מול המצלמות. הייתה לנו שתיקה יום שלם וגם אכלנו בשתיקה ארוחה מפסקת. זה דבר שלא קרה בעבר, ואי־אפשר לצנזר".
עם אמה של שרי, חנה גבריהו
פחדת לצאת חזקה פחות מהדימוי הציבורי שלך? להיחשף מדי?
"לא. אני לא שחקנית. רציתי להיות, אבל מהר מאוד בקריירה הבנתי שאני לא הולכת לשם. 'מחוברים' זה להתמסר ואין העמדות פנים. מבחינתי להראות חולשה או שכואב לי זה לא איבוד שליטה, להפך. עכשיו רואים את התפקיד של אייל בתוך המרחב הזה. הוא היה לי הכוח והמשענת.
מיכל: "לא כעסתי על ההורים בילדות, אלא תוך כדי טיפול מאוחר בשנות ה־20 שלי. כעסתי, התאבלתי, השלמתי. מרגע שהתחלתי להצליח, אני רק אומרת להם תודה"
"מה שלא תראו ב'מחוברים' זה איך אני לפחות שעתיים ביום עונה לאנשים שיש להם פציאליס (שיתוק בפנים) או שהם לפני ניתוח. זה חלק ממה שעזר לריפוי שלי. לא יכולתי לחייך, לצחוק, ללעוס. נזל לי, לא היה לי חוש טעם. למה קורה לבן אדם דבר כזה? כנראה כדי שהוא יעזור לאחרים. היום בארבע מגיעה אליי עורכת דין. אני מקימה מכון לטיפול בפציאליס".
אנסקי רוצה גם לפעול כדי שיביאו לארץ את הניתוח שעשתה בבוסטון, שבו הוצאו שני שרירים מפניה לאחר שהחלה לסבול מסינקינזיס, סיבוך שיצר תחושה של מתיחה וכאב בפניה. "הסינקינזיס הוא כמו טנטון, והכאב הטריף אותי. לכן לקחתי תינוקת רכה לחוץ לארץ. ידעתי שיש לי 'מאסטר שף' 14 יום אחר כך. כל מדינת ישראל ראתה אותי אוכלת, טועמת, מדברת עם 14 תפרים בפה. זה נתן לאנשים כוח גם אם נראיתי בהתחלה מעוותת. הנטל השתחרר".
ב"מחוברים" את טוענת שהורייך היו כל השנים מרוכזים בעצמם. סלחת להם בסוף?
"אני בן אדם מאוד מטופל פסיכולוגית מגיל 14 וחצי. לא כעסתי עליהם בילדות, אלא תוך כדי טיפול מאוחר בשנות ה־20 שלי. כעסתי, התאבלתי, השלמתי, ואפילו את השלב של החמלה עברתי, ומרגע שהתחלתי מאוד להצליח בתחילת שנות ה־30, אני רק אומרת להם תודה. אפס שיפוטיות והמון הערכה הדדית".
שרי אנסקי (64) נישאה בגיל 18 לאלכס אנסקי, ואיתו נולדו ילדיה מיכל והלל. בשנת 1992 החלה לכתוב טור אוכל ב"מעריב". באותה שנה פגשה את צלם העיתונות אלכס ליבק, צלם "הארץ" וחתן פרס ישראל לצילום, ומהזוגיות הזו נולד בנם חיים. לפני כשמונה שנים נפרדו.
ליבק הוא זה שצילם את ספר הבישול החדש שלה, "האוכל מוכן" (מודן), השישי במספר. "לחפש בתוך העבר שלנו צילומי אוכל ישנים, כמו שרציתי בהתחלה לעשות, היה קשה מנשוא. בסוף צילמנו מחדש, כי הרוב אבד, ואת הצילומים לספר הזה הוא עשה כי הוא באמת אוהב אותי".
שרי על האקס, אלכס ליבק שצילם את ספרה: "אנחנו מדברים פעמיים ביום. לעולם לא אישן איתו במיטה אחת, אבל כשהתמוטטתי בגלל עניין בעבודה הוא בא מהערבה באמצע הלילה"
הצלחתם להישאר חברים למרות הפרידה.
"היו לנו הפסקות שבהן חודשיים לא נפגשנו. היום אין יום שאנחנו לא מדברים פעמיים. מכיוון שהוא גר בערבה, אז כשהוא בתל־אביב, הוא נמצא אצלי. אני לעולם לא אישן איתו במיטה אחת. זה כואב (צוחקת), אבל כשהתמוטטתי, בגלל עניין בעבודה, אלכס בא מהערבה באמצע הלילה. אחד ההישגים הכי גדולים שלי הוא שאדם מדהים כמוהו הוא משפחה".
בשנים האחרונות התגוררה שרי בדירה של המשפחה בלב תל־אביב. בסגר השני חזרה לגור, לסירוגין, גם בדירה בירושלים, שם היא חיה עם אורית רביבו (50) - מי שהקימה (עם עלמה פוגל, בת זוגה דאז) את מסעדת "ג׳וז ולוז". ״אני מכירה את אורית עשרות שנים", מספרת שרי, "וכשחיפשתי עובדים פניתי אליה והתקרבנו כחברות. בסגר הראשון נכנסתי לחרדות וכמעט לשיתוק. הייתי במצב שלא יכולתי לעלות ולרדת במדרגות, והיא באה לגור אצלי בתל־אביב. בסגר השני עברנו לדירה בירושלים. זו הייתה תקופה איומה, אבל נוצר בינינו משהו קסום לגמרי בלי לקרוא לזה בשם ובלי אינטימיות או סקס".
שרי על המגורים עם חברה: "לא יצאתי מהארון ואני לא לסבית. אני לא רוצה להתנסות ביחסים מיניים עם אישה. כשאני מבשלת, היא עורכת שולחן. כשאני קונה לי כריות, אני קונה גם לה"
תסבירי לי את הקונספט של לחיות עם אישה שהיא לא בת זוגך.
"המון אנשים אומרים, 'איזה רעיון, אולי גם אני אעשה ככה, הרבה יותר מגניב לחיות עם חברה'. חושבים שאנחנו לסביות. שיחשבו. כולם רואים שאנחנו עובדות בגינה וחוזרות מלאסוף פטריות ודופקות זיתים ומטיילות וקוטפות פרחים, יושבות במרפסת ומדברות. מאושרות. זה מודל לחיקוי".
לא יהיה רומן?
"לא יצאתי מהארון ואני לא לסבית. אני לא רוצה להתנסות ביחסים מיניים עם אישה. אורית לסבית. אני במאה אחוז אוהבת גברים. אם הייתי נפתחת לזה היינו נפרדות. העובדה שאין בינינו סיפור אירוטי תורמת לגבולות. אנחנו שומרות אחת על הפרטיות של השנייה, לא מסתובבות בבית ערומות ולא אומרות אחת לשנייה שאנחנו אוהבות. כשאני מבשלת, היא עורכת שולחן. אני קונה לי כריות, אז אני קונה גם לה. בבית יש שני אגפים ושני חדרי שינה וחדרי אמבטיה ודלת שאפשר לסגור. יש ערבים שלמים שכל אחת קוראת ספר במיטתה".
יש היום מקום לגבר בחייך? בריאיון קודם אמרת שאת עוד חולמת על חתונה והינומה.
"אני בספק אם אחיה שוב עם גבר בבית אחד, אבל למדתי לתת לחיים להפתיע אותי. כבר כמה שנים אף גבר לא חיבק ונישק אותי. לפעמים אני מתגעגעת לזה, אבל אני שומרת עליי יותר טוב מאשר קודם כי אין לי רזרבות לפגוע או להיפגע. אם זה ידפוק לי על הדלת, לא אגיד קישטה, אבל לא חושבת שזה יקרה".
מיכל: "למה לחסום? אולי גבר חלומותייך יקרא את זה? תגידי את האמת, את פשוט רוצה מישהו צעיר. הבחור האחרון שהסתובבת איתו היה בן 40".
שרי: "זה היה ידיד שמיכל פגשה באיזו ארוחה. היה בינינו רק פלרטוט. אני לא יכולה להיות פאתטית. אני נגעלת מגברים שהולכים עם צעירות ומרחמת על מבוגרות שהולכות עם צעירים. אנשים צריכים להיות עם בני גילם".
שרי: "אני לא יכולה להיות פאתטית. אני נגעלת מגברים שהולכים עם צעירות ומרחמת על מבוגרות שהולכות עם צעירים. אנשים צריכים להיות עם בני גילם"
לפני קצת יותר מעשור, כשנפתח שוק האוכל בנמל תל־אביב, יוזמה של מיכל אנסקי ושותפיה, שרי עוד לא ידעה איך המהלך הזה ישפיע גם על חייה. ואז פתחה שם דוכן קטן למכירת דג מלוח, 'שרי הרינג', והוא הפך להצלחה מסחררת. לפני כשנה קנו ממנה מיכל ואייל את העסק, והקשר בין השתיים עבר תיקון. ״מהרגע שאמא מכרה לנו את העסק, היא לא עסקה גם באימהוּת וגם בקריירה", מסבירה מיכל. "בגלל שיש לה הפרעת קשב קשה לה להתרכז ולעשות כמה דברים בו זמנית, היא תמיד הייתה רק בקריירה, ואנחנו, הילדים, הפרענו לה. כשהיא מכרה לנו את העסק, נהיו לנו יחסים נורמטיביים של אמא ובת".
בפרק הראשון מתעורר ביניכן ויכוח בעקבות סיפור ששמעת מאביך, ולפיו שרי אפשרה לך לנסות לינוק מנשים חשופות חזה בחוף של רפי נלסון.
"כן, אני בחיים לא הייתי מרשה לבנות שלי..."
שרי: "אבל זה לא היה ולא נברא".
מיכל: "ואבא אומר שכן היה וכן נברא. זה לא משנה מה האמת".
שרי: "לא! יש אמת! לא זאבים גידלו אותך, ולא רק סבתא. היו לי חיים קשים אבל מרתקים עם אבא שלך, והביטחון שלך, שאני מאוד גאה בו, הוא כי בשנים הראשונות, עד שהכרתי את אלכס (ליבק), הייתי אמא מדהימה. יום אחד תביני. הטור במעריב גמר אותי. הקרבתי הכל, לא רק את הילדים. אני עושה כרגע את התיקון עם הילדים וגם עם דניאלה, כי אני סבתא שהצליחה לריב גם עם הנכדה שלה".
הראיון המלא על שרי ומיכל אנסקי מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
