ד"ר אלי פישר ולני סמסון. "לפני הכל אנחנו חברים"

ד"ר פישר כתב ספר על העוזרת האישית שלו, שגדלה בעוני בפיליפינים והיום מתגוררת בביתו

היא נולדה בבית עני בשדות האורז בפיליפינים, עבדה בארץ במשך שנים כעובדת סיעודית, והתגוררה בדירה עלובה בתחנה המרכזית. היום לני סמסון גרה בנווה אביבים, בביתו של ד"ר אלי פישר, האיש והמותג, ומשמשת כעוזרת האישית שלו במפעלי החברה

דנה חלוץ
פורסם: 04.07.21, 08:22
בחייה של לני סמסון (59) ישנם כל הרכיבים של סיפורי אגדות. עובדת זרה, שאחרי שנים קשות שבהן עבדה כמטפלת סיעודית בבתי ישראלים, נשלחה לטפל בדבורה פישר ז"ל, אשתו של ד"ר אלי פישר, בעל אימפריית התרופות ומוצרי הטיפוח, וחייה השתנו מהקצה אל הקצה. כנוצרייה אדוקה, ששירתה מילדותה את כנסיית ישו (Iglesia ni Cristo), זרם מיעוט בארצה, היא מייחסת את הנס שקרה לה לאמונה הגדולה באל הטוב. וכך החליפה סמסון כתובת - מדירה צפופה ומוזנחת בדרום תל־אביב לדירת יוקרה בנווה אביבים - והיום היא עוזרת אישית של פישר, האיש והמותג.
סמסון: "רציתי לנצל את הבמה כדי לספר את הסיפור של העובדות הזרות, שעוזבות משפחה וילדים כדי לטפל בחולים וקשישים, לעתים בתנאים של עבדות וניצול, ולאף אחד לא אכפת מהן"
סיפורה המפתיע של סמסון, שעשתה את כל הדרך מבית עני בשדות האורז בפיליפינים, עד שהפכה ליד ימינו של אחד התעשיינים המצליחים בישראל, נפרש בספר חדש, מרתק יש לומר, שכתב עליה פישר: "פיליפינית - המסע משדות האורז" ("צבעונים הוצאה לאור"). הספר יצא תחילה באנגלית וכעת בעברית. על העטיפה מודפס אחד משני הצילומים היחידים שיש לה מילדותה, שצולם בשחור־לבן ועבר צביעה.
"הכל התחיל כשקראתי כתבה על עוזרת בית אמריקאית שכתבה את הביוגרפיה שלה והיא הפכה לרב־מכר", מספר פישר. "הזמנתי את הספר באמזון, ואחרי שקראתי אותו פתאום חשבתי שהחיים של לני הרבה יותר מעניינים. היא הייתה אז בביקור השנתי שלה בפיליפינים, והתקשרתי אליה ואמרתי: 'לני, אני הולך לכתוב עלייך ספר'".
עטיפת הספר פיליפיניתכריכת הספר "פיליפינית - המסע משדות האורז"

איך היא הגיבה?
"היא אמרה: 'את מי זה מעניין?', אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותה".
סמסון, דוברת עברית מתובלת באנגלית, מסבירה: "רציתי לנצל את הבמה כדי לספר את הסיפור של העובדות הזרות, שעוזבות משפחה וילדים כדי לטפל בחולים וקשישים, לעתים בתנאים של עבדות וניצול, ולאף אחד לא אכפת מהן".

יחפה בביצה

סמסון, אמא לשניים, אלפרד וריזה, וסבתא לשישה, נולדה כאמור בבית מבודד בשדות האורז בפיליפינים. הוריה נישאו לאחר שמשפחתו הראשונה של אביה נהרגה בהפצצות יפן על הפיליפינים במלחמת העולם השנייה, ובעלה של אמה נהרג באותה מלחמה והותיר אותה עם ארבעה ילדים. יחד הם ילדו שישה ילדים, ולני היא הצעירה שבהם.
היא למדה בבית ספר המרוחק קילומטר וחצי מביתה, וצעדה מדי יום בשביל ארוך ומפותל דרך היער, שבימים גשומים היה הופך לביצה. "לפעמים הייתי הולכת יחפה עם הנעליים בידיי, כדי שלא יתלכלכו בבוץ, וכשהייתי מגיעה הייתי שוטפת רגליים, נועלת את הנעליים ונכנסת לכיתה נקייה", היא נזכרת. הרבה פעמים הייתי מחליקה כולי בבוץ וחוזרת הביתה להתרחץ. בימים כאלה כבר לא הלכתי לבית הספר. בבית לא היו לנו ספרים, אבל אהבתי ללמוד, בעיקר אהבתי לדעת על אירועים בעולם, חלמתי שאני פוגשת את הנשיאים והזמרים שעליהם קראתי, אבל ידעתי שהחלומות שלי לא יתגשמו לעולם, ותמיד אחיה בעוני בכפר רחוק ומבודד".
סמסון: "בבית לא היו לנו ספרים, אבל אהבתי ללמוד, בעיקר אהבתי לדעת על אירועים בעולם, חלמתי שאני פוגשת את הנשיאים והזמרים שעליהם קראתי, אבל ידעתי שהחלומות שלי לא יתגשמו לעולם, ותמיד אחיה בעוני בכפר רחוק ומבודד"
איך היו החיים בבית?
"זה היה בית של חדר אחד. לא היה לנו שולחן, אכלנו בישיבה על הרצפה במטבח, וגם לא היו מיטות. את המים היינו מביאים במכלים מהנחל ומסננים אותם באמצעות בד. גם חשמל לא היה, עשיתי שיעורי בית לאור מנורת נפט שאמא שלי אלתרה: היא קיפלה נייר עיתון, הידקה אותו לצורת פתיל, הכניסה לצנצנת עם נפט והדליקה".
מה רצית להיות?
"השאיפה שלי הייתה להיות מעצבת גינות, ידעתי שאני ענייה ולא יכולה ללמוד מקצועות מכובדים כמו רפואה או משפטים. כשסיימתי יסודי קיבלתי קורס ספרות, מניקור ופדיקור מהממשלה, ולא ידעתי כמה הקורס הזה ישמש אותי בהמשך חיי וייתן לי פרנסה בימים קשים".
למדת בתיכון?
"לא היה תיכון בכפר, אז שלחו אותי לגור עם משפחתו של אחי החורג בעיירה סמוכה, ובתמורה הייתי עוזרת הבית שלהם. הם התנהגו אליי כאל יצור עלוב והשפילו אותי, זה דיכא אותי ולא יכולתי להתרכז בלימודים, אז חזרתי הביתה. בגיל 16 עברתי לגור אצל אחותי פלורה, שהייתה תופרת, ועזרתי לה בתפירה. שם, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי סרט. זה חשף אותי לחיים אחרים, ראיתי אנשים עשירים ויכולתי רק לקנא בהם. החלטתי לעבור לעיר הבירה מנילה כדי לחפש עבודה. הייתי בודדה וחיפשתי את עצמי, לא הייתה לי מטרה ולא ראיתי עתיד, ודווקא אז פגשתי את בעלי רומי".
סמסון: "רומי היה בן 24 ואני בת 19, נולדו לנו שני ילדים. ואז גיליתי שהוא בוגד בי, ועולמי חרב עליי. לא יכולתי להתגרש כי הכנסייה שלנו אוסרת על גירושים, אבל הרחקתי אותו מעליי"
איך הכרתם?
"בכנסייה. נדיר לפגוש מישהו ששייך לכנסייה שלנו, רוב הפיליפינים שייכים לכנסייה הקתולית. הוא גדל במנילה, איש העולם הגדול, ואני בחורה פשוטה מהכפר. הוא היה בן 24 ואני בת 19, ונולדו לנו שני ילדים. רומי היה חשב בחברת מכרות, ואפשר להגיד שהיינו במעמד בינוני־גבוה. באותן שנים לא עבדתי, רק גידלתי את הילדים, עד שגיליתי שרומי בוגד בי, ועולמי חרב עליי. לא יכולתי להתגרש כי הכנסייה שלנו אוסרת על גירושים, אבל הרחקתי אותו מעליי ולא היו לנו יחסים אינטימיים מאז".
איך הגעת להיות עובדת זרה בישראל?
"רומי פוטר מהעבודה והגיעו ימים קשים. נאלצתי להוציא את הילדים מבית הספר הפרטי שבו הם למדו, והם התביישו מאוד שהחברים שלהם יראו אותם בבית ספר ציבורי. החלטתי לנסוע לארץ שבה אוכל להרוויח כסף ולשלוח למשפחה, למרות שהרעיון של פרידה מילדיי זעזע אותי, הם היו רק בני 11 ו־13. אחותי פלורה עבדה בגרמניה, אז הגשתי בקשה לוויזה לגרמניה והיא נדחתה. אחרי חמש שנים, בשנת 1998, נודע לי שאפשר לקבל ויזה לישראל. הילדים כבר עמדו לסיים תיכון, והבנתי שעליי לעשות מעשה כדי לאפשר להם לימודים באוניברסיטה. אחותי טרזה כבר הייתה כאן, היא פנתה לסוכנות שלה, והם סידרו לי לבוא לכאן".
4 צפייה בגלריה
ד"ר אלי פישר ולני סמסון
ד"ר אלי פישר ולני סמסון
פישר וסמסון.
(צילום: יובל חן)

הכנסייה כמקור נחמה

ההתחלה הייתה קשה. סמסון נשלחה לטפל בקשישה שגרה עם בתה ומשפחתה. "זה היה בית פרטי של שתי קומות, נתנו לי לגור בממ"ד במרתף, סמוך לחדר של הקשישה שלא הפסיקה לעשן", היא נזכרת. "נדרשתי לטפל בה, לתחזק ולנקות את הבית כולו, וגם לנקות את הדירות של שתי הנכדות, וכל זאת תמורת 680 דולר במקום 800 דולר שהובטחו לי. הסכמתי לכל התנאים, כי ידעתי שאני שבויה ואין לי מה להתווכח".
איך המשפחה התייחסה אלייך?
"הייתי בודדה, אף אחד לא ראה אותי ואף אחד לא שאל לשלומי. הרגשתי לכודה, התחרטתי שבאתי לישראל לסבול השפלות ולהיות משרתת, התגעגעתי לחיי הקודמים. לא היה מזגן במרתף וגם לא מאוורר, הייתי נושמת את עשן הסיגריות יום ולילה. בחורף היה קר מאוד, לא היה חימום בחדר. הנחמה שלי הייתה הכנסייה. עשיתי בה הנהלת חשבונות בהתנדבות, ובשבתות הגעתי במונית למרות המשכורת הקטנה שקיבלתי. ישנתי בדירה ששכרנו אני ועוד עשר חברות מהפיליפינים, בבניין ישן ומוזנח בתחנה המרכזית בתל־אביב. לאט־לאט פשטה השמועה שאני יודעת לספר ולעשות פדיקור ומניקור, וכך כיסיתי את הוצאות המחיה שלי ויכולתי לשלוח הביתה את המשכורת שלי".
סמסון: "דבורה הייתה טובה ומתחשבת, היא לא נתנה לי פקודות אלא אמרה, 'תעשי מה שאת מבינה'. היא תמיד התעניינה בי ובילדיי"

למי שלחת את הכסף?
"לילדים, לצורך לימודים. אלפרד נרשם ללימודי משפטים, אחרי שנה הוא עבר למחשבים, ואז השתלב בלימודי כמורה. ריזה למדה מינהל עסקים, ולשמחתי היא לעולם לא תדע מה זה להיות 'עובדת פיליפינית'. הייתי שולחת להם כסף ובוכה. באיזשהו שלב המעסיקה שלי עזבה את הבית והעבירה אותו לבתה, ואני והסבתא נשארנו לגור במרתף. היו לנכדה שני בנים קטנים, ואחרי שנה נולד לה תינוק שלישי, והייתי צריכה גם לטפל בהם. פעם בשבוע נסעתי מרחק של 45 דקות לכל כיוון כדי לנקות גם את הדירה החדשה של האמא. ביקשתי העלאה קטנה שתכסה את האחריות של הטיפול בתינוק, ותודה לאל שהם סירבו. עזבתי למרות שלא הייתה לי עבודה אחרת".
לאן הלכת?
"לדירה שלנו בתחנה המרכזית, שהייתה ריקה כל השבוע. רק בשבת ובראשון החברות היו באות, ונוצרה אווירה של משפחה. קיבלתי ויזה זמנית לחודש, שבו הייתי צריכה למצוא עבודה, ובלית ברירה הסכמתי ללכת לעבוד אצל חולה אלצהיימר שהיה במצב סופני, למרות שהיה ברור שזו עבודה לכמה חודשים בלבד. אחרי שלושה חודשים הוא נפטר, ובאותו יום שלחו אותי מהסוכנות להתראיין אצל דבורה פישר. היא מצאה חן בעיניי, אבל היא רצתה לראיין עוד כמה מועמדות ואמרה 'נתקשר אלייך'. במשך שבועיים היא לא התקשרה. כבר הייתי על האוטובוס בדרך לעבור לסוכנות אחרת, ואז התקשרו ואמרו לי להגיע לדבורה".
סמסון: "כשנודע לאלי מאחת הקופאיות במיני־מרקט השכונתי שלהם שאני משלמת על האוכל שלי מכיסי, הוא כעס מאוד וביקש ממנה לרשום את כל מה שאני לוקחת על חשבונו"
איך היה לעבוד אצלה?
"שמיים וארץ ממה שהכרתי. דבורה הייתה טובה ומתחשבת, היא לא נתנה לי פקודות אלא אמרה, 'תעשי מה שאת מבינה'. היא תמיד התעניינה בי ובילדיי. סיכמנו שאעבוד אצלה מהבוקר עד הערב, ללא לינה. כך יכולתי לעשות בערבים תספורות לנשים וגברים ושלחתי את הכסף הביתה".
את זוכרת את ההיכרות עם אלי?
"בהתחלה בקושי הכרתי אותו. הוא היה חוזר מאוחר בערב מהעבודה, וברוב המקרים כבר נסעתי הביתה. השיחה הראשונה בינינו הייתה כשנודע לו מאחת הקופאיות במיני־מרקט השכונתי שלהם שאני משלמת על האוכל שלי. הוא כעס מאוד וביקש ממנה לרשום את כל מה שאני לוקחת על חשבונו. זה היה מאוד נוגע ללב, לא הייתי רגילה ליחס כזה".
ידעת שהוא איש עסקים ידוע?
"כששלחו אותי מהסוכנות, הפקידה שם הוציאה קרם פנים של 'ד"ר פישר' מהמגירה ואמרה לי, 'את יודעת לאן את הולכת? לאיש הזה, ד"ר פישר'".

4 צפייה בגלריה
דבורה ז"ל ואלי פישר
דבורה ז"ל ואלי פישר
דבורה ז"ל ואלי פישר בקבלת התואר
(צילום: אלבום משפחתי)

מותה של דבורה

ד"ר אלי פישר, שנראה צעיר בהרבה מ־86 שנותיו ("אמא שלי לימדה אותי להישמר מפני השמש"), נולד בצ'כיה לשושלת רופאים ועלה ארצה בגיל שלוש עם הוריו ואחיו. הוא גדל בתל־אביב, למד בבית חינוך לילדי העובדים ובהמשך בכפר הירוק. את אשתו דבורה הכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהיא למדה ספרות ומקרא והוא למד ביוכימיה. במהלך נישואיהם נולדו להם שלוש בנות: דפנה (אמנית), סיגל ונורית. האחרונות משמשות יחד כיושבות ראש הדירקטוריון במפעל שהקימו הוריהן.
בגיל 23, לאחר שסיים תואר שני בהצטיינות, התקבל לאוניברסיטת הרווארד בארצות־הברית, ובשנת 1961 קיבל תואר דוקטור ברוקחות מטעם אוניברסיטת קליפורניה. כשחזרו לארץ ב־1965 הקימו אלי ודבורה את מפעלי ד"ר פישר בבני־ברק. "היו לנו 5,000 דולר בשביל ההרפתקה הזאת. כל החברים שלי אמרו שאני משוגע, ודבורה קצת חששה, אז אמרתי לה: 'בואי ניקח שנתיים ונראה מה יקרה, לא אסלח לעצמי אם לא ננסה'. היינו צעירים, לא פחדנו מכלום", הוא מספר.
פישר: "לכל מקום שאני מגיע, אנשים מתנהגים אליי כמו אל מותג וזה מאוד מפריע לי, בגלל זה אני תמיד מציג את עצמי כאלי פישר. כשאני מציג את עצמי כד"ר פישר, עונים לי: 'זה בדוק?'"

פישר החל לפתח ולייצר תרופות בעיקר לעור ולעיניים ושיווק אותן באופן עצמאי לבתי מרקחת. בשנות ה־70 פיתח את משחת "פולידין" (חומר המיועד לחיטוי פצעים וכוויות), והוא אוהב לספר איך הצליח להשיג אישור ממשרד הבריאות כדי לייצרה. "קצת לפני שפרצה מלחמת יום כיפור ביקשנו אישור לייצר את הפולידין, אבל זה שכב חודשים ארוכים ללא מענה", הוא משחזר. "ביום השני של המלחמה כבר הבנתי שהפולידין שלי יעזור לפצועים, אז טלפנתי למשרד הבריאות והודעתי שאני מתחיל לייצר ללא אישור ושולח חינם לבתי חולים. הם ענו רק: 'טוב, אחרי המלחמה כבר נתלה אותך'".
מחזור המכירות של חברת ד"ר פישר מוערך היום ביותר מ־100 מיליון דולר בשנה. החברה מייצאת ל־30 מדינות בעולם בהיקף שנתי של 45 מיליון דולר בשנה. 70% מהייצוא נעשים תחת מותג פרטי שהחברה מייצרת לרשתות שיווק בארצות־הברית, ו־30% בלבד תחת השם "ד"ר פישר".
"לא עשיתי את זה לבד, הקמתי את המפעל עם דבורה. היום יש לי אלף עובדים ששותפים לזה ועושים את כל העבודה, וכדי שלא יהיה להם יותר מדי עומס, אני לוקח את הקרדיט", הוא צוחק. "לכל מקום שאני מגיע, אנשים מתנהגים אליי כמו אל מותג, לא כמו אל בן אדם, וזה מאוד מפריע לי, בגלל זה אני תמיד מציג את עצמי כאלי פישר. כשאני מציג את עצמי כד"ר פישר, עונים לי 'זה בדוק?'".
פישר: "כשדבורה נפטרה זה היה משבר גדול. בהתחלה אפילו חשבתי למכור את המפעל, ידעתי שזה כבר לא יהיה אותו דבר בלעדיה"
דבורה נפטרה מסרטן הלבלב באוקטובר 2006 בביתה, כשלצדה בעלה אלי, שלוש בנותיה והמטפלת המסורה לני. "זה היה משבר גדול, עשינו את הכל יחד, הקמנו את המפעל, זכינו בפרסי התעשייה, גידלנו שלוש בנות לתפארת. בהתחלה אפילו חשבתי למכור את המפעל, ידעתי שזה כבר לא יהיה אותו דבר בלעדיה", הוא מספר.

4 צפייה בגלריה
דבורה ז"ל ואלי פישר
דבורה ז"ל ואלי פישר
אלי ודבורהבקבלת התואר, בחתונתם וכבעלי האימפריה
(צילום: אלבום משפחתי)

מכונית ובגדי יוקרה

עם מותה של דבורה, גם סמסון החליטה לחשב מסלול מחדש. "הרגשתי כמו יתומה, גם כי אהבתי את דבורה וגם כי ידעתי שאין אנשים כאלה ואין לי עתיד בישראל", היא מספרת. "לא יכולתי לחזור לפיליפינים, הילדים עוד למדו באוניברסיטה, והייתי צריכה את הכסף, ויזת העבודה שלי עמדה להיגמר, והחלטתי לחפש פרנסה בחו"ל. רציתי לעבור לספרד, אבל ידעתי שיהיה קשה להיכנס לשם. התייעצתי עם אלי, והוא הציע לי לטוס לבלגיה ומשם לנסוע ברכבת למדריד, וגם עזר לי לקבל אשרת כניסה לבלגיה ואפילו חתם לי על ערבות של עשרת אלפים שקל".
בסוף לא נסעת לספרד.
"כבר קניתי כרטיס טיסה, ורגע לפני שעמדתי לנסוע, אלי שכנע אותי להישאר בישראל".
פישר: "אמרתי לה, 'את כבר רגילה לחיים בארץ, יש לך כאן חברים ותפקיד מכובד בכנסייה. בספרד תתחילי הכל מאפס, ולא תוכלי לחזור לארץ אם תתחרטי".
סמסון: "מצאתי עבודה עם חולת אלצהיימר ניצולת שואה בגבעתיים, ללא לינה. הייתי מוכנה להכל, כי ראיתי באלי ידיד אמת, וידעתי שבשעת צרה יהיה לי למי לפנות. עבדתי בתנאים קשים כמעט שנתיים, ויום אחד באתי לעבודה וראיתי שיש שם פיליפינית אחרת, ככה נודע לי שפוטרתי".
פישר: "כשהיא עוד עבדה שם ביקשתי ממנה לעזור לי בבית. היא הייתה נוסעת כל יום מגבעתיים אליי לתל־אביב, ואז לדירה שלה בתחנה המרכזית. יום אחד אספתי אותה והזדעזעתי מכל השיכורים והמסוממים שהסתובבו שם. אמרתי לה, 'מה את צריכה את כל הנסיעות האלה, אני גר לבד ויש לי בית גדול, בואי תגורי אצלי'".
פישר: "לני הייתה נוסעת כל יום מגבעתיים אליי לתל־אביב, ואז לדירה בתחנה המרכזית. יום אחד אספתי אותה והזדעזעתי מכל מה שהולך שם. אמרתי לה, 'בואי תגורי אצלי'"
סמסון: "ואז קרה הבלתי ייאמן: אלי הציע לי להיות לא רק אם הבית שלו, אלא גם האסיסטנטית האישית שלו במפעל. כל כך התרגשתי. להיות עוזרת של אדם כזה, זה כבוד גדול".
פישר: "היו לי המון דברים לעשות בעבודה, ולא היה מישהו שיעזור לי. פתאום אמרתי, 'רגע, אולי לני יכולה לעזור, היא תעשה את הג'וב יותר טוב מכולם'. ידעתי שהיא אחראית כבר הרבה שנים על כספי הכנסייה, וגם הצבתי כמה תנאים: שתלמד עברית באולפן, שתלמד לנהוג ושתלמד בעל פה את כל המוצרים של 'ד"ר פישר'. היום היא משתתפת בישיבות ונוסעת איתי לפגישות בחו"ל".
סמסון: "הוא נתן לי מכונית והציע לי לקנות בגדים בחנויות יוקרה, כדי שיתאימו למעמדי כמלווה שלו באירועים רשמיים של החברה ובנסיעות לחו"ל".
איך הגיבו החברות הפיליפיניות שלך?
"הן המומות, לא מאמינות שדבר כזה יכול לקרות לאישה כמוני. גם אני מתקשה להאמין. כל בוקר כשאני פותחת את העיניים, אני שואלת את עצמי אם אני בחלום או במציאות".
איזה מעמד יש לך בארץ?
פישר: "היא עובדת זרה, כל שנה אנחנו מחדשים לה את הוויזה".
היא לא אמורה לטפל בקשישים או בחולים כדי לקבל ויזה?
"כן, בטח. גם אני קשיש, וגם לי יש בעיות בריאות".
פישר: "היו לי המון דברים לעשות בעבודה, פתאום אמרתי, 'רגע, לני יכולה לעזור, היא תעשה את הג'וב יותר טוב מכולם'. הצבתי כמה תנאים: שתלמד עברית באולפן, שתלמד לנהוג ושתלמד בעל פה
את כל המוצרים של ד"ר פישר"
איך הייתם מגדירים את היחסים ביניכם? עובד־מעביד? חברות? יחסים רומנטיים?
פישר: "רומנטי זה לא. אנחנו חברים לפני הכל. אני מאוד מעריך אותה ומאוד עוזר לה, אבל זה לא רומנטי. היא נפרדה מבעלה אחרי שהוא בגד בה, אבל היא עדיין נשואה בגלל חוקי הכנסייה".
סמסון: "תמיד ידעתי שאלי הוא אלמן מבוקש. יש לו הרבה חברות, ואני יודעת הכל. מתקשרות לפה לפעמים נשים שמחפשות אותו".
פישר: "יום אחד היא אמרה לי, 'אם תתקשר לפה עוד אישה אחת, אני אגיד לה שאתה בבית חולים עם איידס'" (צוחק).
תשמעי, נראה לי שאת מאוהבת.
סמסון: "תמיד ידעתי שנשים רבות מתעניינות בו, ולא פעם שמעתי את תשובתו למחזרות: 'אין אישה שתיכנס לנעליים של דבורה'. אלי ואני חברים טובים, לפעמים אני הולכת איתו למסעדות, לקולנוע ולתיאטרון, לפעמים אנחנו מטיילים בארץ ובחו"ל. טיילנו בים המלח, בירושלים ובגליל, אני נוהגת ואני מאושרת. העולם כולו נפתח בפניי, אבל אני לא שוכחת לרגע שאני אישה נשואה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.