זמן קצר אחרי 7 באוקטובר עברה טל שביט לשווייץ, כפי שתכננה מראש, כי התקשתה להכיל את מה שקורה בארץ. כדי להתמודד עם הכאב על הטרגדיה שמתרחשת הרחק ממנה גיאוגרפית אך קרוב ללבה, בחרה בדרך ייחודית: בהשראת הבודהיזם פיתחה מדיטציה שבה היא מנסה לחוות את שני הצדדים המעורבים במלחמה. המטרה: להרגיש בגופה שלה מה זה אומר להיות מישהו שקם בבוקר בעזה ומחליט לחתוך את הגדר כדי להרוג במו ידיו נשים, גברים וילדים. מדי בוקר דמיינה איך היא חותכת את הגדר, נכנסת ליישובים ומבצעת דברים מחרידים.
"בנקודת הזמן הזאת הבנתי כמה חשוב לזכור ולהפנים שאלימות היא לא רק אצל אנשים אחרים, אלא גם בתוכנו. זו דרך להגביר את החמלה ולא לאפשר לכעס ולכאב לסגור את הלב, אחרת נישאר עיוורים לחלקים בתוכנו שמנהלים אותנו ללא ידיעתנו", היא אומרת. זו אחת התובנות שתופיע בספר שעליו היא עובדת. הוא יעסוק בשאלה איך אנחנו יכולים להסתכל על העולם מזווית של אהבה, גם אם מדובר באויבים שלנו, כי "בסוף זה ישחרר אותנו", לדבריה.
מדברים על הקושי
כמה חודשים לאחר מכן חזרה לישראל מסיבות משפחתיות. "ראיתי שהמלחמה אפשרה לאנשים לגעת בכאב. עד אז היינו מדינה שבה לכאורה הכול בסדר. פתאום כולם מדברים על טראומה, מודים שקשה להם, לא נושמים. בו־זמנית מתחילות שיחות על הצורך בעבודה עם הרגשות הפגיעים יותר, בלי להסתיר אותם. באופן מוזר זה גרם לי להרגיש שקל לי יותר להיות פה, כי אנחנו מוכנים ומסכימים להרגיש, לא מדחיקים, ומוציאים החוצה דברים שבעבר היו טאבו. הבנו שאם לא ניגע ברגשות האלה, הם עלולים להמשיך איתנו לדורות קדימה ולגרום לנו לחלות כיחידים וכחברה".
"מצאתי דף מכיתה א' שבו כתבתי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות קומיקאית ואמנית. מה שאני עושה כיום לא כל כך רחוק מהחזון ההוא"
שביט (38), רווקה, כיום תושבת ניו יורק, מפתחת מנהלים ומנהיגות, ועובדת עם החברות הגדולות בעולם כמו פייסבוק ומיקרוסופט. היא גדלה במכבים־רעות, בת בכורה מבין ארבעה ילדים לאב קצין שריון בקבע ואם מפיקת אירועים. "מצאתי דף מכיתה א' שבו כתבתי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות קומיקאית ואמנית. מה שאני עושה כיום לא כל כך רחוק מהחזון ההוא", היא אומרת בחיוך.
"עברנו דירה כל שנתיים, ואת כיתה א'־ב' למדתי בקליפורניה. בילדות הרגשתי שאין לי מקום משלי ושאני לא יודעת להתחבר. כשדיברתי על כך עם אמא, היא אמרה לי: 'אז תעשי משהו משמעותי'. מצאתי דרך להביע את עצמי: הייתי ילדה פעילה. יזמתי פתיחת תחנת רדיו בבית הספר, ערכתי עם שותף את עיתון בית הספר, ובגיל 13, כחברה במועצת התלמידים, הקמתי ועדה למניעת התמכרויות במועצה המקומית. בגיל 14 התחלתי בפעילות בתנועת "זרעים של שלום" - ארגון שלוקח בני נוער מאזורים מסוכסכים לתוכניות מנהיגות משותפות. נפגשתי עם פלסטינים, מצרים וירדנים ויצרתי עמם קשרים בלתי אמצעיים, שמחזיקים עד היום. כעשר שנים אחר כך ניהלתי את סניף הארגון בארץ".
היא סיימה תיכון במגמת תיאטרון, וכשהגיעה זמנה להתגייס, התלבטה. "להיות פעילה ב'זרעים של שלום' ולהתגייס - היה בזה דיסוננס בעיניי. אבל כבת לאיש צבא, איך לא אתגייס? ההורים עמדו מאחורי כל החלטה שלי. בסופו של דבר אמרתי לעצמי שאמנם איני מסכימה עם חלק מהפעולות שהצבא עושה, אבל אני חלק מהמדינה ולכן אתגייס. שירתי שלוש שנים, בהתחלה כמ"כית טירונים ובהמשך כקצינה ב'מגל'. אחרי השחרור טיילתי שנה, וכשחזרתי למדתי תואר ראשון בפילוסופיה ובמדע המדינה ותואר שני במִנהל עסקים, שניהם באוניברסיטה העברית. לאחרונה התבשרתי שנבחרתי בין 40 המנהיגים הצעירים מתחת לגיל 40 של האוניברסיטה העברית בזכות העשייה המקצועית שלי בעשור האחרון".
להתאהב בבעיה
ב־2014, כשהייתה בת 26, החל מבצע "צוק איתן", והיא גילתה שבעת כזו קשה מאוד לנהל ארגון שלום. "עלו חילוקי דעות בין אנשי הארגון, הלבבות נסגרו, כעס ושנאה יצאו החוצה". כדי להשפיע בדרך אחרת שיתפה פעולה עם המרכז הרפואי הדסה הר הצופים בתוכנית לפיתוח מיזמים רפואיים. ב־2016 הקימה עם צוות חוקרים, מומחי בריאות ומעצבים, סטרט־אפ שמחפש פתרונות לשחפת במדינות עולם שלישי. "הייתי מנכ"לית המיזם במשך כשנה. נסעתי להודו, נפגשתי עם חברי קרנות ורופאים, אבל הרגשתי שמשהו לא מדויק לי. כדי להבין מהו, השתתפתי בריטריט 'דאבל יו' ליזמיות. היה מפגש תחת הכותרת 'להתאהב בבעיה שאת אמורה לפתור', ואני אמרתי לעצמי: הגיוני שאעסוק בשחפת בעולם, אבל אני לא באמת קמה בבוקר וחושבת על שחפת בהודו. אין לי תשוקה. התבאסתי והחלטתי להפסיק עם המיזם". לעומת זאת, הצטרפה לצוות הריטריט, והיא מנהלת אותו מ־2020 עד היום.
"הבאתי ל'מקנזי' ניסיון מעשי והם קלטו שיש לי יכולות אנושיות ברמה גבוהה ודרך משלי לפתור בעיות"
כשהתלבטה לאן לפנות, בן זוגה אז הזכיר לה את החלום שלה לעבוד ב"מקנזי", חברת ייעוץ אסטרטגי מהגדולות בעולם. "בכל כמה חודשים מחליפים שם תחום עיסוק ומקום ופותרים בעיה חדשה. הרגשתי שאופי העבודה שם מתאים לי. עברתי מיונים אינטנסיביים, מבחנים וראיונות, לא פעם טעיתי ונתקעתי, אבל לא היססתי לבקש עזרה ונעניתי, ובאמת התקבלתי. אני חושבת שהבאתי ניסיון מעשי ושהם קלטו שיש לי יכולות אנושיות ברמה גבוהה ודרך משלי לפתור בעיות, שמתאימה להם".
שלוש שנים עבדה בחברה, מחציתן בישראל וגם בלונדון, טוקיו, הלסינקי, פריז ועוד, ואז נפרדה מבן הזוג שאיתו תכננה להתחתן. "אחרי שבכיתי ימים ושבועות, הרגשתי שאני בפתח של טרנספורמציה עצמית ורוחנית עמוקה שיכולה להיות זרז התפתחותי מטורף. היום אני יודעת שאי־אפשר ליצור דברים טובים באמת בלי שמתאבלים על מה שנגמר".
העולם עצר
בגיל 31, כשיועדה להתייצב בפני ועדות קידום במקנזי, החליטה לקחת פסק זמן מהעבודה הנחשקת. "חשבתי לעצמי שעליי לבחור בין האפשרות להמשיך בעבודה הזו ובין התהליך הרוחני־התפתחותי שמבעבע בי. הרגשתי שאני רוצה לבחור פרויקטים שמעניינים אותי ולא להישלח בכל פעם למקום אחר מטעם החברה. הייתה לי תחושה שהעולם הולך להשתנות בקרוב ושאני רוצה לתמוך באנשים שהופכים אותו למקום טוב יותר. הודעתי למקנזי שאני עוזבת, והתחלתי לפנות זמן לתהליך רוחני. שלושה חודשים אחר כך כל העולם הצטרף אליי. הקורונה גרמה לעולם לעצור".
בחקירה הרוחנית פקדה סדנאות וריטריטים, הקיפה עצמה באנשים שעוסקים בנושאים קיומיים, ושאלה את עצמה: איך אחיה חיים של יופי? מהי אמת? עד כמה אני יכולה להיות קרובה לעצמי? איך אפשר לרפא את העולם?
"בחמש השנים שעברו מאז אני משלבת בין התהליך ההתפתחותי־אישי שלי, עושה מדיטציה, לומדת ממורים מגוונים, ובמקביל הקמתי את העסק Back to Center להתפתחות אישית וארגונית בתוך ארגונים. פעמים רבות, כשאנחנו תוהים מה עלינו ללמוד ואיך נוכל להתפתח, התשובה היא ידע. אבל לתחושתי התפתחות עמוקה אינה בתוכן ובידע אלא באיך שאנחנו חושבות ומקבלות החלטות בהתאם. עלינו לחתור להגיע ל'סנטר' שלנו, לא כיעד סופי אלא כתהליך שלעולם אינו מפסיק".
"מעניין אותי להיות חלק מהיצירה של הנרטיב החדש של המנהיגות היהודית"
איך נכנסת לשוק הבינלאומי?
"בריטריטים של 'דאבל־יו' עבדתי הרבה עם נשים יזמיות ובכירות בחברות בינלאומיות שיש להן סניפים בישראל. משם הדברים המשיכו. עם כל חברה אני עובדת באופן שמתאים לה, על פי רצון הארגון וצרכיו. אני הכי אוהבת לעבוד עם צוותים בכירים וליצר להם מרחבים של עצירה - בסדנה חד־פעמית או בתהליך עומק של כמה שנים".
מה מטרת העבודה המשותפת שלכם?
"אני מגיעה לצוותים שהתקשורת בינם ובין עצמם לא כיפית, ועוזרת להם לפתח את האופן שבו מוחם עובד ואת היכולות הרגשיות והניהוליות שלהם. אני יוצרת מרחב שבו אפשר לשאול שאלות, להתנסות במודלים ולנהל שיחות עמוקות, כולל על תקיעות וקשיים. אפשר להתייחס לזה כמו אל מכונית מרוץ ב'פורמולה 1'. התחרות היא המטרה, אבל כדי לנצח צריך כל הזמן לעבוד על המכונית, לטפח אותה ולשמור על תחזוקת המנוע".
לפני כשנה, בלי ויזה, בלי עבודה מובטחת וללא זוגיות, עברה לניו יורק. "קפצתי למים בלי לדעת מה יקרה, אבל אחרי תקופה מסוימת התחלתי להבין למה חשוב לי להיות שם. המלחמה יצרה שבר בין העולם ליהדות ובתוך היהדות עצמה, ויש פוטנציאל גדול לבנות את המנהיגות היהודית לא רק סביב הגיאופוליטיקה המפלגת, אלא גם סביב תרבות ורוח. מעניין אותי להיות חלק מהיצירה של הנרטיב החדש של המנהיגות היהודית".
ואיך אפשר בלי לשאול על זוגיות.
"בחודשים האחרונים אני מרגישה שאני כבר מוכנה לזוגיות, אבל עדיין לא פגשתי את האיש שלי. אני מחכה לו ויודעת שהוא יגיע כשיבוא הזמן הנכון".
