סמ"ר עדן אלון לוי (19), מ"כית טירונים, נפלה בקרב בבסיס זיקים
בשבת, 7 באוקטובר, הייתה סמ"ר עדן אלון לוי, מ"כית טירונים בבא"ח זיקים, בתורנות סוף שבוע בבסיס. סמוך לשעה שש בבוקר עלתה לשמירה בעמדת הש"ג הממוקמת מול קו הגבול עם רצועת עזה, לצד חייל טירון מפלוגתה. כ־20 דקות לאחר תחילת המשמרת, החלה מתקפת מחבלי החמאס על הבסיס. עדן נפלה במהלך הקרב ההרואי, יחד עם לוחמות ולוחמים מסגל הבסיס. במותם הצילו מספר רב של טירונים וחיילי מנהלה.
הרחק בבית, ביישוב הקהילתי נירית שבדרום השרון, התעוררו בני משפחתה של עדן לקול צופרי האזעקות. "בשעה שבע הייתה התכתבות בקבוצה המשפחתית, ועדן כתבה שיורים עליהם ומפגיזים אותם", מספרת אמה, ענבר, סגן ניצב ביחידת להב 443 במשטרת ישראל. "זה עדיין לא הדאיג אותנו יותר מהרגיל, כי דברים מסוג זה קרו לא פעם באזור. ואז, מהתקשורת, התחלנו להבין שהפעם הדברים שונים.
"בסביבות שמונה היא התקשרה, אמרה 'אמא, יורים עלינו', וניתקה. ב־8:10 כתבה 'אני אוהבת אתכם', וזהו. שלחנו לה בקשה, 'שמרי על עצמך!' ונשיקות, אבל היא כבר לא ראתה את זה".
מהתכתובות בקבוצת סגל הבסיס, ראו בני המשפחה שבשעה 8:13 עדן כתבה: "אני פצועה...".
"הבנו אחר כך", מספרת האם ענבר, "שעדן שלחה אחורה, למיגון, את הטירון שהיה איתה בשמירה, ואנשי ונשות הסגל, ועדן בתוכם, התפרסו בעמדות. אבא של הטירון היה אצלנו בשבעה ואמר לנו שבזכותה הבן שלו בחיים. בבסיס היו עשרות רבות של טירונים וכמה עשרות אנשי מנהלה, כולם ניצלו בזכות לוחמי הסגל, שחמישה מהם – כולל עדן – ועוד טירון אחד, נהרגו. בהמשך סופר לנו שהם החזיקו מעמד 52 דקות בקרב הרואי, הדפו את המחבלים, לא אפשרו להם להיכנס לבסיס ומנעו אסון גדול, שמי יכול לשער את ממדיו.
צפו בסיפור של עדן אלון לוי
היה ברור שהיא תהיה לוחמת
"עדן הייתה הרביעית במשפחה של חמישה אחים ואחיות. היא נולדה וגדלה בנירית, ילדה עם המון שמחת חיים. היא הייתה מאוד שאפתנית ופרפקציוניסטית, אף פעם לא הייתה מרוצה מדברים שלא נראו לה מושלמים. היה בה שילוב של צניעות ונחישות.
"היא הכי אהבה לרקוד. מגיל שמונה עד 18 רקדה בלהקה הייצוגית של דרום השרון. היו לה חברים רבים מהלהקה, מהיישוב, כמו גם אנשים שהיא פגשה על הדרך. בשבעה שמענו הרבה על הכוח שהיא נתנה לחברים שהתמודדו עם קשיים אישיים, והורים של טירונים שלה סיפרו שבשביל עדן כמפקדת היו מוכנים לעשות הכול.
"היא סיימה תיכון בבית חינוך ירקון במועצת דרום השרון במגמה דו־חוגית, פסיכולוגיה וסוציולוגיה וספורט, במקביל הוציאה תעודה של מדריכת כושר וגם למדה פיתוח קול, אבל לא הרגישה שהיא מספיק טובה כדי להופיע בשירה.
"כשהתקרב הגיוס, היה ברור שהיא תהיה לוחמת. אנחנו משפחה כזו: בעלי, אבא שלה, הוא פנסיונר של כוחות הביטחון ועובד באלביט, גם אחיה ואחיותיה וכולנו שירתנו ומשרתים בתפקידים ביצועיים־פיקודיים. היא התגייסה כלוחמת בחילוץ והצלה של פיקוד העורף, עברה טירונות והכשרה מתקדמת ומיד אחר כך יצאה לקורס מ"כים. כשסיימה בהצלחה רבה, הוצבה כמ"כית טירונים משולב בנים־בנות בבסיס ההדרכה של החיל. באוגוסט היא התחילה להדריך והייתה מיועדת לצאת לקצונה בסוף אוקטובר. במקביל ליציאה לקצונה, נתנו לה אישור מיוחד לצאת לגיבוש טיס. עוד לפני הגיוס היא התחילה במיונים לטיס, וקיבלה זימונים לשלבים נוספים.
"כשעברו השעות ולא שמענו ממנה, התחלנו להבין שהיא לא בחיים, כי אחרת הייתה מוצאת דרך ליצור קשר. בצהריים, חברה שלה, שעשתה איתה את כל המסלול ושירתה בבסיס אחר, ראתה רשימה של מפונים מבסיס זיקים, שפונו לבית החולים ברזילי באשקלון, ועדן הייתה ברשימה. בעלי ישר נסע לשם, עבר מיטה מיטה, אבל לא מצא אותה.
"ברשימה היה שמה של המ"מ שנהרגה יחד איתה, שהיא חברה של בתנו הגדולה. הבנו שהן היו יחד. בשש וחצי בערב הודיעו לנו רשמית. המודיעים, כנראה אנשים מקצין העיר, היו מדהימים. הם עטפו אותנו מהרגע הראשון ונשארו איתנו עד שהגיעו כל הילדים שלנו: אחותה הגדולה התחילה שבוע קודם לכן לימודי רפואה בפראג וחזרה מיד; אחותה השנייה, קצינה שהייתה בבסיסה; האח הצעיר, תלמיד י"ב וגם האח הגדול, שתורם חלקו בעשייה.
"הלוויה הייתה למחרת, ביום ראשון. עדן היא מהראשונים שנקברו. היא הראשונה בשורה בבית העלמין הצבאי בכפר־סבא. כשהגענו בתום השבעה, השורה הייתה מלאה.
"התמונה הראשית שבחרנו להציג צולמה על ידינו, בתום מסע ארוך וקשה של סיום קורס מ"כים. היא משקפת את היופי הפנימי והחיצוני של עדן, עם החיוך הכובש שלא ירד מהפנים גם ברגעים קשים, ומביע את האושר והגאווה שלה על המקום שבו הייתה כשנהרגה: לוחמת ומפקדת בצבא ההגנה לישראל.
"אנחנו נשענים על הגבורה שלה, על הידיעה שהיא הצילה כל כך הרבה חיילים, ועל איך שהיא הייתה רוצה שנהיה עכשיו, וגם על כך שיש לנו עוד ארבעה אוצרות. האחות הגדולה נשארה כאן, בינתיים. יש לה גם חברים שנמצאים בעזה והיא לא מסוגלת לחזור לפראג. האחות הקצינה מתמודדת עם המחויבות למשימותיה ועם הכאב האישי. האח בשמינית מרגיש שלקחו לו את התאומה שלו. תמיד היינו קרובים מאוד כמשפחה, אנחנו ביחד, מחזקים אחד את השני".
פורסם לראשונה: 08:39, 06.12.23
