לפני כשבועיים חגגנו לאבי יומולדת 99. הוא עצמו, איש מצחיק שכמותו, אמר שזה מיותר: "מה יש לחגוג 99? זה לא ביג דיל, זה אפילו לא מספר עגול". כיוון שלא רצה אירוע גדול, חגגנו בארוחה אינטימית רק למשפחה הקרובה. "בשנה הבאה, כשאהיה בן 100, נעשה מסיבה". הלוואי. אם ירצה השם. חמסה חמסה. מדובר באיש הכי מתוק ועדין בעולם. מעולם, כל ימיי, לא שמעתי ממנו מילה קשה. אי אפשר שלא לאהוב אותו, והוא אכן אהוב על כולם. בעבר כבר כתבתי על העצות שלו לאריכות ימים: להתמיד בספורט, להיבדק מדי שנה, לקחת מדי יום כף שמן זית ולא להפסיק לעבוד. אני עצמי חושבת שסוד אריכות החיים במקרה שלו טמון באופיו המיוחד, בדרך שבה הוא מוצא משהו טוב גם במצבים קשים.
לפני תשע שנים, ביום הולדתו ה־90, ערכנו לכבודו אצלנו בחצר אירוע גדול שבו הזמנו את כל בני השבט. כל הילדים והנכדים שנולדו לשני האחים - וילי הרצברג (שאבא שלי הוא בנו הבכור) ואחיו קרל, שעלו לישראל מגרמניה. יחד היינו כמעט 60 איש. גולת הכותרת של האירוע הייתה לוח גדול שעמד במרכז הרחבה, ועליו רשמתי תכונות אופייניות לשני האחים האלה. אנשים התבקשו לרשום את שמם תחת התכונות שמאפיינות גם אותם. תוצאות הלוח יכולות לשמש הוכחה לכוחה של הגנטיקה. התברר ששלושה אנשים במשפחתנו מתפרנסים מכתיבה. ארבעה רקדנים (סבא וילי היה רקדן על הקרח), והכי מרשים: תחת הכותרת "בעלי חוש טכני" נוצרה רשימה ארוכה. מתוכה אחיו של אבא, אחי, הבן שלו ושני בניי שלי - כולם מהנדסי מכונות. היו גם כמה שרשמו את שמם תחת הכותרת "יקה פוץ".
הכינוסים המשפחתיים האלו חשובים בעיניי. היום, כשאני כבר סבתא בעצמי, אני רואה תפקיד חשוב בהעברת המורשת. מורשת משפחתית היא גב ותמיכה, מקום להתרפק עליו. חשוב לי שהילדים יֵדעו מי אנחנו, מנין באנו, מהם המנהגים המאפיינים אותנו, מה אנחנו אוכלים, ובכלל, מה הסיפור שלנו. היה היה פעם, כך סבתא אומרת. הנה סיפור שסופר ביום ההולדת, שהוא חלק מהפולקלור המשפחתי המסופר שוב ושוב: אבא שלי, ארנסט הרצברג, בן שבע, תלמיד כיתה א' בבית ספר ענק בעיר ברסלאו בגרמניה. וילי, אב המשפחה, הוא מעצב חלונות ראווה מפורסם ומצליח. הוא מנהל העיצוב של חנות כלבו ענקית בת חמש קומות. החיים נינוחים, פרנסה יש בשפע, הוא מוקף חברים, אהוב ומקובל. בנוסף הוא שחקן הוקי בנבחרת. הכול טוב. אבל בשנת 1932, בהשפעת המפלגה הנאצית, מפטרים אותו בשל היותו יהודי. וילי מגיע הביתה, מזועזע, וקורא לארנסט הקטן לשיחה: "אתה אולי לא יודע, אבל אנחנו יהודים". אבא שלי מתפוצץ מצחוק. בחיים הוא לא ראה יהודי. בבית הספר שבו למד לא היה אפילו יהודי אחד. הוא בטוח שאביו מספר לו בדיחה, אבל וילי מתעקש: "אנחנו יהודים". ואז, הוא לוקח גיר וכותב על הקיר באותיות ענקיות Wir sind Juden - אנחנו יהודים. באותו רגע מחליט וילי, שלמרות היותו גרמני מדורי דורות, למרות אהבתו למולדתו, לתרבות, לספרות והגם שהוא רקדן ושחקן הוקי מצליח - אין למשפחה מה לעשות שם יותר.
כך היה. שנה לאחר מכן, לארנסט הקטן קוראים בישראל מאיר והוא תלמיד כיתה ב' בבית ספר בשכונת רחביה בירושלים. אז עוד לא ידע שיעברו כמה שנים והוא יהיה לוחם במלחמת השחרור ובהמשך יקים קיבוץ. חיים חדשים התחילו לו. חיים חדשים לכולנו, לאלו שיהיו צאצאיו.
