אלעד כהן

"סבתא אמרה 'איזה פיקניק נפלא', ואחרי כמה שניות מתה"

עדה כהן, סבתו של אלעד כהן, הלכה לעולמה בגיל 101, בעודה מבלה עם נכדיה מול נוף פורח: "להיות עם אנשים שאוהבים אותך, וברגע אחד ללכת, זו מתנה"

פורסם: 12.09.21, 07:41
סיפורו של אלעד כהן (40), שותף בחברת "טל־אור שיווק ומכירות לעסקים", נשוי ואב לשניים, מתגורר בנס־ציונה:
"לפני חמישה חודשים נפרדנו מסבתא עדה, שקראתי לה אוֹמָה ("סבתא" בהולנדית). היינו עצובים מאוד, ובה בעת נדהמנו מהאופן שבו נפרדה מהעולם.
היא נולדה בעיר טילבּוּרח שבהולנד. למשפחה היה עסק ליבוא עורות, ומצבם הכלכלי היה טוב. ב־1939, כששמעו מקרובי משפחה בגרמניה שמשהו מתבשל שם, העבירו כסף לארצות־הברית. סבתא, שחלמה לעלות לארץ ישראל, יצאה להכשרה חקלאית בהולנד. בערב פסח של שנת 1940 היא פגשה לראשונה את אלפרד כהן, בן דוד שני שלה (ולימים סבא שלי), שגם היה בהכשרה. היה ביניהם חיבור מיידי, הם קראו יחד מאותה הגדה, בילו יחדיו יומיים וקבעו להיפגש חודש מאוחר יותר, אבל אותה פגישה לא התקיימה.
בחודש מאי 1940 פלשו הגרמנים להולנד, והוריה של עדה נסעו לאמסטרדם מתוך מחשבה ששם יותר בטוח, ולקחו איתם את יהודית, אחותה. אחות נוספת, אדית, כבר הייתה שם. כשהגיעו לשם שלחו גלויה לעדה, להכשרה, וכתבו: 'אנחנו באמסטרדם, במידת האפשר שלחי תשובה לכתובת המצורפת. תהיי חזקה!'. הם לא העלו על דעתם שהגלויה תגיע אליה בזמן. בדרך נס, הדוור קרא את הגלויה, הבין את הדחיפות ומסר אותו לעדה אישית. היא ארזה את חפציה צ'יק צ'ק ונסעה במונית לאמסטרדם. כשבני משפחתה ראו אותה במלון, הם היו בהלם. הם נסעו לאיימאודן במטרה להפליג משם לאנגליה. כשהגיעו לנמל, ראו את האונייה האחרונה מתרחקת מהרציף. הם זינקו מהאוטו והשאירו את כל חפציהם, מלבד מזוודה עם אישורים על הסחורות שבדרך. בסופו של דבר הצליחו להגיע ללונדון, משם לקנדה ומשם לניו־יורק. בעזרת הכסף שהעבירו מראש הצליחו להסתדר ולהמשיך את העסק.
בינתיים אלפרד נתפס ונשלח לאושוויץ ב־1943. בעודו שם, קיבל מכתב מעדה, ששאלה: 'האם לחכות לך?'. הוא ענה: 'כן', אבל המכתב מעולם לא הגיע אליה. למרות זאת החליטה לחכות לו.
"אלפרד נתפס ונשלח לאושוויץ ב־1943. בעודו שם, קיבל מכתב מעדה, ששאלה: 'האם לחכות לך?'. הוא ענה: 'כן', אבל המכתב מעולם לא הגיע אליה. למרות זאת החליטה לחכות לו"
כשהמלחמה עמדה להסתיים הוא איכשהו הצליח לברוח, הסתתר וחלה בדלקת ריאות. הוא שכב חצי שנה בבית חולים בהולנד ושקל 30 ק"ג. רופא יהודי־אמריקאי שפגש, כתב לעדה שאלפרד שרד את זוועות המלחמה, ושלח את המכתב לכתובת של העסק בניו־יורק.
עדה כבר סיימה אז תואר ראשון באגרונומיה. היא הפליגה להולנד כדי לפגוש את אלפרד ולראות מה קורה. כצפוי, הפגישה ביניהם הייתה מרגשת. הוא סיפר מה קרה לו במלחמה, וסיכם: 'זה היה ונגמר, ממשיכים הלאה'.

2 צפייה בגלריה
 עדה כהן ז"ל
 עדה כהן ז"ל
עדה כהן ז"ל. "תמיד אמרה: 'כל עוד אנחנו פה, נהנה'"
(צילום: יניב סופר)


אחרי שהתחתנו, ב־1947, אלפרד רצה ללמוד מקצוע חקלאי שישמש אותו בארץ. אחרי אושוויץ, לא היו לו כוחות לעבודה פיזית קשה, אז הוא למד טכנולוגיית חלב במישיגן. עדה עשתה תואר שני באגרונומיה וגם ילדה תינוק (שהוא אבא שלי).
כשעלו ארצה, בתחילת שנות ה־50, הם גרו בעין־חרוד ובהמשך בבית־הלל, ונולדו להם עוד שני ילדים. בהמשך עברו לרמת־גן. סבא עבד בתנובה, שם פיתח את מעדן 'פרילי' והיה שותף לפיתוח הקוטג' הידוע. סבתא עבדה כמורה פרטית לאנגלית, ואת הידע באגרונומיה השקיעה בגינתם היפה.
לפני 16 שנים הם עברו לדיור מוגן בקריית־טבעון, קרוב להוריי, ונהנו מהנוף הירוק. כשסבא נפטר, לפני חמש שנים, לסבתא לא היה קל, אבל היא המשיכה להתנהל לפי המוטו 'אנחנו כאן - ואנחנו ממשיכים לחיות'. הייתה לה מטפלת שסייעה לה אבל היא הייתה עצמאית, הלכה להרצאות ולקונצרטים, ורק בחודשים האחרונים נעזרה בכיסא גלגלים.
"סבתא אכלה פשטידה ותותים ואז הראש שלה נפל אחורה, זה נראה כאילו היא מסתכלת לשמיים, אבל אז הבנו שמשהו לא בסדר"
המפגש האחרון שלנו איתה היה ביום מותה. אחי הגדול הציע שניקח אותה לטיול באגמון החולה. קנינו כרטיסים, והכל היה מוכן. סבתא התרגשה וסיפרה לאחייניתה שהנכדים לוקחים אותה לטיול עם פרחים. יום לפני הטיול אבא שלי צלצל והודיע: 'לא תוכלו לקחת אותה לטיול רחוק, הייתה הידרדרות במצבה'. החלטנו להסתפק בפיקניק בטבעון. הגענו אליה, חמישה נכדים אוהבים. מזג האוויר היה נפלא, התחלנו לטייל, ובדרך קטפנו לה פרחים. פתחנו שולחן מול הנוף של העמק ופרשנו כיבוד. דיברנו על דא ועל הא, לא על משהו מיוחד. סבתא אכלה פשטידה וקצת תותים ואמרה: 'איזה פיקניק נפלא!'. אחרי כמה שניות הראש שלה נפל אחורה. בהתחלה זה נראה כאילו היא מסתכלת לשמיים, אבל אז הבנו שמשהו לא בסדר. אחי צעק: 'סבתא!', ואז קראנו לאמבולנס.
סבתא נפרדה מהעולם בגיל 101, כשהיא צלולה ומאושרת, עם נכדיה האוהבים, מול נוף העמק היפה. שמחתי בשבילה. להיות עם אנשים שאוהבים אותך, וברגע אחד ללכת, זו מתנה. הידיעה שהיינו איתה ברגעיה האחרונים, זה סיפוק שאי־אפשר להסביר. זכינו".

שורה תחתונה:"לא שאלתי את סבתא מה הסוד שלה לאריכות ימים, לדעתי זה שילוב של גֶנים ואופטימיות. היא תמיד אמרה: 'כל עוד אנחנו פה, נהנה'. הדרך שבה נפרדה מהעולם התאימה לחיים המיוחדים שהיו לה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.