סיפורה של אניטה מולכו (73) מרחובות, נשואה, אם לעמית ז"ל, לינור ורעות, סבתא לארבעה, אחות בפנסיה, עובדת במכון פרטי לדיאליזה
"מיד כשסיימתי את בית הספר לאחיות בבית החולים קפלן ברחובות, התחלתי לעבוד כאחות מוסמכת במחלקת הילדים שם. שלוש שנים אחר כך נפתחה מחלקת דיאליזה ואני עברתי אליה. היו שם אז ארבעה מטופלים, ועד היום, 50 שנה אחרי, אני זוכרת את שמותיהם, כי להיות אחות דיאליזה זה קשר ארוך ואינטימי עם החולים.
דיאליזה היא תהליך שמנקה את דם המטופל באמצעות מכונה, במקום הכליות שכשלו מסיבות שונות. תפקידי כאחות הוא לחבר את המטופל למכונה שלוש פעמים בשבוע, בכל פעם למשך ארבע שעות. במהלך הטיפול הדם עובר דרך פילטר שתפקידו להוציא רעלים ומים. כלומר, תפקידי הראשוני הוא להציל חיים.
"אין לי מה להגיד לתורם שיעדיף לתרום למישהו צעיר, ואני בהחלט חושבת שאמא צעירה לילדים צריכה להיות הראשונה בתור,אבל יש אנשים שהנתינה היא החשובה להם"
הרבה פעמים אנשים שעוברים דיאליזה מסתגרים בתוך עצמם ומתאבלים על האובדן, הגבלת האוכל והשתייה והפגיעה באיכות החיים. כאן בא לידי ביטוי התפקיד שלי: אני יוצרת איתם קשר שהוא מעבר לתפקיד הרשמי, כדי להקל עליהם את ההליך המייגע והמתיש.
נולדתי בטנג'יר, מרוקו הספרדית, שנייה בין חמש בנות. כשהייתי בת שנתיים ושלושה חודשים הגענו ארצה. גדלתי במושב אמונים ליד אשדוד, ואחרי התיכון התחלתי לעבוד במקצוע שכל כולו חמלה. התחתנתי בגיל 23 וכשילדתי את שלושת ילדיי ירדתי בכל פעם לחלקי משרה. כשהקטנה הייתה בת שבע־שמונה והילדים כבר לא היו צריכים אמא במשרה מלאה, חזרתי למשרה מלאה בבית החולים.
ב־1995 קרה לנו אסון נורא: עמית, בננו הבכור שהיה אז בן 16, מת בפתאומיות. פחות מחודש אחרי האסון חזרתי לעבודה, זה היה חלק מהשיקום שלי. קשה להיות בבית לבד עם הצער, הכאב והמחשבות. העדפתי להיות בין אנשים ולהמשיך לעזור ככל יכולתי. עמיתיי לעבודה, הצוות הרפואי וההנהלה העניקו לי תמיכה גדולה, וגם החולים, שהיו קשורים אליי מאוד. מצאתי נחמה בכך שאני עוזרת לאנשים אחרים, ובהם גם בני נוער בגיל של עמית בני.
במהלך כל השנים הייתי אישה בריאה לחלוטין, אבל בגיל 60 התחילו לי מיחושים בקיבה והרופא הפנה אותי לאולטרסאונד בטן. שמתי לב שהטכנאית מתעכבת הרבה זמן על אזור הכליות, וכשחזרתי לרופא הוא שלח אותי לבדיקות נוספות. במקביל, תפקוד הכליות הלך ופחת, אבל יחסית די באיטיות. זה לא התבטא בשום דבר בהרגשה, רק בבדיקות הדם שהראו תפקוד לא תקין של הכליות. מאחר שאף אחד לא ידע לומר ממה נובעת הבעיה, הנפרולוג המליץ לי על בדיקה גנטית, ואכן נמצא גן אחד שמפחית את תפקוד הכליות. נראה שזו תורשה מאבי, שנפטר בגיל 42, שכן אמא שלי היום בת 96 וחצי וכליותיה תקינות. בעקבות הגילוי כל אחיותיי נבדקו ונמצא שאף אחת מלבדי לא ירשה את הגן הזה.
כשאמרו לי שתפקוד הכליות מידרדר, כאחות דיאליזה ידעתי מה זה אומר. הנפרולוג היה ישיר מאוד, וכששאלתי אותו מה זה אומר לגביי, הוא אמר: 'תראי, לפני דיאליזה יש השתלה'. זה היה לפני כשלוש שנים. המשכתי לעבוד כאחות דיאליזה, והרצון שלי לנתינה לא פחת בגלל המצב האישי שלי. אבל לא פעם מבליחה לי בראש המחשבה שיום אחד אשב אני מחוברת למכונת הדיאליזה כמטופלת ולא כמטפלת. אי אפשר לברוח מזה. לפני כשנה התחלתי לחפש תרומת כליה. בני משפחתי, כולל המשפחה המורחבת, לא נמצאו מתאימים. נרשמתי בעמותת 'מתנת חיים' בתקווה גדולה, וכיום אני מחכה לתורם או לתורמת נדיבים שייתנו לי אריכות ימים, כדי שאמשיך לחיות עם בני משפחתי.
יש אנשים ששואלים אם לדעתי האובייקטיבית תורמים פוטנציאליים לא יעדיפו לתרום כליה לאדם צעיר שאצלו הכליה תוכל לחיות עשרות שנים. אני לא מתעלמת מהשאלה הזו. ברור שיש בה הרבה היגיון. אין לי מה להגיד לתורם שיעדיף לתרום למישהו צעיר, ואני בהחלט חושבת שאמא צעירה לילדים צריכה להיות הראשונה בתור. אבל יש אנשים שהקטע האלטרואיסטי שלהם אינו מוגבל, ועצם הנתינה הוא מה שהחשוב להם. עובדה: כבר היו תורמים פוטנציאליים שרצו לתרום לי. אחת מאלה כבר התחילה בדיקות, ובשלב מאוחר נפסלה בשל בדיקה לא תקינה. האחרים נמצאו לא מתאימים".
שורה תחתונה: "אני מחפשת איש או אישה עם לב רחב ושתי כליות שמוכנים לתרום אחת מהן כדי להציל את חיי".
