"קצת על שנת שמיטה ולמה זה כיף אדיר", כך התחילה מעיין שניר פוסט מעורר עניין שפרסמה בחודש שעבר בקהילת הפייסבוק שבניהולה, "Day-Job - המקום לנשים עסוקות", שבה חברות יותר מ־20 אלף נשים.
"רגע, אל תלכו", המשיכה. "איך זה קשור אליי? מעיין שניר, נעים מאוד. עורכת דין ופסיכולוגית, שותפה לשעבר באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים (והמעולים!) בארץ. ואני בשנת שמיטה. שזה אומר, שלפני כמה חודשים, אחרי תהליך ארוך של התלבטות ואז ההודעה המוקדמת הארוכה בהיסטוריה של עולם העבודה המודרני, עזבתי את המשרד והחלטתי שהגיע הזמן לעצור רגע את הריצה המטורפת ולחשוב פניי לאן. ולא רק אני. יש גל עצום של נשים בגילאי 45-35 שעכשיו, באיזשהו שילוב של אחרי הקורונה, הגיל והעמדות המקצועיות שכבר הגענו אליהן - מרגישות רגע צורך בלעצור את העולם ולרדת".
הפוסט של שניר עורר המון תגובות. רבות מחברות הקבוצה, בעלות משרות בכירות, הביעו הזדהות וסיפרו שגם הן חשות שעליהן לחשב מסלול מחדש.
נושא השחיקה הנשית אינו חדש, אך לאחרונה נראה שהרבה יותר לגיטימי לדבר עליו מבלי להתמסכן. התפטרותה המפתיעה של ראשת ממשלת ניו־זילנד, ג'סינדה ארדרן, שהודתה לאחרונה כי "נגמר לה הדלק" לאחר שש שנים "מאתגרות", תרמה לשיח האמיץ הזה. "לא נותרה בי אנרגיה למלא את התפקיד, ומבחינתי הגיע הזמן שאעזוב", אמרה ארדרן. "קיוויתי למצוא במהלך חופשת הקיץ אנרגיה למלא את התפקיד לא רק לשנה הקרובה, אלא לעוד קדנציה נוספת, אך לא מצאתי את הכוחות. עם תפקיד כה חשוב באה גם האחריות לדעת מתי אתה האדם הנכון להוביל ומתי אתה לא. אני יודעת מה התפקיד הזה דורש ואני רק בת אדם".
ד"ר אירן דיאמנט, פסיכולוגית תעסוקתית ארגונית מומחית ויו"ר הוועדה להתמודדות עם לחץ ושחיקה במועצה הלאומית לבריאות העובד, רואה בהתפטרות של ארדרן דבר ראוי לציון. "כשמדברים על תהליך שחיקה מדברים על מדרון כזה, שבו אדם מתמודד עם מצבי לחץ עוד ועוד ובסופו של דבר מאבד את המשאבים שלו ונכנס למצב של שחיקה שהולכת ומעמיקה. אבל, יש לומר שמדובר בסוג של זיגזג: התפקיד המקצועי יכול גם להעניק הטענה ומילוי משאבים, כי יש כאן תהליך של הגשמה עצמית, הנאה בעשייה וקבלת אהדה ופרסטיז'ה.
"שני המסלולים האלה קורים בו־זמנית - זגזוג בין שחיקה להתלהבות", מדגישה ד"ר דיאמנט, "וקשה להכיר כך בנקודת השבירה ולעצור בזמן. ארדרן נותנת לנו דוגמה יפה לאישה שמחליטה שהיא עוצרת את הספירלה הזאת ואומרת "די". אצל נשים רבות הנקודה הזאת חמקמקה, מצד אחד הן חוות לחצים גדולים, קונפליקט בין הבית לעבודה ותחושות אשמה בלתי נגמרות ומצד שני, הן מצליחות בקריירה, מוערכות ומקבלות פידבקים של 'וואו, איזו אמא ואיזו אשת קריירה את'. דווקא האנשים החזקים, אלו שמצטיינים בתפקידם, הם קבוצת הסיכון הכי גבוהה לשחיקה שצריך לדעת לזהות ולטפל בה בזמן".
הספרות המחקרית מתמקדת בשחיקה תעסוקתית, שניתנת יותר למדידה, וזו מוגדרת כתגובה שלילית מתמשכת לגורמי לחץ כרוניים בעבודה, כפי שבאה לידי ביטוי בשלושה ממדים: שחיקה פיזית - תשישות פיזית, עייפות וחוסר אנרגיה; שחיקה קוגניטיבית - תשישות מנטלית וקושי להתרכז ולהתמקד; ושחיקה בין־אישית - תשישות רגשית וקושי לגלות אמפתיה לאחרים.
"נתוני השחיקה התעסוקתית שנאספים בארץ ובעולם מביאים לידי ביטוי את העובדה שנשים נשחקות יותר ומדווחות על עלייה בשחיקה בשיעורים גבוהים יותר", אומרת ד"ר לליב אגוזי, ראש מחלקת המחקר במוסד לבטיחות וגיהות. "28%-26% מהנשים בסקרים האחרונים העידו שהן חשות שחוקות, לעומת 21%-19% מהגברים. נשים גם מדווחות בשיעורים גבוהים יותר על תחושת לחץ תכופה ועל קשיי שינה (מחשבות מטרידות, קושי להירדם, התעוררות בלילה). הדבר בא לידי ביטוי גם מבחינה בריאותית, כאשר שיעור הנשים החולות במחלות כאב, כמו פיברומיאלגיה, גדול פי שלושה לעומת גברים".
לדברי ד"ר אגוזי, "אחד הדברים שמשפיע מאוד על חוויית הלחץ, הוא הדרך שבה אנו מפרשות את המציאות. אבל מהבדיקה שלנו, נשים לא רואות את התנאים שלהן קשים יותר מאשר גברים. לכן כנראה מופעלים עליהן גורמי לחץ נוספים מאלה שבדקנו, למשל, המחויבויות הרבות שמוטלות על נשים, העומס המנטלי, הלחץ החברתי המופעל עליהן. נשים לוקחות על עצמן יותר בגזרות אחרות מחוץ לעבודה".
ויש גם נתון מעניין בהקשר של נשים שמחזיקות במשרות בכירות. "נשים שמרוויחות שכר גבוה מהממוצע מראות אחוזי שחיקה גבוהים - 31% לעומת 16.5% בקרב גברים עם אותה רמת הכנסה. ייתכן מאוד שזו האוכלוסייה שעולה לנו לראש דבר ראשון, כשמדברים על נשים שמג'נגלות הרבה כדורים באוויר, מחזיקות קריירה ונושאות במחויבויות נוספות מסביב".
ד"ר דיאמנט מחדדת את מורכבות מדידת השחיקה האמיתית. "כולנו נשחקים בגלל צורת החיים שלנו, המרוץ ותחושת ה־FOMO שאסור להחמיץ כלום. השחיקה מוגדרת כסינדרום תעסוקתי, אבל קצת לא נכון לבודד את עולם התעסוקה מהחיים. לגבי השחיקה הנשית, אין ספק שהיא צבועה בצורה חזקה וברורה יותר ברגשות נלווים של אשמה וחרטה, תמיד יש תחושה שהייתי צריכה להשקיע יותר בדבר אחר. זה דבר שקשה מאוד לשאת לאורך זמן".
שאלת מיליון הדולר היא - האם להוריד רגל מהגז ולרדת לרגע מגלגל הטירוף - זה הפתרון לשחיקה. "זה מאוד תלוי אישיות", אומרת ד"ר דיאמנט. "לי למשל זה לא היה מתאים. אני עובדת בעומס משוגע אבל יודעת שלא נכון לי להאט יותר מדי. צריך לתפור את חליפת הפגת הלחץ בתפירה אישית ומדויקת מאוד. מה שחשוב הוא המודעות. פעם היה ברור שעובדים קשה וזהו, היום מבינים שיש לגיטימציה לבחון את זה לעומק וזה שינוי דרמטי".
מעיין שניר: "כל השנים השגתי, הקמתי ורצתי קדימה, הרגשתי שאני צריכה שינוי"
תפקיד אחרון: שותפה במשרד עורכי דין פישר־בכר־חן
בת 42, נשואה, אמא לשניים
רקע מקצועי: "במקור אני קיבוצניקית מחמדיה, ומבחינת מוסר העבודה כל השנים הייתי במסלול של הצטיינות. בהכשרתי אני עו"ד ופסיכולוגית בתחום הארגוני. במשרד עורכי הדין התחלתי התמחות לפני 15 שנה ולאחר שהשלמתי את התואר השני בפסיכולוגיה הקמתי בו את מחלקת משאבי האנוש וניהלתי אותה במשך עשר שנים. בחמש השנים האחרונות אני גם שותפה במשרד".
נקודת המפנה: "זה היה תהליך איטי וארוך מאוד שארך כשנתיים, של התלבטות שבסופו של דבר הבשילה לנקודת החלטה. גם במקום העבודה ידעו שאני בהתלבטויות ובמחשבות. כל השנים השגתי, הקמתי, הפעלתי ורצתי קדימה והרגשתי שאני צריכה לחדש, צריכה שינוי. בהתחלה חשבתי שאצא להפסקה קצרה ובה אחפש עבודה ואז גיליתי שאני ממש לא רוצה עבודה כרגע ודחיתי הצעות. הבנתי שהדרך צריכה להיות אחרת".
שנת השמיטה שלי: "אני עושה המון דברים, אבל הכול הפך גמיש יותר. אני כבר לא במקום שבו אני קמה בבוקר, נכנסת לאוטו, מגיעה למשרד ולצוות שלי ומסיימת לעבוד מאוחר. יש לי יותר זמן לפנות למקומות שמערבים דברים עסקיים וחברתיים ושמקדמים נשים. אני מנהלת שתי קהילות - גם Day Job וגם קהילה למנהלות בכירות בתחום הבנייה והתשתיות. אני גם מייעצת ומלווה בעיקר מנהלות בהקשרים של שאלות קריירה, מרצה וגם עמיתה בתוכנית מעוז עם השתלמות בהרווארד.
"לצד זה אני גם יושבת הרבה בבית ופוגשת כל שבוע בין חמש לשמונה נשים חדשות. נשארתי בן אדם עסוק, אני ממש לא בחופשה, אבל אני עושה דברים שאני בוחרת בהם, שלאו דווקא מתקדמים לכיוון קרייריסטי קוהרנטי ברור מאוד. אני לא יודעת מה יש בקצה ומעדיפה גם לא לשאול, אלא לשהות עם חוסר הוודאות הזה".
שניר: "שנת שמיטה נשמעת כדבר כיף וקל. זה באמת כיף, אבל זה לא רק קל. אנחנו רגילות מאוד להסתמך על הזהות המקצועית שלנו כמה שמייצג אותנו"
שחיקה נשית: "אני מזהה את התופעה בקהילה וגם אצל נשים שאני מלווה. בדרך כלל מדובר במנהלות שהגיעו לשותפות או שכירות בעמדת ניהול בכירה, שפתאום מבינות את המחירים שהן משלמות ולא בטוחות שמה שהן מקבלות שווה ערך לזה".
שורה תחתונה: "שנת שמיטה נשמעת כדבר כיף וקל. זה באמת כיף, אבל זה לא רק קל. כפסיכולוגית אני מלווה נשים שנמצאות במקום הזה. לכל אחת מאיתנו יש זהות של self וזהות של role - הזהות האישית והזהות המקצועית שלנו. אנחנו רגילות מאוד להסתמך על התפקיד שלנו כזה שמייצג אותנו. הוא מוכיח שאנחנו מצליחות, חכמות, הישגיות וכו', בלי שנצטרך לעשות שום דבר חוץ מלציין אותו. כשאין תפקיד רשמי כזה, נשארנו רק עם ה־self, והרבה נשים פתאום לא יודעות מי הן. הן נחנקות כששואלים אותן מה הן עושות. זה לוקח זמן ויש עבודה בלחזור להסתמך על עצמך ולזכור כמה את טובה גם בלי הטייטל המקצועי שמגדיר אותך, אבל כשהן מצליחות בזה, זה מדהים, כי זה משחרר ופותח אפשרויות שקודם הפחיד אותן אפילו לחשוב עליהן בעתיד המקצועי שלהן".
גלי ברגר: "הטרלול של 17 דברים במקביל לא מאפשר נוכחות בשום דבר באמת"
תפקיד אחרון: ראש מערך תקשורת ותוכן וחברת הנהלת סופר־פארם
בת 45, בזוגיות, אמא לשתיים
רקע מקצועי: "אני עובדת בעצם מגיל 16 (במלצרות). בסופר־פארם עבדתי כמעט 12 שנה, היה לי כיף ומעניין, מילאתי תפקיד עוצמתי וגדול במיוחד, אבל הגעתי למיצוי והבנה שאם אני לא עוזבת עכשיו, כבר יהיה לי קשה מאוד לעזוב אחר כך. למעשה, חזרתי מחופשת הלידה כשהמנכ"ל כבר יודע שזה לתקופה קצובה של הכנת מחליפה והעברת המקל. עזבתי במחשבה לחפש מיד תפקיד ניהולי בהייטק ואז חברה שאני סומכת עליה מאוד ומאמינה בה אמרה לי: 'אם יש לך אפשרות, קחי שנה מנוחה, את צריכה לנוח, עבדת קשה כל כך".
ברגר: "בעבודה הקודמת היה לי כיף ומעניין, מילאתי תפקיד עוצמתי אבל הגעתי למיצוי והבנה שאם אני לא עוזבת עכשיו, כבר יהיה לי קשה מאוד לעזוב אחר כך"
נקודת המפנה: "מה שסחף אותי יותר מהכול הוא תקופת הקורונה. להיות בסגר עם ילדה בבית בהיריון מתקדם, ואחר כך עם תינוקת, זו הייתה השחיקה האמיתית. בדיעבד אני מבינה שלא הייתי נוכחת בשום דבר, לא הייתי במלוא ההתכווננות שצריך".
שנת השמיטה שלי: "הייתי כמעט שנתיים בתקופות של און אנד אוף, כי ילדתי וחזרתי למעט זמן ואז הייתי שמונה חודשים בבית ובהמשך עבדתי חודשיים בסטרט־אפ ואז שוב הייתי בבית. זו לא הייתה מנוחה של לשבת ולראות טלוויזיה כל היום. קיימתי המון פגישות, אני אוהבת מאוד אנשים, להיפתח לעולמות חדשים. וגם השתעממתי. זה בריא מאוד להשתעמם, אני מחנכת את הבנות שלי שטוב להשתעמם".
שחיקה נשית: "אין ספק שיש דברים ייחודיים לנשים והעומס עליהן גדול. הטרלול של 17 אלף דברים במקביל לא מאפשר להיות נוכחת בשום דבר באמת. בעבודה הייתי עושה דברים בשביל הבית, ולהפך. גם בן הזוג שלי עמוס מאוד ולמרות זאת פרגן לי את ההזדמנות. אגב, כשילדתי את הבכורה הוא נשאר תשעה חודשים בבית וגם זה היה פריווילגי".
ברגר: "בעבודה הקודמת היה לי כיף ומעניין, מילאתי תפקיד עוצמתי אבל הגעתי למיצוי והבנה שאם אני לא עוזבת עכשיו, כבר יהיה לי קשה מאוד לעזוב אחר כך"
תפקיד חדש: "בחודשים האחרונים הגיעו אליי הצעות לייעוץ אסטרטגי־שיווקי והתחלתי לעבוד חלקית כעצמאית. גם המשבר הכלכלי נתן את אותותיו. אי־אפשר לגדל משפחה של שלושה ילדים בתל־אביב (יחד עם הילד של בן הזוג) ממשכורת אחת, גם אם היא בהייטק. בסופו של דבר אני אוהבת מאוד לעבוד, להפעיל את הראש וחשוב לי גם שהבנות לא יראו אמא שלא עובדת לאורך זמן".
שורה תחתונה: "היכולת לקחת שנה הפסקה היא מתנה והיא גם פריווילגית מאוד כמובן. בשלבים מתקדמים בקריירה לא רציתי את זה, חששתי להיות בחברת עצמי כל כך הרבה זמן, וגם העבודה ממש הגדירה את מי שאני, אבל במועד שבחרתי זה התאים יותר ממה שחשבתי. היום, כשחברים וחברות עוזבים מקום עבודה אני אומרת להם, 'קחו את הזמן הזה לעצמכם. יש כאן הזדמנות לעשות שיקוף אמיתי לחיים ולהבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים'".
דר רבינוביץ: "החיים הם משחק סכום אפס, משהו חייב לבוא על חשבון משהו אחר"
תפקיד אחרון: ראש תחום אקוסיסטם במנהלת מעבר אמ"ן לנגב
בת 36, נשואה, אמא לשלושה
רקע מקצועי: "התחלתי באגף המודיעין כעתודאית לביולוגיה והמשכתי להתפתח שם במשך 15 שנה בתפקידים של מחקר וניהול. תמיד אהבתי לאתגר את עצמי וללמוד דברים חדשים והקריירה הצבאית מאפשרת להתפתח למקומות נפלאים. בשנים האחרונות עסקתי בעיקר בניהול פרויקטים ובתהליכים אסטרטגיים. במקביל ילדתי שלושה ילדים, למדתי תואר שני במנהל עסקים ועברתי הכשרות מקצועיות שונות. השתחררתי לפני כחצי שנה בדרגת רב סרן".
נקודת המפנה: "זה לא קרה רק בשנה האחרונה, אלא סביב תחילת ההורות והחזרה לעבודה. בסופו של דבר, החיים הם משחק סכום אפס, את יכולה לתעדף את הדברים שחשובים לך, אבל יש רק 24 שעות ביממה ומשהו חייב לבוא על חשבון משהו אחר. נכנסתי לרוטינה של פקקים בבוקר, עבודה בלחץ, פקקים אחר הצהריים ואז אינטנסיביות של משמרת ב' עם הילדים. הרגשתי שזה לא עושה לי טוב, שאני מאבדת את עצמי ואת היכולת שלי ליהנות, לא בעבודה ולא עם הילדים. התחלתי להרגיש שזה כבר לא מתאים לי ושאני הולכת לכיוון של שחרור. הבנתי שיש כאן הזדמנות מצוינת לעצור ולהבין מה אני רוצה".
שנת השמיטה שלי: "בהתחלה זה היה מפחיד מאוד, אובדן הביטחון התעסוקתי מעורר חששות. פחדתי גם ליפול לקלישאה של האישה שנשארת בבית עם הילדים כשבעלה הולך לעבודה, לא שזה פסול חלילה. בהמשך הבנתי את ההזדמנות שיש לי כאן להשקיע בעצמי ובדברים שחשובים לי. אני קוראת הרבה, לומדת, כותבת ספר ילדים, עובדת על איזשהו מיזם עם שותפה, שיהווה בית לסופרי ילדים. אני גם מנהלת בהתנדבות קהילת נשים באינטרנט. אני נחה, נושמת, עושה הרבה ספורט ומנצלת את העובדה שאני יכולה לשלוט בזמן שלי כדי להכיר נשים חדשות ומעניינות".
רבינוביץ: "בהתחלה זה היה מפחיד מאוד, אובדן הביטחון התעסוקתי מעורר חששות. בהמשך הבנתי את ההזדמנות שיש לי כאן להשקיע בעצמי ובדברים שחשובים לי"
שחיקה נשית: "השחיקה היא חלק משינוי תפיסה כולל שלפיו צריך לעבוד כדי לחיות ולא להפך. נושא המשימות השקופות שנשים לוקחות על עצמן בבית ובמשפחה והעומס המנטלי שמוטל עלינו, קרוב ללבי מאוד. מה הלאה? הנושא הכלכלי בוודאי יהווה שיקול, בסופו של דבר, בית עם שלושה ילדים ומשכנתה מחייבים שתי משכורות. המחשבה היא לראות אם חלק מהדברים שאני מניעה כיום ונהנית כל כך לעשות אותם יוכלו להפוך גם לדברים שמביאים פרנסה. אני מתכננת לחזור ולעבוד אבל בדברים שחשובים לי ובתנאים שמתאימים לי".
שורה תחתונה: "הלוואי שכל אחת הייתה יכולה לקחת את הזמן הזה, לעצור שנייה ולבחון ולמצוא את המקום הנכון לה. עם זאת, זה לא מתאים לכל אחת. אני יודעת לנהל את עצמי בצורה טובה ולעבוד גם בלי המסגרת, ויודעת שההתפתחות האישית שלי חשובה לא פחות מהעבודה והטיפול בילדים".
מעין קרת: "החלטתי לתת את המשאבים לעצמי לפני שאני נותנת לאחרים"
תפקיד אחרון: יזמית בתחום דימוי הגוף.
בת 46, בזוגיות, אמא לשניים
רקע מקצועי: "התחלתי את הקריירה בגיל 16 בדוגמנות בחו"ל, נתתי את כל כולי וזה הצליח ודרבן אותי להמשיך, אבל מצד שני, הלכתי ונשחקתי ברמות של התמוטטות פיזית ונפשית, הגעתי לקצוות. ואז, בגיל 22, עשיתי את העצירה הראשונה שלי במשך כשנה והתחלתי לשים את הזרקור על נושא דימוי הגוף. כיום, אחרי 20 שנה בקריירה השנייה שאני כל כך שמחה בה, העצירה היא אחרת. אני לא עוצרת לגמרי, אלא משנה, מכווננת, כדי להתרחב בהמשך".
נקודת מפנה: "זה משהו שהתבשל אצלי הרבה זמן. אני מקשיבה לגוף ולנפש שלי, וכל הסימנים הראו לי שאני לא יכולה להמשיך בדרך הקיימת. זה קודם כול דברים פיזיים: כאבים חזקים מאוד בגב וברגל. אין לי עוד את האבחנה, אבל ברור לי שאני צריכה להוריד הילוך ולטפל בעצמי, לתת קודם כול את כל המשאבים לגוף שלי לפני שאני ממשיכה לתת לאחרים. מעבר לזה, הרגשתי שמיציתי, רוויתי. לפעמים את מוצאת זווית אחרת ונדלקת, אבל פה זה לא קרה. הבנתי שאני צריכה למצוא דרך אחרת שנכונה לי יותר".
שנת השמיטה שלי: "זה התחיל בקיץ האחרון, כשהלכתי לייעוץ עסקי ובניתי אסטרטגיה של איך אני שומרת על מה שבניתי, אבל מתחילה לפנות את עצמי. הקמתי עם שותפה את המרכז לדימוי גוף חיובי, לקחתי מנהלת משרד ובניתי צוות של שמונה מרצות ומרצים שעוברים הכשרה שלי ועושים סדנאות בכל הארץ. אני מנהלת את כל האופרציה, אבל עובדת רק כשלוש שעות ביום לעומת שעות עבודה מטורפות בעבר ומקדישה את הזמן לחיזוק שלי - יותר זמן מנוחה, יותר זמן תנועה - פיזיותרפיה, מחשבת הגוף, פילאטיס".
קרת: "לקחתי מנהלת משרד ובניתי צוות של מרצות ומרצים שעוברים הכשרה שלי ועושים סדנאות בכל הארץ. אני מנהלת את האופרציה, אבל עובדת רק כשלוש שעות ביום"
שחיקה נשית: "אני חושבת שגם גברים סובלים משחיקה אבל פחות מדברים על זה. יש להם המון אחריות והחזקה. התפקיד שלנו כנשים הוא לפעמים להתוות דרך. לכן חשוב לי לדבר על הדברים האלה כדי ליצור שינוי".
שורה תחתונה: "יש מהלכים בעולם שמראים שזה בסדר להקשיב לגוף ולנפש. הדור הצעיר לגמרי שם, מסתכלים עליהם כאילו הם מפונקים שמחליפים עבודות, אבל הם קשובים לעצמם וזה חכם. הם פחות נמצאים בעולם הזה של 'צריך לסיים עד הסוף'".
"עדיף לקחת הפוגות קצרות"
פרופ' שרון טוקר (49), נשואה ואמא לשלושה ("בהורות שוויונית לחלוטין"), היא חוקרת לחץ ושחיקה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל־אביב, שיצאה לאחרונה לחצי שנת שבתון שמוקדשת אך ורק לצורכיה האישיים.
"אחרי עבודה מאומצת מאוד בשנים האחרונות", היא מספרת, "זיהיתי את השחיקה שלי ונעצתי את חצי השנה הזאת ביומן העמוס שלי, כבר לפני שנה וחצי. באקדמיה נהוג לקחת שנת שבתון כל שבע שנים, אבל המחקרים מראים שהפוגות קצרות יותר עדיפות. לכן פיצלתי באופן חריג את השנה הזאת לשתי מחציות.
"דבר נוסף שעשיתי הוא לחגוג את ההפוגה חודשים רבים מראש, כפי שממליץ הפסיכולוג החברתי, חוקר השחיקה האמריקאי פרופ' סטיבן הובפול. הוא מדבר על חשיבות צבירת המשאבים שלנו, כולל משאבי האנרגיה ומסביר שחשוב לא רק לקבוע את החופשה או את ההפוגה, אלא גם לחגוג מראש ולחשוב על זה הרבה זמן מראש, כי זה לכשעצמו כבר מספק משאבים".
ומה התוכניות לחצי השנה הזאת?
"זה בדיוק העניין, לא תיאמתי מראש פעילויות. באקדמיה נהוג לנצל את שנת השבתון לקידום קשרי מחקר וזה כרוך פעמים רבות בנסיעות לחו"ל. אני לא עושה את זה, אני באמת נחה וגם הולכת לכיוונים שונים מאוד. אני בעצם עושה סטופ מהקידום המקצועי, כדי להיטען מחדש, לצבור יכולת ולחזור בכוחות מלאים. אני מודעת לכך שזו פריווילגיה של אנשי אקדמיה ושיכול להיות להפוגה הזאת מחיר של קידום, מדידה והערכה".
האם נעשו כבר מחקרים על התופעה של שנת שמיטה?
"אין עדיין נתונים מחקריים מבוססים, אבל אני מזהה יותר לגיטימציה לתופעה במדיה. אני גם רואה בסביבה הקרובה שלי יותר נשים שבוחרות לקחת פסק זמן, לפעמים אפילו לקחת דמי אבטלה ולעשות חשיבה מחודשת מה מתאים להן. אני חושבת שבאופן כללי התופעה הוזנה משנות הקורונה, שבמהלכה התחלנו לשאול את עצמנו שאלות רבות על העבודה שלנו, על החיוניות שלנו בה, לבחון מחדש מה נכון לנו ומה לא. בשנים האחרונות גם חלה ירידה בתחושת המחוברות לעבודה, מה שעוד חיזק את הלגיטימציה לעצירה".
