אילנה כהן נפרדה רשמית מתפקידה כיו"רית הסתדרות האחיות לאחרונה, והותירה אחריה שורה של הישגים ששינו את פני הרפואה בישראל. ההחלטה לפרוש לא הייתה קלה אבל מתבקשת בהתחשב בעובדה שהשנה היא תחגוג יום הולדת 80. "יכולתי להמשיך, אבל צריך לדעת לפרוש בשיא", היא אומרת. "כל זמן שבחרתי להתמודד על התפקיד איש לא התמודד מולי, אבל השנה החלטתי שמספיק ודי, בן אדם צריך לדעת מתי לקום וללכת".
את כהן, שכיהנה בתפקידה עשרות שנים וייצגה ביד רמה ציבור המונה כ־80 אלף עובדי סיעוד עם רוב נשי, מחליף דווקא גבר: שאול סקיף, אח במקצועו ויו"ר ועד העובדים במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא).
כהן לא התכוונה להיות מנהיגה, זה פשוט קרה לה. "המוטו שלי", היא אומרת, "הוא 'אם לא עושים, תעשי בעצמך'".
ביקוש גבוה, מחסור בתקנים
מאבק האחיות שהנהיגה התחיל ב־1978, ומאז היא השיגה הסכמי שכר מהפכניים שבעקבותיהם, בין היתר, קוצר שבוע העבודה של האחיות ל־36 שעות שבועיות. בזכותה שיעור האחים והאחיות המועסקים בישראל נמצא כל העת במגמת עלייה, אם כי הוא עדיין נמוך לעומת ממוצע מדינות ה־OECD.
"היה לי הרבה מזל שהייתי בעמדה שאפשרה לי לעזור לבן שלי כשהוא חלה, כי במדינה שלנו אם אין לך קשרים, הלך עלייך. צריך לדעת את האמת על מערכת הבריאות"
"אני אגיד דבר שאולי לא אומרים, עשיתי מהפך במקצוע בקרב האחיות", היא מתגאה. "שכר של אחיות יכול להגיע ליותר מ־20,000 שקל, ולכן יש ביקוש גדול למקצוע. בארבע השנים האחרונות חלה עלייה של 50% במספר הלומדים במסלולי הסבת אקדמאיים לסיעוד, וכל שנה כמעט 4,000 אחיות מסיימות בתי ספר לסיעוד. יש בוגרות שלא מוצאות עבודה במקצוע כי אין מספיק תקנים".
צריך להוסיף תקנים לדעתך?
"בוודאי, ההסכמים שעשינו אז כבר לא רלוונטיים להיום, כי היום החולים קשים יותר, מורכבים יותר ומבוגרים יותר. פעם הטבע עשה את שלו, היום האוכלוסייה גדלה וגם מתבגרת, החולים צריכים טיפול אינטנסיבי יותר. גם אין הלימה בין מספר המיטות הרשומות במחלקה ובין מה שקורה בפועל. אם רשום שבמחלקה מסוימת יש 38 מיטות, בפועל יש 50 מיטות, חלקן במסדרון. אני זוכרת שבזמנו, כשמשה בר סימן טוב, היום מנכ"ל משרד הבריאות, עבד באגף התקציבים באוצר, אמרתי לו, 'משה, אם עכשיו נולד לך תינוק וקנית לו חליפה לברית, אתה רוצה להלביש לו את אותה חליפה לבר מצווה?'".
"אני לא מצטערת שהלכתי לכנסת, למדתי איך הדברים עובדים מאחורי הקלעים. למדתי שכשאנשים אומרים לך 'אני אוהב אותך', תמיד תגידי 'בשלב זה'"
אין לך רקע כלכלי, איך ידעת מה לבקש?
"אומרים שבדרך כלל יש לעיראקים ראש פיננסי (צוחקת). תוך כדי תנועה למדתי שמשא ומתן על שכר הוא כמו מכון לרחיצת מכוניות. קודם כול שוטפים אותך, אחר כך מסבנים אותך, אחר כך מייבשים אותך ורק בסוף את מקבלת אור ירוק. ידעתי שבסוף נקבל את האור הירוק, כי לא ביקשנו שום דבר שלא מגיע לנו. כולם ראו כמה צדקנו, אבל אנחנו נשים, ונשים הן הרי מפרנסות משניות בבית, אז לא צריך לתגמל אותן. משא ומתן על הסכמי שכר זה הרבה ריבים וצעקות, אבל אחרי החתימה כולם אהבו אותי, כי אני קודם כול בן אדם. עד היום לומדים איך אילנה הגיעה להסכמים שלה, ואת יודעת כמה הסכמים עשינו בתקופת הקורונה? חבל על הזמן. הרי האחיות קרסו כאן, עמדו בחוד החנית של המאבק והיו בסכנת חיים ממש, אז דאגנו להן. למשל, בהתחלה אם אחות באה במגע עם חולה שהתגלה כחולה קורונה, היא נשלחה הביתה לבידוד ולא קיבלה על זה כסף. נכנסנו לתמונה ופתרנו את זה".
התגנבנו בלילה למשרדים
כהן נולדה בעיראק בשם סוהם ועלתה לישראל בגיל שנתיים עם אמה ועם אחותה הגדולה. אביה, שהיה פעיל ציוני, הוצא להורג בפרעות הפרהוד כשהייתה בת שבועיים. היא גדלה יחד עם אחותה במוסדות לילדים ונוער, תחילה
בפנימיית "אונים" בכפר סבא ובהמשך בכפרי הנוער בן שמן והדסים.
"על אבא לא ידעתי כלום, אולי כי גדלתי במוסדות, אולי כי היינו במצב הישרדותי, אולי מכיוון שלא היו לנו תמונות שלו", היא מספרת. "אמא הגיעה ארצה עם תמונה אחת שלו, היא מסרה אותה לצלם בכפר סבא כדי שיגדיל אותה והבן אדם נעלם עם התמונה. אמא הייתה לבד, אלמנה, בקושי באה לבקר אותנו, בקושי לקחה אותנו הביתה, הרבה חגים נאלצנו לעשות בפנימייה".
כשסיימה כיתה ח' ב"אונים" עברה בעקבות אחותה לבן שמן, שם הכירה את בעלה יוסי כהן (82), אבי שלושת בניה: יובל ז"ל, שי (51, איש הייטק, נשוי ואב לשלושה) ואייל (47, גם הוא איש הייטק, נשוי ואב לשלושה). "יוסי כבר סיים ללמוד בבן שמן, נפגשנו כשהוא בא לבקר", היא אומרת. "אחרי שסיימתי כיתה ט' המנהל אמר שמפספסים אותי בבן שמן ושאני צריכה לעבור ל'הדסים', כי היה שם סמינר למורים וייעדו אותי להוראה. כשסיימתי את התיכון אחותי כבר למדה בבית הספר לאחיות באסף הרופא, ביקרתי אותה ומאותו הרגע החלטתי לוותר על ההוראה ולהיות אחות. הנכדה שלי ראיינה אותי שלשום לעבודה בבית הספר ושאלה, 'סבתא, אם היית יכולה להחליף מקצוע, היית מחליפה?'. אמרתי לה, 'מה פתאום? פעם אחות תמיד אחות'".
9 צפייה בגלריה
2003: מנהלת מו"מ בין ההסתדרות לממשלה על שכר האחיות (לידה: יעקב שמאי, עמיר פרץ ושלמה שני)
(צילום: מיכאל קרמר)
מתי גילית שלא כל כך משתלם להיות אחות?
"כשסיימתי בית ספר לאחיות התחלתי לעבוד ב'אסף הרופא' ודי מהר גיליתי שלא סופרים את המקצוע הזה. לא רק שהשכר היה נמוך ובלי שום תוספות, גם עבדנו בתנאים בלתי נסבלים. אם מישהו שומע היום שאחות אחת עבדה על 40 חולים בלילה, הוא לא יאמין. ליטפו את האחיות עם מילים יפות, מכרו להן שהן במקצוע של נתינה, מסירות ושליחות, אבל זה לא התבטא בתלוש. כשראיתי שהתנאים נמוכים יותר מים המלח, שאין תקנים ואין שכר, החלטתי לקום ולעשות מעשה. הרמתי טלפון לבתי חולים אחרים, ניסיתי לגייס עוד אחיות, והן לא הבינו מה אני רוצה. את צריכה להבין שאת באה לציבור שבחיים שלו לא שבת. הן חיכו שתקום אחת כמוני ותנער אותן. לא היה לנו מה להפסיד".
"בתחילת המאבק שמו לנו רגליים, קבעו בכוונה פגישות בערב או בימי שישי, כדי להקשות. הרגשתי שאנחנו פועלות לא רק למען האחיות, אלא בשביל כל המגזר הנשי"
מאיפה זה בא לך, להפוך פתאום למנהיגה?
"היה צריך אומץ ולי היה אומץ. אמרתי לכולם, 'אל תתעסקו איתי, אני ילדת מוסדות'. מגיל צעיר למדתי לשרוד, למדתי שאם אין אני לי מי לי. אבל היינו נאיביות בהתחלה, שישה שבועות היינו מול בית ראש הממשלה בשקט, עד שנהגי המוניות באו ואמרו לי, 'אילנה, אם לא תעשו רעש ותשרפו צמיגים, לא יקרה פה כלום', ואז החלטנו לצאת להפגנות ובהמשך נטשנו לכמה ימים את בתי החולים".
איך הציבור קיבל את הנטישה?
"בציבור מאוד אהבו אותנו ומאוד פרגנו לנו, אנשים קראו לי ברחוב 'שרת הבריאות', למרות שהחולים נפגעו מזה. גם בכנסת, בניגוד למה שקורה עם משפחות החטופים, כולם רצו להיפגש איתנו. לעומת זאת, ועדי העובדים בבתי החולים קצת כעסו שהתארגנו עצמאית, וגם ההסתדרות לא ספרה אותנו, הם לא הבינו איך פתאום קם הפשפש ועלה למעלה. עשינו דבר שלא הכירו בעבר, ועוד נשים".
"כשהבן שלי היה בגן לא הצלחתי להגיע ליום ההולדת שלו. בעלי ואחותי באו, אבל הוא ברח מהגן כי אמא לא באה. לא ידעתי לשים לעצמי גבולות, היו דברים שהיום הייתי עושה אחרת"
הרגשת יחס שונה בגלל שאתן נשים?
"כן, כי זו הפעם הראשונה שקמו נשים ואמרו 'עד פה', לא ידעו איך לאכול אותנו. שמו לנו רגליים, קבעו בכוונה פגישות בערב או בימי שישי, כדי להקשות. הרגשתי שאנחנו פועלות לא רק למען האחיות, אלא בשביל כל המגזר הנשי. את צריכה להבין שהקמנו ארגון לא חוקי, לא היינו חלק מוועד העובדים של בתי החולים. המלחמה שלנו הייתה כפולה, נלחמנו גם נגד ההסתדרות וגם נגד האוצר. לא היה לנו כסף להתארגנות, התגנבנו בלילה למשרדי ההסתדרות כדי להדפיס כל מיני דברים, עד שהחלטנו לקחת עשרה שקלים מכל אחות כתרומה למאבק. אני זוכרת שישראל קיסר, שהיה אז מזכ"ל ההסתדרות, עבר דרך המתחם שלנו מול הכנסת ולא עצר. מה, לא תגיד לנו כמה מילים?".
בסופו של דבר האחיות בהנהגתה הצטרפו להסתדרות ב־1987, "והשגנו יחד עם ההסתדרות את אחד ההסכמים הגדולים במשק, הצלחנו לקבל 36 שעות עבודה. מאז אנחנו פועלות תחת ההסתדרות".
9 צפייה בגלריה
2011: בדיון בבית הדין לעבודה, בעקבות שביתה על תנאי העסקתם של עובדי הקבלן )עם עופר עיני מימין ואיציק שמולי(
(צילום: אלכס קולומויסקי)
על מה פתחתן בשביתת רעב ב־1988?
"על תקנים. על כסף לא הייתי שובתת רעב. אני בכלל הייתי נגד שביתת רעב, כי אני כמו פג, אוכלת כל שעתיים. פשוט כששאלו אותנו בכנסת עד לאן תגיעו עם זה, מישהי זרקה 'אנחנו נשבות רעב', וכבר לא היה אפשר לסגת. שביתת הרעב נמשכה 15 יום וזה היה נוראי, היה לי קשה מאוד. מה שכן, הייתה לנו תמיכה מקיר לקיר. עלו אלינו לרגל, מכל הארץ באו משלחות, גננות הוציאו את הגנים לבקר אותנו, כל היום היינו בתקשורת. הבן שלי אייל היה בן ארבע או חמש, וכשהוא בא לבקר אותי כל הכתבים והצלמים חיכו לו ליד האוהל. הוא אמר להם, 'אמא שלי גיבורה'. ערב אחד כל האחיות יצאו לבדיקות ונשארתי לבד באוהל, אז רפי רשף העלה אותי ל'ערב חדש' ואמר, 'אילנה, את לא לבד, אני איתך'. אנשים הבינו שלא שבתנו בשביל עצמנו אלא בשביל מערכת הבריאות. הייתה תחושה בציבור שפתאום קם אדם בבוקר ומתחיל ללכת".
את רוב המאבקים ניהלה כהן במקביל לעבודתה ב"אסף הרופא" ולגידול שלושה ילדים. בעלה, יוסי, עבד כל השנים בתעשייה האווירית. "בלי יוסי שום דבר לא היה קורה", היא אומרת. "הילדים היו איתו, וגם אחותי עזרה לא מעט. אני זוכרת שלבני הצעיר אייל היה יום הולדת בגן ולא הצלחתי להגיע. יוסי ואחותי באו להיות איתו, אבל הוא ברח מהגן כי אמא שלו לא באה. לא ידעתי לשים לעצמי גבולות, היו דברים שהיום הייתי עושה אחרת".
ב־2003 נבחרה לכנסת מטעם מפלגת "עם אחד", שאיגדה את כל ראשי הוועדים הגדולים בארץ, בראשותו של מזכ"ל ההסתדרות אז עמיר פרץ. היא הייתה אז יו"רית הסתדרות האחיות, ובמסגרת עבודתה הפרלמנטרית התמקדה בסוגיות הנוגעות בבריאות ובזכויות עובדים בכלל ומעמד האחיות בפרט. אחרי קדנציה אחת כחברת כנסת, בשנת 2006, נבחרה שוב ליו"רית הסתדרות האחיות, תפקיד שאותו מילאה עד חודש דצמבר האחרון.
עד בחירתה לכנסת המשיכה, כאמור, לעבוד כאחות אחראית במחלקת פנימית ג' ב"אסף הרופא". "לא הייתי עסקנית, הייתי אחות שנלחמה למען אחיותיה, ופגשתי יום־יום את כל הבעיות שעליהן נלחמנו", היא אומרת. "בכלל לא רציתי להיות חברת כנסת, למרות שכל המפלגות חיזרו אחריי. גם לעמיר לא הסכמתי, הביאו את כל הוועדים לשכנע אותי, ובסוף הסכמתי לבוא לקדנציה אחת. בתקופתי הייתה איזושהי יראת כבוד לכנסת ולחבריה, היום גם זה כבר לא קיים. אני לא מצטערת שהלכתי לכנסת, למדתי איך הדברים עובדים מאחורי הקלעים והשתמשתי בזה בשביל האחיות. למדתי שכשאנשים אומרים לך 'אני אוהב אותך', תמיד תגידי 'בשלב זה'".
נאום פרידה וסרטונים למזכרת
ביום שבו הושבעה לכנסת קיבלה עדכון על שי, בנה האמצעי, שהתמודד אז עם סרטן בלוטות הלימפה (לימפומה). "הוא חלה כמה חודשים לפני ההשבעה, שלחו את הביופסיה שלו לבוסטון, ובדיוק בהשבעה צלצל אליי פרופ' בני ברבש ועדכן אותי איזה סוג זה. אנשים לא הבינו למה אני עם דמעות בעיניים, חשבו שזה מהתרגשות שנבחרתי לכנסת. העיסוק הפרלמנטרי היה מסביב לשעון, אבל אין ספק שכשהייתי צריכה להיות לידו, הייתי לידו. אני זוכרת שבאחת הפגישות שלי עם אחד מבכירי האוצר הוא דרש להשאיר את הטלפונים בחוץ. אמרתי לו, 'הבן שלי מאושפז בשערי צדק', ובכל זאת הוא לא הסכים, עד שאבי ניסנקורן, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, אמר לו, 'אתה לא מתבייש?'. היה לי הרבה מזל שהייתי בעמדה שאפשרה לי לעזור לבן שלי, כי במדינה שלנו אם אין לך קשרים, הלך עלייך. צריך לדעת את האמת על מערכת הבריאות ושלא יספרו לי סיפורים".
לפני שבע שנים חלה בנה הבכור יובל ב־ALS, מחלת ניוון שרירים, ונפטר אחרי שנתיים וחצי, בגיל 52. "היו לי כמה שנים קשות", היא מסכמת. "יובל היה פסיכולוג, אדם חכם מאוד, ואפשר ללמוד ממנו על הדרך שבה נפרד מהעולם. הוא לא היה יכול יותר להיות פה, כלוא בגופו. הוא הקליט נאום פרידה ובחר ללכת. הוא השאיר לנו המון קלטות וידיאו שבהן צילם את עצמו, למזכרת".
מה הכוונה בחר ללכת?
"הוא החליט שאין טעם להמשיך, התייעץ עם משפטנים ועשה את זה. הוא גם ביקש לשרוף את גופתו וכיבדנו את בקשתו. תמיד כיבדתי כל אדם, גם את אלה ששמו לי רגליים".
"הנכדה שלי שאלה, 'אם היית יכולה להחליף מקצוע, היית מחליפה?'. אמרתי לה 'מה פתאום? פעם אחות תמיד אחות'"
מה תעשי עם הזמן שהתפנה לך עכשיו, אחרי הפרישה?
"אני לא יודעת, רק עכשיו פרשתי, ואל תשכחי שאני עדיין מרצה על הסכמי שכר ותנאים סוציאליים בבתי ספר לסיעוד. כשאני על הבמה אני משכיבה את כולם, זה האופי שלי" (צוחקת).
איך את רואה את עתיד המדינה?
"אחרי 7 באוקטובר הייתה איזושהי תחושה שהעם מתאחד וביחד ננצח, אבל די מהר כל צד הלך לפינה שלו. בתקופתי אנשים התאבדו רק בגלל חשד לשוחד, היום זה כרטיס כניסה לפוליטיקה. להגיד לך את האמת? אני מאוכזבת מאוד".
