הילד חייב, פשוט מוכרח, את הדבר הזה שלכו־לם יש: משחק מחשב, טלפון, אופניים, קורקינט, נעליים, בובה טרנדית...
קול אחד בראש אומר לנו שברגע שנתרצה ונקנה, "הדבר הזה" יהיה מיד "הדבר הקודם", ו"הדבר הזה" שעבורו הבטיח שיעשה ה־כול, העיקר שנקנה לו, כבר ישכב בפינת הצעצועים הלא נחוצים, וכל ההבטחות ייגוזו עם חוסר העניין שלו בו.
קול שני צורח: "אבל לכו־לם יש!", ואנחנו לא רוצים שהילד שלנו יהיה היחיד שאין לו ושירגיש מחוץ לעניינים, ובסוף יחרימו אותו כי אין לו, והכול בגללנו... אז אנחנו קונים. וברגע הבא כל זה מתחיל מההתחלה.
בספרו החדש "פרופסור א' עושה הון" עוסק פרופ' דן אריאלי בנושא הזה בדיוק. מכיוון שזהו ספר לנוער צעיר בגיל קוראי "יומנו של חנון" (עשר פלוס־מינוס), אנחנו מקבלים הצצה למה שעובר בראשו של הילד אריאל, שממש חייב את המשחק/ אופניים/ קורקינט עכשיו, לא מוכן לקבל את סדר העדיפויות של ההנהלה (קרי: ההורים), ומנסה מגוון דרכים יצירתיות להשיג את מבוקשו. מכיוון שהילדים של רובנו השתמשו, משתמשים או ישתמשו בשיטות של פרופסור א' הצעיר, ננסה להתמודד איתן מהצד שלנו - ההנהלה.
בקצרה על הספר: אריאל, גיבור הספר "פרופסור א' עושה הון" (אייר: עומר הופמן, הוצאת למה? מבית דביר) חייב את קונסולת המשחק החדשה שכבר יש לכו־לם - אבל ההורים שלו מסרבים: אין תקציב. אחרי משא ומתן עיקש הם מסכימים לתת לו דמי כיס קבועים, ואריאל בטוח שסוף־סוף יוכל לקנות כל מה שהוא רוצה. אבל אז הוא מגלה שבמקום בערימת שטרות, הוא טובע בצרות. הרובוט־כלב שלו דוט מציע לו תוכנית מבריקה, אולי בעזרתה אריאל ישיג את מבוקשו וגם ילמד את ההורים שלו שיעור בניהול כספים?
טיעונים והצדקות
הילד: "אני חייב את זה! זה יעזור לי להישאר מעודכן/ לשפר את הקואורדינציה/ את החשיבה היצירתית/ את הדמיון".
ההנהלה: באוטומט (בסיפור) אבא אומר מיד "לא!", ואז מוסיף את נאום ה"אתה חושב רק על עצמך, אנחנו חושבים על הצרכים של כל המשפחה... בלה בלה", בעוד הילד מזמן הפסיק להקשיב והלך לתכנן את התוכנית הבאה.
מה עושים? נעצור רגע את האוטומט, ולפני ה"לא" המוחלט נביע אמפתיה לרגשות הילד: "אני מבין שאתה ממש רוצה את המשחק הזה, הבאת טיעונים מעניינים, אני אבדוק אותם". העניין הטריקי הוא שתשובה לא נחרצת בסגנון "אני אחשוב על זה" נחשבת עבורנו התחמקות, בעוד בעיני הילד, כל עוד הוא לא קיבל את הלא - מבחינתו אנחנו מסכימים. לכן חשוב לחזור אליו בהקדם מיוזמתנו, לא לחכות שהוא ינדנד, להבהיר מדוע לא יוכל לקבל את מבוקשו כעת, ולהשאיר אותו עם אופטימיות: מתי יוכל לקבל אותו.
טיפ: מכירים את ה־Cart (עגלת הקניות הווירטואלית) שאנחנו אוגרים לעצמנו באתרי הקניות, ולא רוכשים מיד? בדיוק על אותו עיקרון נלמד את הילד להכין רשימת משאלות בפנקס או בפתק על המקרר. הרשימה הזו יכולה לענות לשאלה "מה לקנות לילד?" ששואלים הסבים והדודים ביום ההולדת או ראש השנה. היא גם מלמדת דחיית סיפוקים, סדרי עדיפויות ומוכיחה שלא כל מה שאני "חייב דחוף עכשיו" יישאר כזה גם בעוד חודש, ממש כמו ה־Cart שלנו.
דמי כיס
הילד: "אם מה שחשוב לי לא בסדרי העדיפויות שלכם, אני אקנה לבד! תנו לי דמי כיס! אני רוצה 150 שקל בשבוע".
ההנהלה: בסיפור, ההורים עושים עם הילד משא ומתן ומגיעים ל־80 שקל בשבוע. הילד חושב שכך יוכל לחסוך, אך בפועל הוא מוציא כסף על דברים שקודם לכן קיבל מההורים בלי הקצבה שבועית, כמו פיצה, סרט ומתנות לחברים.
לשאלה אם לתת לילדים דמי כיס אין בעיניי תשובה מוחלטת, ומן הסתם גם לא סכום. מה שכן, אם החלטתם לתת דמי כיס, חשוב להחליט מראש וביחד מה נכלל בהם ומה לא. למשל, האם הכסף מיועד לבילויים ולמתנות לחברים, ואתם רוכשים בגדים, נעליים, קוסמטיקה וציוד לבית הספר? ואם אתם רוכשים את הדברים האחרים, האם הילד מקבל כל מותג שירצה, או שגם לכך יש תקציב מוגבל, ואם כן, מהו?
טיפ: אם החלטתם לתת דמי כיס לילדים, חשוב שהם לא יהיו מותנים בדבר. כלומר, שלא יהיו כלי של פרס ועונש על התנהגות ראויה או לא ראויה, ומטרתם תהיה חינוך כלכלי.
עבודה
הילד: "אעשה שיעורים פרטיים לחבריי לכיתה תמורת 50 שקל, ארכיב לאחותי פאזל תמורת 20 שקל".
ההנהלה: הילד בסיפור חווה תוצאה טבעית של מעשיו. כאשר הוא רוצה לקחת כסף מחבריו על עזרה בשיעורים, הם כועסים עליו ומתרחקים ממנו, והוא לומד על בשרו את אובדן ערך החברות: חברים עוזרים זה לזה ללא תמורה, מתוך הדדיות.
כאשר הילד שלנו מבקש לעבוד כדי להרוויח כסף למטרה מסוימת (טלפון חדש, למשל), נבדוק יחד איתו כיצד יוכל לעשות זאת. לדוגמה: להוציא את הכלב של השכנים, לשטוף מכוניות, למכור צעצועים שכבר אינו משחק בהם.
כמו שלא משלמים לחברים על עזרה בשיעורים, לא משלמים לילד על פינוי מדיח או אשפה
טיפ: בעיניי, כמו שלא משלמים לחברים על עזרה בשיעורים, לא משלמים לילד על פינוי מדיח או אשפה.
הלוואה
הילד בסיפור לוקח הלוואה מאחיו הגדול, וזה, כמו אח גדול טיפוסי, מלווה לו את הכסף בריבית שערורייתית ובתנאי החזר דרקוניים. אם לא יעמוד בהם, ייאלץ למסור לידיו את המשחק הנכסף.
אסור שייכנסו בין אחים עניינים של כסף, הלוואות, ריביות, החזרים ותנאים. זה הרסני ליחסים
ההנהלה: אלף נורות אדומות נדלקות בפרק הזה. בעיניי, אסור שייכנסו בין אחים עניינים של כסף, הלוואות, ריביות, החזרים ותנאים. זה הרסני ליחסים. אם יש לנו ילד חסכן מאוד וילד בזבזן מאוד, התנהלות כזו ביניהם רק תחריף את הקיצוניות של תכונותיהם. עלינו ללמד כל אחד מהם את השיעור שלו: את הבזבזן לחסוך, ואת החסכן ליהנות קצת מהכסף שלו. לא לתת לכסף להיכנס בין הילדים.
טיפ: החלטתם לתת הלוואה לילד לרכישת טלפון חדש? ברור שללא ריביות, ואולי אפילו בהחזר חלקי בלבד (אנחנו נשלם חצי). נוכל לתת לו את דמי הכיס מראש וחלקית בהמשך, אבל לא לתת לכסף להיכנס בינינו ובין הילדים. חשוב מכך, זה לא השיעור שהוא צריך ללמוד, אלא שיעור בחיסכון, שמגיע מיד.
חיסכון למטרה טובה
הילד: בסיפור אריאל מגלה להורים את שיטת המעטפות לחיסכון: שימו בכל שבוע כסף במעטפות שעליהן כתובים המטרה או שם הילד, שידרבנו אתכם לחסוך.
ההנהלה: בסיפור, ההורים מתקשים בעצמם לחסוך למכונית חדשה ולחופשה משפחתית ומתלהבים מההחלטה לחסוך. כאן בדיוק טמון העניין: דוגמה אישית. אם אנחנו לא יודעים לחסוך, אם אנחנו לא עוקבים אחר חשבון הבנק ואין לנו מושג כמה אנחנו מוציאים (כמו ההורים בסיפור) לעומת כמה אנחנו מכניסים, זה מה שהילדים ילמדו, ולהפך.
ואם הגענו עד כאן והמסר לא היה ברור, הנה הוא: כן לדבר עם הילדים על כסף! בעבר כסף לא היה נושא שמדברים עליו עם ילדים, ורבים מאיתנו יצאו לעולם ללא חינוך כלכלי הולם (ולצערנו לא מלמדים התנהלות כלכלית נבונה ברוב בתי הספר). אנחנו כהורים חייבים לשנות את זה.
בעולם שבו היד קלה על הקניות, שאפילו לא צריך כסף מזומן או כרטיס אשראי כי הכסף בטלפון, קל מאוד לבזבז. בחברת השפע, שבה כל רגע מפתים אותנו ואת הילדים לקנות משהו אחר כי בלי זה אנחנו לא שייכים/ יפים/ נכונים, זה בהחלט אתגר לגדל ילדים לצרכנות נבונה, אבל זה אפשרי!
הרבה תלוי בדוגמה אישית. אם נהיה בעלי דעה עצמאית ולא נלך אחרי כל טרנד, אם לא נחליף אהבה או געגועים במתנות, אם טיסה לחו"ל לא תחייב "מה הבאת לי" - הילדים ילמדו שתשומת הלב וזמן האיכות עם ההורים הם החשובים, ולא הרכישה החדשה.
טיפ: ואם הם רוצים משהו ממש־ממש? נעצור רגע את האוטומט של הלא המוחלט, ונקשיב להם: למה הם "חייבים את זה"? מה כל כך מיוחד בזה? נשלח אותם לחקור, להשוות מחירים, לחפש מבצעים ואולי אפילו להמתין קצת ולתרגל דחיית סיפוקים.
