אני מטיילת עם הכלב בבוקר ואז רואה אותו בצד השני של הכביש, מלווה את בנו הקטן לבית הספר. מיד אני מסתובבת והולכת בכיוון ההפוך, כדי שמבטינו לא ייפגשו. אם זה יקרה, לא תהיה לי ברירה - אצטרך לחייך, להתקרב, לנהל איתו שיחה. אבל אסור לי. אשתו לא מרשה.
או שאולי נכון יותר לומר - "גרושתו לעתיד"? כי זו בדיוק הסיבה לאיסור והסיבה לכך שאני מוצאת את עצמי במצב כל כך מורכב ולא נוח.
רק רגע, שלא תבינו לא נכון. אין בינינו שום דבר רומנטי. מה פתאום? איכס. פוי. מעבר לעובדה שהוא ממש לא הטעם שלי, הוא הבעל של אחת החברות הטובות שלי. הוא עצמו היה חבר טוב שלי במשך שנים, אלא שלפני חודשיים הוא הפתיע את חברתי כשחזר הביתה ואמר לה שהוא רוצה להתגרש. הוא נשבע לה שאין מישהי אחרת. היא מאמינה לו. האמת היא שגם אני. הוא ממש לא הטיפוס. זה לא גבר שעוזב בשביל "רומן סוער". יותר גבר שבגיל 50 מחליט לעשות קעקוע של גל על הכתף, למרות שהוא לא נכנס לים מאז הטיול השנתי בכיתה ה'.
ועדיין, ההחלטה שלו גרמה לעולמה של חברתי לקרוס. היא לא ציפתה לזה. היא מעולם לא דמיינה לעצמה שיום אחד הוא ירצה לעזוב אותה, שהיא תישאר לבד. "נכון שכבר שנים אין בינינו תשוקה מטורפת", אמרה לי. "אבל לאיזה זוג ותיק בכלל יש? אני עדיין מאוד אוהבת אותו. הייתי בטוחה שגם הוא אוהב אותי".
ועכשיו, היא כל כך עצובה ופגועה ממנו, שהיא ביקשה ממני שאפסיק להיות חברה שלו. היא אמרה שהיא הייתה חברה שלי קודם ושיש לה עליי זכות ראשונים. היא צודקת. באמת הכרתי אותו דרכה. זה היה לפני שנים, כששתי הבנות שלנו היו במעון ביחד. לאט־לאט הקשר העמיק, אני ובתי התחלנו לבקר יותר ויותר אצלן, וכך גם אני ובעלה התחברנו. מאז החשבתי את שניהם כחברים טובים שלי באותה מידה.
בכנות? לעובדה שהכרתי אותה קודם, מבחינתי יש פחות משקל. אם הנישואים שלהם היו מתפרקים מיוזמתה והיא הייתה מבקשת ממני להפסיק להיות בקשר עם בעלה, אני די בטוחה שלא הייתי נענית. אבל כאן אני מרגישה חצויה, כי היא כל כך סובלת ועצוב לי בשבילה. אני לא רוצה להתעלם מבקשתה ולתת לה להרגיש שהיא ננטשה גם על ידי. מצד שני, היה לי קל יותר אם באמת הוא היה בוגד בה. אז לפחות הייתה לי סיבה ממשית לכעוס. אבל איך אפשר לכעוס על מישהו רק כי הוא הפסיק לאהוב? זה לא שהוא מעל באמון. מקסימום מעל בציפיות.
אז בינתיים אני נמנעת ממנו, וחושבת לעצמי עד כמה זה אירוני, כי עד לא מזמן, כשהייתי שומעת על בני זוג שמתגרשים ומאלצים את החברים המשותפים לבחור צד, שמחתי שמעולם לא הייתה לי הבעיה הזו. כי לא רק שאני והאקס התגרשנו בטוב, לא הייתה לנו בכלל הזדמנות לריב על חברים משותפים, פשוט כי לא היו כאלה. כשנפגשנו עם החברים שלי הוא היה נחמד, כשנפגשנו עם החברים שלו אני הייתי נחמדה (בחיי שלפחות השתדלתי), וכשנפרדנו, כל אחד לקח את החבילה שלו, כמו רכוש מלפני הנישואים, בלי צורך בגישור, בלי מלחמות ירושה בסגנון: "אז מי מכם מקבל את יוסי מהצבא?". אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי כלי במלחמה המדממת שלהם. ומה בסוף? אני נהייתי יוסי.
