ענבל גבע הייתה במשמרת רגועה יחסית ביחידת החבלה המשטרתית של מחוז תל-אביב, עד שהגיעה מהמוקד קריאה על חשד למטען באזור הומה אדם. "תוך שניות כבר הייתי בדרך לאירוע", משחזרת גבע אירוע דרמטי שאירע לפני כמה חודשים. "כשהגעתי למקום זיהיתי את המטען וידעתי שיש סכנה לאזרחים, שאינם מודעים לכך כלל. בגלל קוצר הזמן הבנתי שעליי לנטרל את המטען ידנית ולא באמצעות רובוט, שמשמש אותנו ברוב המקרים.
"פעלתי תוך סיכון עצמי, כדי למנוע פגיעה נרחבת. לבשתי מיגון גוף, נשמתי עמוק וטיפלתי במטען, ממש כמו שרואים בסרטי פעולה. כל הידע שצברתי וכל הניסיון המקצועי שלי התנקזו לרגע הזה. הייתי ממוקדת מטרה. כשהבנתי שהסכנה עברה, הייתי גאה בעצמי על כך שעבדתי במהירות ובמקצועיות והצלתי חיי אדם. בסוף האירוע חזרתי ליחידה והמשכתי במשמרת".
מלחיץ.
"זה אירוע אחד מני רבים שאנחנו מטפלים בהם כל הזמן. בסופו של דבר, כל אחד רוצה להביא לידי ביטוי את הידע, הכישורים והיכולות שלו. כל חבלן מחכה לאירוע המכונן שבו יוכל להביא את יכולותיו לידי ביטוי".
אילו תכונות צריכים חבלן או חבלנית?
"שיקול דעת, יכולת חשיבה מחוץ לקופסה, יצירתיות, יכולת עבודה בצוות, מוכנות לאתגרים ולעבודה קשה ורצון להשפיע ולהיות במרכז ליבת העשייה".
הייתי מכוונת מטרה
רס"ב ענבל גבע (39) היא אחת משתי החבלניות היחידות שמשרתות כיום במשטרת ישראל והוותיקה שבהן - 15 שנה בתפקיד. היא תושבת רמת גן, אם לשני בנים (9, 6) שבאו לעולם במהלך נישואיה לבת זוגה לשעבר. השתיים התגרשו לפני שש שנים והן מגדלות את הילדים במשמורת משותפת.
היא נולדה בחיפה, בכורה בין שתי בנות. כשהייתה בת 12 התגרשו הוריה. "מאז ומתמיד הייתי ילדה שחיפשה אתגרים. עסקתי הרבה בספורט והייתי בנבחרת בית הספר בהדיפת כדור ברזל", היא מספרת. בתיכון בחרה דווקא במגמת אמנות והתמקדה באמנות פלסטית. "עד היום אני מציירת, רושמת, מפסלת ובעיקר בונה מיניאטורות", היא מספרת. "אני עושה את זה אחרי שהילדים הולכים לישון. בשבילי אלה הרגעים היחידים שבהם הראש מתמקד בעבודת כפיים עדינה ובמנוחה מחשיבה".
לאחר שסיימה תיכון עשתה שנת שירות בגרעין נחל אמנותי בשדה בוקר, התגייסה כלוחמת לגדוד קרקל ויצאה לפיקוד. "אהבתי מאוד את השירות. מצאתי שהמסגרת מיטיבה איתי ואני איתה, והרגשתי חלק מההגנה על המדינה", היא אומרת. אחרי השחרור חיפשה עיסוק בעל משמעות, שבו תוכל לבוא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, ובמקרה שמעה על יחידת החבלה במשטרה. "ראיתי בכך אתגר, ומה שהכי הדליק אותי היה כשבמהלך הריאיון הראשון אמרו לי: 'את יודעת שאין נשים בחבלה?'. באותו רגע אמרתי שאין מצב שיש מקום שאין בו נשים, והחלטתי ללכת על זה בכל הכוח. הייתי מכוונת מטרה. עברתי גיבוש בהצלחה יתרה והתקבלתי. בסוף 2010 התחלתי את המסלול של קורס חבלה, עם גברים בלבד, וב־2011 קיבלתי הסמכה כחבלנית".
איך הגיבה הסביבה כשהפכת לחבלנית?
"במישור האישי לא היו תגובות מופתעות או מפתיעות. מאחר שהייתי כל כך מכוונת מטרה, גם לא הרגשתי שבסביבה הגברית שבה הייתי התייחסו אליי בצורה שונה. מבחינתי, הכול היה ורוד. לימים, סיפרו לי שלא אצל כולם זה עבר חלק בגרון. היום, 15 שנה אחרי שנכנסתי למערך החבלה, יש יותר קבלה".
את זוכרת את היום הראשון שבו יצאת לעבודה כחבלנית?
"איך אפשר לשכוח? זה היה אירוע מכונן. המטען התפוצץ במהלך ההיערכות לטיפול בו. אני לא נפגעתי וכך גם אף אחד בסביבה, אבל זה היה יכול בהחלט להיגמר אחרת. הייתה אנחת רווחה ובאותו הרגע ידעתי שעליי לאסוף את עצמי ולהמשיך לעבוד, כדי לוודא שאין מטען נוסף בזירה".
איך פורקים את המתח אחר כך?
"כמו בכל אירוע חריג, מדברים אחד עם השני ביחידה וממשיכים הלאה. יש לנו גם קצינות מע"ן (עזרה נפשית), ומי שצריך פונה אליהן. אני פורקת מתח ביצירה ובעיסוק באמנות וגם בספורט אתגרי. עד 7 באוקטובר התאמנתי בקרוספיט, הייתי בנבחרת ישראל במשיכת חבל ובנבחרת הנשים של אסא תל-אביב ברוגבי ואפילו ייצגתי את ישראל בכמה תחרויות בעולם".
מאז 7 באוקטובר, אז הוקפצה עם חבלנים נוספים לתחנת אופקים, רוב חייה מוקדשים לעבודה. "העצימות של קריאות האזרחים עלתה, וגם הצורך שלנו לתת מענה".
ענבל גבע: "כבר ביום הראשון שבו יצאתי לעבוד כחבלנית, המטען התפוצץ במהלך ההיערכות לטיפול בו. אני לא נפגעתי וכך גם אף אחד בסביבה, אבל זה היה יכול בהחלט להיגמר אחרת"
בטח מקפיצים אתכם על כל ילקוט שנשכח על ספסל בגינה.
"ברור, זה לא דבר חריג בעבודה, ואני לא מרגישה תחושת כישלון כשזה קורה, כי אם כל פעם אהסס בגלל חשש שמדובר בתיק תמים, אני יכולה לפספס מטען שרק נראה תמים. לכן, ההתייחסות לכל חפץ חשוד היא תמיד לחומרה".
כשאת מתכוננת לנטרול שעלול לסכן אותך, קורה שאת מהססת כי את חושבת על ילדייך הפרטיים?
"כשאני מגיעה לאירוע אני נכנסת למוד של טייס אוטומטי, ואין שום היסוסים. מה שחשוב זה לעבוד בדיוק כמו שמצופה ממני ולא לתת לדברים אחרים להיכנס לשיקול הדעת, כי המטרה היא אחת - להציל חיים".
2 צפייה בגלריה
תום אוחיון (מימין): "לנשים יש חלוקת קשב וזה יתרון בתפקיד". ענבל גבע: "המטרה היא אחת, הצלת חיים"
(צילום: דנה קופל)
איך מתייחסים ילדייך לעובדה שאמא שלהם חבלנית?
"הילדים נכנסו לחיי כשכבר הייתי חבלנית. הבן הגדול נולד ב־2015, כשכבר הייתי חמש שנים בתפקיד, והשני - שלוש שנים אחריו. מאז שנולדו, הם עברו איתי לא מעט אירועים ומבצעים. בשלושת החודשים שלאחר 7 באוקטובר הייתי כל הזמן בדרום, וכמו כל אבא שנמצא במילואים, ראיתי אותם לרגעים ספורים ולחיבוק פה ושם. מזל שהיה לי גיבוי מלא מגרושתי, הם היו אצלה רוב הזמן.
"כשאני אוכלת את עצמי על כך, אני מתחזקת מהתחושה שהם גאים בי מאוד ומספרים בכל מקום שאמא שלהם מצילה אנשים ושומרת עליהם. העובדה שאני חבלנית מאוד נוכחת בינינו. כשאני במשמרת בשבת, לא פעם הם באים לבקר אותי והם מכירים היטב את הרובוט שאנחנו נעזרים בו בפעילות. במהלך הנישואים וגם אחרי הגירושים היה ויש לי מאה אחוז גב מצד גרושתי. אנחנו בתקשורת טובה ואני מסדרת את התורנויות בעבודה בהתאם לילדים".
את מרגישה פורצת דרך?
"מתוך צניעות והקושי לפרגן לעצמי אני לא מגדירה את עצמי כפורצת דרך, למרות שבהחלט מסתכלים עליי ככזו. אני מעדיפה להעניק את 'התואר' לחבלנית אחרת, ששירתה במקביל אליי אבל באיו"ש, אזור עם סיכון מתמיד".
נתקלת בתקרת זכוכית?
"לא. בשנים האחרונות אני גם חונכת ומדריכה חבלנים צעירים במהלך הקורס ואחריו. אני הגורם המקצועי לכל נושא הרובוטים ומסמיכה את החבלנים החדשים לעבוד עם הרובוט, שהוא כלי חשוב מאוד בנטרול מטענים. אני בהחלט מרגישה שיש לי מקום להתקדם במערכת. יש תחומים בחבלה שאני מאמינה שאגיע אליהם בהמשך הדרך. יש לאן לשאוף".
בגיל 19 שיניתי את שמי
רס"מ תום אוחיון, מיחידת החבלה שפלה במחוז מרכז, היא החבלנית השנייה במשטרת ישראל. אוחיון (32), תושבת באר יעקב, בזוגיות עם אישה ואם לפעוטה בת שנה ושלושה חודשים, בכלל חלמה להיות מיילדת. אבל, שנתיים אחרי שהחלה את לימודיה בבית ספר לסיעוד, החליטה לחשב מסלול מחדש. המסלול שבחרה ושבו היא מתמידה כבר חמש שנים, רחוק לכאורה מרחק רב מהקודם. "למעשה, אין הבדל גדול בין השניים - כמיילדת הייתי אמורה להביא חיים לעולם, וכחבלנית אני מצילה חיים", מציינת תום, ילידת יפו.
אביה נהג אוטובוס, אמה סוכנת ביטוח, אחיה הבכור שוטר ביס"מ, והתאום שלה, שהיה גם הוא שוטר ביס"מ, עזב לא מכבר את המשטרה. היא נולדה בשם אסתר, ובגיל 19 החליפה באופן רשמי את שמה לתום ("תמיד היית תום־בוי"). בצבא הייתה לוחמת, לאחר השחרור עבדה כמאבטחת, ובהמשך, כאמור, החלה בלימודי סיעוד.
"במסגרת עבודתי כמאבטחת בתחנה המרכזית בתל-אביב ראיתי חבלן משטרה שטיפל בחפץ חשוד באוטובוס, ונדלקתי. זה נראה לי מאוד מעניין. שאלתי אותו איך מתקבלים ליחידת החבלה, וכשהוא ענה שבכל הארץ יש רק שתי חבלניות, הייתי בטוחה שהסיכוי שלי שואף לאפס והנחתי לרעיון.
"אחרי שעזבתי את הסיעוד עברתי לעבוד בסיירת לביטחון עירוני בתל-אביב, אבל המחשבה על החבלה הייתה שם כל הזמן. רק אחרי חמש שנים החלטתי להעז ולהגיש מועמדות, למרות שלא האמנתי שאתקבל. שלחתי קורות חיים, עברתי מיונים והתקבלתי לקורס, אישה יחידה בין 16 חניכים גברים. רק אחרי שעברתי את הגיבוש גיליתי לאחים שלי".
בינואר 2020 התקבלה לקורס החבלה, ובאוגוסט הוסמכה כחבלנית. "הקורס היה אינטנסיבי ומאתגר וכלל המון חומר עיוני ברמה של תואר אקדמי ועבודה מעשית, שאמורה להביא את התיאוריה לידי ביצוע. למדנו לנטרל מטעני חבלה ולטפל בתחמושת במצב מסוכן, הפגישו אותנו עם מצבי קיצון מגוונים שעלולים לפגוש בשטח וכו'".
תום אוחיון: "בתקופת ההסמכה המקצועית לשלב מתקדם הייתי בהיריון ואף אחד לא ידע על כך. חששתי שיגבילו אותי מבצעית ושזה יעכב את הקידום שלי. עשיתי הכול כמו כולם ועברתי בהצלחה"
איך התייחסו אלייך עמיתייך לקורס?
"בשבוע הראשון היה להם קצת מוזר והם לא שיתפו אותי ב'ביחד' שלהם, אבל אחריו הם כבר קיבלו אותי כאחת מהם. אני כמובן לא ביקשתי ולא ציפיתי שמישהו יוריד לי תיק מהגב בגלל שאני אישה. כל מה שהגברים עושים - אני עושה. כך בקורס וכך בעבודה השוטפת".
גם כשהייתה בהיריון לא ביקשה לעצמה הנחות. "בתקופת ההסמכה המקצועית לשלב מתקדם הייתי בהיריון ואף אחד לא ידע על כך. חששתי שיגבילו אותי מבצעית ושזה יעכב את הקידום שלי. עשיתי את הפעילות ואת המבחנים כמו כולם ועברתי בהצלחה. רק בשבוע ה־20 הודעתי רשמית על ההיריון, אבל גם במהלכו קרה שטיפלתי בשני מטעני חבלה, תוך כדי לבישת ציוד מיגון כבד".
אם תהיתן כמה שוקל הציוד הזה - קבלו תשובה - 40 ק"ג כולל הקסדה (ארבעה ק"ג) - ולא מדובר בנשים ענקיות: הגובה של אוחיון הוא 1.67 מטר ומשקלה 60 ק"ג. גובהה של גבע הוא 1.65 מטר והיא שוקלת 65 ק"ג. "מתרגלים", אומרת אוחיון בחיוך.
כאמור, אוחיון היא אמא טרייה לפעוטה בת שנה ושלושה חודשים. לפני שנתיים וחצי הכירה את בת זוגה (42), מנהלת מכירות, גרושה ואם לשניים מנישואים לגבר. "אנחנו לא גרות ביחד, אבל היא עברה איתי את ההיריון והייתה איתי בחדר הלידה", היא מדגישה. את בתה מגדלת אוחיון בהורות משותפת עם אביה של הפעוטה ("הוא אבא מדהים").
איך האימהוּת מסתדרת עם העבודה התובענית?
"בחגים ובשבתות, כשאני במשמרת בעבודה, הבת שלי עם אבא שלה. כשאני כוננית, הוריי או האבא של בתי בסטנד־ביי ומוזעקים אם יש הקפצה. יש לי בהחלט עזרה גמישה".
את מרגישה שהעובדה שנהפכת לאמא משפיעה על התפקוד שלך בעבודה?
"העובדה שאני אמא לתינוקת נמצאת כל הזמן ברקע, אבל צריך לדעת לעשות הפרדה וניתוק בין המשפחה ובין האירוע בשטח, כי בסוף יש על הכף חיים של אזרחים שאני אחראית עליהם".
הייתן ממליצות לנשים להצטרף למערך החבלה?
אוחיון: "ברור, אין שאלה".
גבע: "לדעתי, העובדה שלנשים יש יכולת לעשות כמה פעולות בו־זמנית, כמו גם חלוקת קשב מעולה, מעניקה להן יתרון בתפקיד. לנשים שמחפשות עבודה מלאת סיפוק, ערך מוסף ואתגרים - עבודה כחבלנית נותנת מענה לכל אלה. כל אישה שרוצה ומספיק אמביציוזית יכולה לעשות את התפקיד על הצד הטוב ביותר".
הפרטים הקטנים: שגרת עבודה של חבלנית משטרה
עושה משמרות של שמונה עד תשע שעות, אבל כל משמרת יכולה להימשך גם 12 שעות. למעשה, מדובר בעבודה 24/7, כולל שבתות וחגים.
בהגעה למשמרת עליה לבדוק את רכב החבלה ואת הרובוט, כדי לוודא שהוא תקין, לוודא את תקינות הציוד ולבדוק משימות שוטפות.
היא צמודה 24/7 למכשיר קשר, כי קריאה יכולה להגיע בכל רגע.
עם הודעה על חפץ חשוד, חשד למטען חבלה או מציאה של פריט אמל"ח, היא עולה לניידת, נוהגת לאירוע, ותוך כדי נהיגה מתחקרת את האירוע כדי להבין מה המצב וליצור לעצמה סדר פעילויות. לכל אירוע יש נוהל משלו ובהתאם לו יש לפעול.
