זה קרה במהלך צפייה בעונה הנוכחית של "חתונה ממבט ראשון". בין שלל המשפטים הפומפוזיים שהמומחים נוהגים לפזר שם, נזרק לחלל האוויר נימוק אחד שהקפיץ אותי מהספה. המומחים ניסו להסביר למה שידוך מסוים הולך לעבוד, ושלפו את הטיעון המנצח: "הוא מישהו שהיא מאוד תאהב להביא למשפחה שלה, והוא מישהו שמאוד יאהב את המשפחה שלה".
באותו הרגע הבטן שלי התכווצה, ולא בגלל שדקה קודם ניסיתי לחלץ בתנוחה אקרובטית את השלט שנפל לי מתחת לשולחן ושכחתי שאני כבר לא בגיל. הוא פשוט הזכיר לי שעוד לפני שהתחתנתי, וגם בתקופת הדייטים שאחרי, זה תמיד היה המדד האוטומטי שלי. קריטריון הקבלה הבלתי כתוב מספר אחת.
בכל פעם שישבתי מול גבר, חלק מהמוח שלי לא היה עסוק במי שמולי, אלא דמיין במקביל ארוחה משפחתית. הבטתי בבחור וניסיתי להקרין בראש את סרט ההמשך: איך הוא ייראה ב"על האש" החודשי? על מה הוא ידבר עם האחים שלי? ואיך הגיסות יגיבו? האם הוא יעבור את קבוצת המיקוד, או שאקבל מהם את המבט השופט שאומר: "מאיפה הקרצת אותו, ואיך מחזירים אותו ליצרן?".
עד שהבנתי שזו טעות איומה. הרי אני זו שאמורה לצאת איתו, לא אמא שלי. אני זו שאמורה להתעורר לידו בבוקר, לא גיסתי. ואם הקשר יצליח, אני זו שאצטרך לשמוע אותו חופר לי במשך שנים על באג בקוד שהוא לא מצליח לפתור, לא אחי. אבל איכשהו, רבים מאיתנו גדלים עם התחושה שבחירת בן זוג היא סוג של מיזם משותף. כאילו בסוף הדייט צריך להגיש את המועמד לאישור ועדה, כולל מבחני דינמיקה קבוצתית בווטסאפ.
וזה לא נגמר במשפחה. יש גם חברים. האם הוא יצחיק אותם? האם הם יתרשמו ממנו? האם הוא ייראה מספיק מוצלח כדי שהחברות יאשרו אותו לצד הבעת קנאה קלה? והאם הבעלים שלהן ישמחו לצרף אותו לחבר'ה? הרי אין סיוט גדול יותר מלהביא למפגש חברים גבר שיושב בשתיקה רועמת בזמן שהחבר'ה מתווכחים על כדורסל, או גרוע מכך: מנסה להסביר לבעל של החברה הכי טובה שלך למה הטבעונות הצילה לו את החיים, בדיוק כשההוא נוגס ביס באנטרקוט.
אבל יש משהו עקום מאוד בחשיבה הזאת. לא כי לא חשוב שהסביבה שלך תאהב אותו. אין ספק שזה בונוס ענק שמקורבייך ובן הזוג זורמים יחד כמו צ'יפס וחומוס בפיתה חמה. אלא שבונוס הוא לא הקריטריון הראשי, בעיקר כי אז הבחירה בבן זוג עשויה להיות כמו הבחירה שלך לארח סדר פסח באופן קבע: משהו שהופך את כולם לשמחים ומרוצים, חוץ ממך.
מה גם שבסופו של דבר הבנתי שאם אהיה כנה, אני ממש לא דומה לבני המשפחה שלי. אנחנו אוהבים זה את זה מאוד, אבל יש לנו תחומי עניין שונים ותפיסות עולם שונות. אז למה בעצם שהמדד המרכזי שלי יהיה למצוא מישהו שמתאים להם? אולי דווקא האדם שהכי יתאים לי הוא מישהו שהם לא יבינו מיד?
כך או כך, הנקודה היא שזה בכלל לא אמור להיות השיקול. כשפוגשים מישהו חדש, יש רק כמה שאלות שבאמת חשובות. איך את מרגישה לידו? האם את מחייכת יותר? האם את מחכה להודעה ממנו? האם את יכולה להיות את בלי לעבוד בזה קשה? כל השאר מגיע אחר כך. כי בסופו של דבר את לא מחפשת מישהו שיככב בארוחות שישי, את מחפשת מישהו שיככב בחיים שלך.