סיפורה של אורנה ניסנבאום (57) מתל אביב, עוזרת במאי, נשואה טרייה לארנון ורביצקי, מנהל קבלה בבית מלון
"תמיד סירבתי להתפשר. גם כשכולם סביבי שאלו למה אני עדיין לא נשואה, למה אין לי ילדים, היה לי חשוב לחיות בצורה אותנטית ולהגיד לעצמי: 'עד שזה לא זה, זה לא זה'. היו לי מערכות יחסים ארוכות, אפילו הצעות נישואים, אבל שום דבר לא הרגיש נכון. מתישהו כבר השלמתי עם המחשבה שאולי חתונה כבר לא תהיה.
ואז קיבלתי הודעה בפייסבוק, 'זה שושון. זוכרת?'. זה היה כמעט שלושה עשורים אחרי שנפרדנו, ולא היה לי מושג שההודעה הזאת תוביל אותי לעמוד לראשונה בחיי, בגיל 57, מתחת לחופה.
את ארנון הכרתי בגיל 18 כששירתי כקשתית במוצב זרעית. הוא היה מבוגר ממני בשנה, לוחם במגלן, שהגיע עם הפלוגה שלו לבסיס שלנו. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון אבל נוצר בינינו קליק. קראתי לו 'שושון' כי היה בו משהו מסתורי ושקט. חשבתי שהוא שושואיסט בגלל התפקיד שלו בצבא וזה נראה לי קסום. בדיעבד התברר שהוא סתם היה עייף ושבוז. היינו בערך חודשיים יחד, בין היתר הוא הזמין אותי להצטרף אליו לכפר הנופש באשקלון, חופשה שהצבא העניק אז ללוחמים כצ'ופר. בסוף נפרדנו. הוא רצה קשר יותר מחייב ואני הייתי צעירה הרפתקנית. רציתי לחוות עוד אהבות בחיים.
אחרי השירות עברתי לקנדה, שם למדתי הפקת סרטים. היה לי שם חבר יהודי־קנדי ובשלב מסוים עברנו יחד ללונדון. היינו יחד שש שנים, ובשלב מסוים הוא הציע לי נישואים, אבל סירבתי. גם כי ידעתי שהוא לעולם לא יסכים לעבור לגור בישראל, ובעיקר כי הרגשתי שהוא לא בן הזוג הנכון בשבילי.
בהמשך חזרתי לארץ, ואת הזוגיות שמתי במושב האחורי. היו לי לאורך השנים מערכות יחסים, ארוכות יותר וארוכות פחות, אבל יותר מכול היה חשוב לי להשקיע בקריירה שלי. רק בגיל 40 התחיל להתעורר בי הרצון לילדים. ניסיתי להביא לעולם ילד לבד, אבל לצערי זה לא צלח. ואז, לפני 11 שנה, קיבלתי יום אחד בפייסבוק את ההודעה מארנון.
"נפגשנו ברוטשילד. הוא חיכה לי על עמוד בפינה כאילו מצלמים אותו ל'הוגו בוס'. שנים הוא עבד כדוגמן, אבל אותי לא עניין איך הוא נראה"
בדיעבד התברר שהוא היה בטוח שאני נשואה עם ילדים, כי הוא ראה בפייסבוק הרבה תמונות עם האחיינים שלי וגם היה משוכנע שאני מתגוררת בחו"ל. הוא פנה אליי נטו מתוך סקרנות נוסטלגית. אחרי התכתבות קצרה הצעתי לו שניפגש לדרינק בתל אביב, אבל לא חשבתי לרגע שיש כאן פוטנציאל לזוגיות. מבחינתי זו הייתה פשוט הזדמנות לפגוש מישהו שהכרתי בגיל 18 ולשמוע מה עבר עליו במשך השנים.
יומיים אחר כך נפגשנו ברוטשילד. הוא חיכה לי על עמוד בפינה כאילו מצלמים אותו ל'הוגו בוס'. בהמשך הוא סיפר לי ששנים עבד כדוגמן, אבל אותי לא עניין איך הוא נראה. איך שהגעתי אליו הושטתי לו יד ומשכתי אותו לשתות בירה. התחושה לצידו הייתה כמו לחזור הביתה.
כשישבנו הוא סיפר לי שאחרי השחרור נסע לטיול, הגיע למקסיקו, שם התגלה במקרה על ידי צלם והחל לעבוד כדוגמן. בסופו של דבר נשאר שם כמעט 20 שנה. הוא הוסיף שמעולם לא רצה להתחתן או להביא ילדים לעולם, אבל במשך 18 שנה חי עם בת זוג במקסיקו סיטי. באיזשהו שלב הוא חלה במחלה כרונית, ובסופו של דבר זו הייתה אחת הסיבות שהחזירו אותו לישראל.
"ישבנו בפאב ודיברנו קרוב לשמונה שעות, ואז שאלתי: 'אתה בא אליי?'. הוא אמר שהוא לא יכול, כי הוא צריך לקום מוקדם לעבודה. הייתי בהלם"
זמן קצר אחרי שחזר לארץ, כשביקר בבית הוריו, אמו הוציאה ארגזים עם חפצים ישנים שלו. שם הוא נתקל בתמונה משותפת שלי ושלו מחוף ניצנים, מאותו נופש באשקלון. זו הייתה הסיבה שהחליט לכתוב לי.
כשנפגשנו ישבנו בפאב ודיברנו קרוב לשמונה שעות. אחר כך הלכנו יחד בשדרה והתנשקנו. שאלתי אותו 'אתה בא?', והוא השיב: 'לא הבנתי'. עניתי: 'אליי'. החנון החצוף הזה אמר שהוא לא יכול, כי הוא צריך לקום מוקדם לעבודה. הייתי די בהלם מהסירוב שלו. האגו שלי השתלט באותו רגע על כל מחשבה רומנטית. אבל ארנון כתב לי מיד אחרי שהגיע הביתה.
כמה ימים אחר כך נפגשנו שוב, ולאט־לאט הפכנו לזוג. כעבור חצי שנה עברנו לגור ביחד. ליוויתי אותו זמן לא רב אחר כך כשהוא עבר דיאליזה בגלל כשל כלייתי וגם בהמשך, כשעבר השתלת כליה.
כשחידשנו את הקשר ידעתי שארנון מעולם לא רצה ילדים, אבל לא הסתרתי ממנו שאני רוצה להיות אמא, שהייתה תקופה שניסיתי להביא ילד לעולם לבד. שנינו הנחנו שהסיכויים שאוכל להרות בגילי קלושים. שנה אחרי תחילת הזוגיות, כשהיינו יחד בטיול בארצות הברית, נכנסתי להיריון, אבל הוא הסתיים בהפלה.
"כשהוא הציע לי נישואים הייתי בטוחה אפילו שהוא עובד עליי. שאלתי מה גרם לו לשנות את דעתו, והוא הסביר שזו הייתה המלחמה עם איראן"
ארנון ידע שאני עדיין חולמת על מסיבת רווקות ומדמיינת את עצמי בשמלה לבנה, אבל הוא ממש לא היה בעניין. בשלב מסוים כבר שחררתי. השלמתי עם זה שנמשיך לחיות ככה, שזה לא באמת ביג דיל. אבל ביולי 2025, ביום ההולדת שלי, הוא לקח אותי לבית מלון בירושלים ובאופן הכי לא צפוי הציע לי נישואים. הוא עשה את זה בצורה הכי ארנונית שיכולה להיות: בצניעות, בחדר שלנו, בלי מחוות גרנדיוזיות, וזה היה יותר ממושלם. בהתחלה הייתי בטוחה אפילו שהוא עובד עליי. אחרי זה שאלתי מה גרם לו לשנות את דעתו, והוא הסביר שזו הייתה המלחמה עם איראן. היינו יחד בממ"ד, והוא ראה כמה קשה לי. הוא אמר: 'ראיתי אותך במצוקה, הבנתי כמה החיים בני חלוף, ולא הבנתי למה אני לא יכול לעשות אותך מאושרת'.
בחודש שעבר נישאנו. החתונה הייתה קטנה, מדויקת ומפוצצת באהבה. בזמן שנשאתי דברים אמרתי לאורחים שזה היום המאושר בחיי. אבי נפטר בדיוק כשאני וארנון הפכנו לזוג, ואמי נפטרה לפני חמש שנים. היא תמיד התחננה בפני ארנון שנתחתן כי זה היה גם החלום שלה לראות את בתה מתחת לחופה. עצוב לי שהיא לא זכתה להיות בחתונה שלנו. היא הייתה חסרה לי, אבל הרגשתי אותה לאורך כל הדרך. במהלך החתונה בכוונה ביקשתי שינגנו את השיר We've only just begun, שהיה השיר האהוב עליה, ובחרתי פרחים בצבעי סגול - הצבע האהוב עליה.
נכון שלא זכיתי בסופו של דבר להפוך לאמא, אבל אין בי שום חרטה. אני מעולם לא חושבת 'מה היה קורה אם לא היינו נפרדים והיינו ממשיכים להיות יחד מאז הצבא'. אני לא מאמינה שהייתי מצליחה להיות איתו בגיל 20. אין לי ספק שאם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי לאורך השנים, לא הייתי חוברת אליו שוב. אני מאמינה שכל דלת הובילה אותי לדלת הבאה".
שורה תחתונה: "תמיד תישארי נאמנה לעצמך, לעולם אל תיכנעי ללחץ החברתי, ותמשיכי להאמין באהבה".
