זוגיות זה הדבר הכי חשוב בחיים. בגיל 21 פגשתי את שי, בעלי, ואחרי חודשיים (הייתי בת 21 וחודשיים, כן?) שאלתי אותו "מה? אתה לא רוצה להתחתן?". הבנתי מהר מאוד שמצאתי את הגבר שלי. הבנתי שהבחירה הכי חשובה בחיים זה עם מי להעביר אותם ומי בן הזוג שלי לדרך. החיים זה מסע לא קל לפעמים, עם הרבה עליות וירידות, והזוגיות - אם היא בנויה על חברות אמת ואם הלב עוד דופק ומתרגש - היא הבסיס לכול.
רותם אבוהב עונה לשאלון שלנו
(כתבת וידאו: מלי זיידמן, צילום: עוז מועלם)
אסור להסתחרר מהפרסום. הבנתי בגיל צעיר מאוד איך זה מרגיש להיות מפורסמת ולא להצליח ללכת ברחוב. הייתי בת שמונה כשהתפרסמתי עם התשדירים של "טלטקסט", והיום אני חושבת שזה נס שלא נדפקתי מזה. זו סיטואציה לא פשוטה להכיל כשאת ילדה. הכול בזכות אמא שלי: "ילדת פלא זה דבר זמני ועוד מעט זה ייגמר", היא אמרה לי בחוכמתה הרבה. "את עכשיו על רכבת, ועוד מעט היא תעצור ותצטרכי לרדת ממנה". אין הסבר יותר מדויק מזה, וכתוצאה ממנו - כשזה עבר לא הרגשתי שחרב עליי עולמי. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאם הייתי יוצאת מצולקת מתקופת ילדות הפלא שלי, לא הייתי יכולה לחזור בבגרותי לתחום הזה.
אני מכורה לבמה. הבמה ממלאת אותי באנרגיה, משחררת אותי, מבריאה אותי. אני נושמת אוויר אחר שם, אוויר פסגות אני קוראת לזה. השנים האחרונות היו קשוחות לכולנו, והתחום שלי הוא הראשון להיסגר והאחרון להיפתח. בקורונה, אחרי חודשים שסגרו את ההופעות, הלכתי להופיע מול בניינים בפתח תקווה. אחרי 7 באוקטובר הופעתי בכל מקום שהרגשתי שאני יכולה לעזור בו. הופעתי במשאיות על גבול עזה מול החיילים שלנו עם קסדה ואפוד קרמי, בבתי מלון מול מפונים וכמובן, בבתי החולים מול פצועים. האפשרות שזכיתי בה לשמח אנשים מטעינה אותי כל יום מחדש.
אף אחד לא ידאג לי בתחום הזה חוץ ממני. הייתה תקופה שפיטרו אותי מתוכנית טלוויזיה. הייתי אחרי הלידה של מיכאל, הבן השני שלי, ומצאתי את עצמי ללא עבודה, בוכה ולא מבינה מה אעשה עכשיו. הלכתי לסוכן שלי, בועז בן ציון ז"ל, והוא הסביר לי בדרכו המיוחדת שרק אני אדאג לעצמי בתחום הזה. הבנתי שאני צריכה לקחת את הגורל שלי בידיים שלי ולא לחכות לאף אחד. משם נולד מופע הסטנדאפ שלי, ששינה לי את הקריירה ואת החיים. מעבר לאושר הגדול שהוא מכניס לחיי, הוא נותן לי את האפשרות לבחור את התפקידים שלי לא משיקולים כלכליים אלא מבחירה אמנותית. זו הרגשה של שחרור וחופש אמיתי.
החוכמה היא לקום אחרי שאת נופלת. כולם אמרו לי שלהיות שחקנית זה לא בשבילי, כי אני רגישה ולא אשרוד, אבל הבנתי שכולם טעו. נכון, אני רגישה ובכיינית, אבל מצאתי את הדרך שלי לעבור את המשוכות הקשות ביותר. אני עדיין נתקלת בהן לא פעם וגם נופלת בדרך – אוהו, איזה נפילות היו לי. אבל אני תמיד קמה על שתי רגליים וממשיכה במסע שלי.
אני מרגישה שייכת רק בישראל. אני אוהבת מאוד לטוס לחו״ל, אבל גם במקום הכי מדהים שיש בעולם, אחרי שבוע אני כבר רוצה לחזור לארץ. אני לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר בעולם. זו המדינה שלי, על כל המורכבויות שלה.
אנשים במדינה הזאת יעשו הכול כדי לעזור. קשה לי לכמת את ההתנדבות והעזרה ההדדית שנחשפתי אליה אחרי 7 באוקטובר. ראיתי מה אנשים מוכנים לעשות למען אחרים שהם אפילו לא מכירים. אנשים עזבו הכול ועזרו למשפחות החטופים, לפצועים, למשפחות שכולות. אין דבר כזה בשום מקום בעולם.
צריך להעריך את עצמנו בזמן אמת. כשאני רואה תמונות שלי מלפני חמש שנים אני חושבת לעצמי "וואי, נראיתי טוב אי שם בגיל 45", ואני זוכרת שכשהסתכלתי על התמונות כשהן צולמו ממש לא חשבתי ככה. אולי אצליח להסתכל על תמונות שלי היום ולחשוב שאני נראית טוב, ולא בעוד חמש שנים.
4 צפייה בגלריה
"נדיר בתחום שלנו שאישה בגילי מעולם לא עשתה שום הליך קוסמטי"
(צילום: אלון שפרנסקי, סגנון: ראובן כהן)
אין דיאטנית שיכולה לחדש לי. האמת היא שדי, בגיל שלי החלטתי לקבל את עצמי כמו שאני ולאהוב את הגוף שלי. סתאאאם, אני עוד לא שם. חבל, אבל זו האמת. אולי בגיל 60.
אני לעולם לא אצא בשמחה לרוץ. תמיד בעצבים, תמיד ממלמלת "אני לא מאמינה שאני מתחילה עם זה בכלל", ואז אחרי 15 דקות הלב נפתח והמוח צלול, ואת ההרגשה שאחרי – קשה להסביר במילים.
אני לא יכולה ללכת עם חזיית ברזלים. זה לא נוח לי, זה מציק ומגרד. אפילו כשהמלבישות אומרות לי "רותם, מה זה החזייה הזאת? זה לא מחזיק כלום", אני עונה להן "לא מעניין אותי, מצידי שהפטמות יצאו לי מהמכפלת של הג'ינס". ככה נוח לי.
כרגע אני לא רוצה להזריק כלום לפנים שלי. כן, זה נדיר בתחום שלנו שאישה בגילי מעולם לא עשתה שום הליך קוסמטי. אני לא מתחייבת שזה לא ישתנה עוד כמה שנים, אבל כרגע אני עוד מפחדת מזה. הפרצוף שלי זו העבודה שלי, ואני רואה לפעמים קלוז־אפים של שחקניות בקולנוע שכבר כלום לא זז שם בצורה טבעית וזה מלחיץ אותי. אז אני מסתכלת על הקמטים שלי ובינתיים מקבלת אותם באהבה ובשלוות נפש. נראה לי גם שקיבלתי את הגנים של הסבתא המרוקאית שלי. לפעמים נשים אומרות לי "אני לא מאמינה לך שלא הזרקת כלום", ואני תמיד אומרת שאני ממלאת את הלחיים שלי בפחמימות - זה סוד היופי שלי.
יש דברים שאישה לא צריכה לעשות. וזה נקרא טסט לרכב. די! עם כל הפמיניזם שלי, יש גבול. דרך אגב, גם ביטוח לרכב אני לא עושה.
הדבר הכי חשוב בגידול הילדים הוא לתת להם לחלום. אני שנים מגיעה לאסיפות הורים והמורות מתחילות להקריא לי את גיליון הציונים של הילד, וזה אף פעם לא מעניין אותי. אני תמיד אומרת "אוקיי, אבל איזה חבר הוא בהפסקה? איך הוא מתנהג לילד החלש בכיתה?". זה כל כך הרבה יותר חשוב לי מכל ציון. הדבר הכי חשוב זה לתת לילד ביטחון, חום ואהבה, לתת לו לחלום וללמד אותו לנסות להגשים את החלומות שלו.
אסור להעיר הערות לוועד ההורים של הכיתה. הם יגמרו אותך, יעשו עלייך איקס ובצדק - כי הן עושות הכול בהתנדבות ולך עוד יש טענות. פעם באסיפת ההורים, אחת האמהות מהוועד אמרה שהיא רוצה לעשות פיקניק בשבת. התערבתי ושאלתי "למה בשבת?״, אז היא אמרה מול כולם "אם יש לך הערות, רותם, תהיי את בוועד". אמרתי לה "תעשי בכיפור ואני אגיע, תעזבי אותי בשקט".
משבר גיל 50 לא פסח עליי. קניתי וספה כתומה מהממת ואני מסתובבת איתה ברחבי תל אביב.
אין לי כל כך תופעות של גיל המעבר. או שאולי אני עוד לא מבינה שזה זה, כי גלי חום יש לי מגיל 20. כן יש לי מחשבות מפחידות על הגיל: שהחיים הגיעו לאמצע, שאני אחרי השיא שלי, שמפה יש רק ירידה, שזהו, אני כבר לא רלוונטית. אבל אני כל יום הולדת, כבר שנים, עושה חשבון נפש עם עצמי ומסתכלת רגע אחורה ולצדדים. אני קמה כל בוקר עם תשוקה לעבודה שלי? אני בריאה? יש לי למי לבכות כשקשה לי? אני מתעוררת ליד מישהו שאני אוהבת? אם רוב התשובות שלי זה כן, אז ממש לא משנה הגיל.
טכנולוגיה זה לא כל כך בשבילי. עד לפני עשור פחדתי להיכנס למייל שלי. היום אני כבר במקום אחר - יש לי חשבון אינסטגרם, אני עושה קניות אונליין, גולשת באתרים. בכל כניסה לאתר כשקופצת לי שאלה אם אני רוצה קוקיז, אני מאשרת. ברור - מי יגיד לא לעוגיות?
אני לא מצליחה להבין נישואים פתוחים. מצד שני, הפכתי להיות פחות שיפוטית כלפי דברים שפעם הייתי מזועזעת מהם. עם השנים למדתי להבין שיש דברים שממש לא מתאימים לי, אבל יכולים לעבוד אצל משפחות וזוגות אחרים.
הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים האלה זה שלושת הבנים שלנו. אני מסתכלת עליהם מלמטה כי שלושתם עברו אותי בגובה. אני לא מאמינה לפעמים שהם שלי. החוכמה, הרגישות, הקשר ביניהם. אני מתרגשת איתם בחלומות ובדרך שלהם. אם יש שלושה משפטים שאני גאה להגיד בעולם הזה הם: "היי, אני אמא של עומר", "נעים מאוד, אני אמא של מיכאל", ו"כן, אני אמא של דוד".
הכתבה המלאה עם רותם אבוהב מתפרסמת בגליון "לאשה" החדש, מיום שני בדוכנים
- איפור: הלן אמויאל, שיער: יוסי שטרית, ע' סגנון: ליאור בוחבוט, הפקה: לבנת סולימני, ניהול סט: סימה שושן
- בגדים: חליפה: בננהוט, ז'קט: אקנה ל"בוטיק ורנר", חגורה: אוסף פרטי, תכשיטים: ה.שטרן
