דפנה דודוביץ' הייתה במקום שרקדנים רבים חולמים להגיע אליו. אחרי שנים של הופעות בארץ ובעולם, בלהקות מובילות, על במות בינלאומיות ותפקיד יוקרתי בבית האופרה של ברן בשווייץ, היא הרגישה שהיא נמצאת בשיא. ואז, כמעט בבת אחת, הגוף שלה עצר. אירוע רפואי נדיר הסית אותה מהמסלול, והכריח אותה לפגוש את עצמה מחדש. מתוך השבר הזה פיתחה את Water Spine, שפת תנועה המבוססת על דימוי של עמוד השדרה כנהר פנימי ועל תנועת המים המעגלית. היום היא משתפת את השפה שיצרה עם רקדנים, נכים ואנשים שמבקשים למצוא מחדש בגוף שלהם רכות, נשימה ותחושת זרימה.
דפנה דודוביץ' בריקוד AQUIFER
(צילום: אופיר בן שמעון)
דודוביץ' (39), רווקה, במקור מרחובות וכיום מתגוררת בתל אביב, היא כוריאוגרפית, יוצרת ורקדנית. "רקדתי כבר ברחם של אמי", היא אומרת בחיוך. "אמא שלי, ציפי דודוביץ', היא מורה לבלט ופילאטיס, הבעלים של 'סטודיו פירואט'. יש לי שתי אחיות, פיזיותרפיסטית ודי־ג'יי בינלאומית, שקד דודוביץ'. כולנו רקדנו בסטודיו כשהיינו ילדות ומתבגרות. אני יצאתי רקדנית, והן פיתחו את התנועה לעולמות הפיזיותרפיה והמוזיקה. מדהים כמה העיסוק של אמא השפיע על כולנו".
כשהייתה ילדה רקדה בלט, מחול מודרני, ג'אז, היפ־הופ ועוד, אבל כבר אז היה ברור לה שהלב שלה נמשך למקומות הפחות ממוסגרים. "העדפתי שיעורי מחול מודרני ואימפרוביזציה. התחברתי למקום שבו התנועה חופשית וזורמת, והמוח נכנס לעולמות פנימיים של סיפורים ודימויים". היא ידעה שהמשמעת של הבלט נותנת לה בסיס, "הבנתי שכדי לייצר לעצמי טכניקה ושפה מקצועית, אני צריכה להתמיד גם בחוויה הממוסגרת הזאת".
כאילו המוח נמחץ
אחרי השירות הצבאי התקבלה לסדנה למחול בגעתון, ומשם המשיכה ללהקת המחול הקיבוצית הצעירה. בהמשך רקדה בלהקות ורטיגו, פרסקו ועוד. אחר כך עברה להולנד, שם חיה ורקדה כשלוש שנים. בהמשך חזרה לישראל, הצטרפה ללהקה עצמאית ויצאה איתה לסיבובי הופעות בעולם. "רקדתי על במות מדרום אמריקה לקנדה ובכל אירופה, זו הייתה חוויה מטורפת".
בגיל 29 הוזמנה לבית האופרה של ברן כסולנית אורחת. "הגעתי לבצע תפקיד ספציפי שהמנהלת האמנותית של הלהקה ייעדה לי. באתי עם הרבה רצון ותשוקה". אלא שאחרי שבועות ספורים של עבודה אינטנסיבית, התחילה לסבול מכאבי ראש, סחרחורות, חולשה וקושי להחזיק את הגוף כפי שהייתה רגילה. "לא יכולתי לעמוד, לא יכולתי ללכת, בקושי יכולתי לדבר", היא נזכרת. "זה היה כאילו הגוף שלי הפסיק לשתף פעולה". בשלב מסוים התעלפה ברחוב והובהלה לבית החולים.
במשך שבועות ניסו הרופאים להבין מה קרה לה. בסופו של דבר אובחנה עם CSF leak (דליפה של נוזל מוח ועמוד שדרה). "זה אירוע נוירולוגי חריג. הנוזל הזה עוטף את המוח ועמוד השדרה, וכשהוא דולף נוצר לחץ תוך־גולגולתי. את מרגישה כאילו המוח שלך נמחץ".
במשך חמישה שבועות הייתה מאושפזת ונתבקשה להימנע ככל האפשר מתנועה. מבחינתה זו הייתה נקודת שבר מול הדבר שהגדיר אותה כל חייה: היכולת לנוע. "תחשבי על רקדנית שרגילה לתפקד, להופיע, לזוז כל היום. פתאום אני לא יכולה אפילו לשבת. כל מה שהיה לי בראש זה התפקיד שלי, הפרמיירה, החברות בלהקה, האחריות. מה אני עושה עכשיו?". אמה עזבה את הסטודיו שלה וטסה אליה. "היא הייתה איתי בבית החולים ולא זזה ממני. אבא שלי וכל המשפחה תמכו מרחוק".
הרופאים טיפלו בה, ובסופו של דבר אישרו לה לחזור לסטודיו, אבל הגוף שלה השתנה: עמוד השדרה כאב וההליכה הייתה מאתגרת. "חזרתי לסטודיו וראיתי שהרקדנים עובדים עם חבלי בנג'י שתלויים מהתקרה. לא יכולתי לדמיין את עצמי נרתמת לדבר הזה, קופצת באוויר ומזעזעת את עמוד השדרה".
לא חשבת לעצור?
"לא. הבנתי שאני צריכה לשנות גישה. במקום להסתכל על מה שקרה לי כקריסה, התחלתי להתייחס לגוף כאל מערכת שלמה של זרימה וצמיחה. הקשבתי לנוזלים בגוף ולנשימה, ודמיינתי את עמוד השדרה כנהר פנימי. רציתי לייצר במפרקים שלי חוויה של ציפה, רכות, ריפוי ועוצמה, ולא לעבוד מתוך מאמץ כמו שהייתי רגילה לאורך הקריירה".
"רציתי לייצר במפרקים שלי חוויה של ציפה, רכות, ריפוי ועוצמה, ולא לעבוד מתוך מאמץ כמו שהייתי רגילה"
שם התחילה להיוולד Water Spine, שפה תנועתית שבה הגוף לא פועל מתוך כיווץ וכוח, אלא מתוך זרימה, ספירלה, נשימה והתרחבות. "רקדנית מתחנכת על מאמץ. במקום כוח וכיווץ, הפכתי את הכול לרך. דרך הרוך יצרתי עוצמה".
איך נראית השפה הזאת בפועל?
"דמייני איכויות של מים, רוך ועוצמה שמתקיימים יחד. מים הם אולי הדבר הרך ביותר, אבל הרכות שלהם מסוגלת להזיז, לשחוק ולשנות גם את הדברים הקשים ביותר. הרוך של המים מייצר עוצמה שמזיזה סלעים. מתוך המקום הזה אני נושמת ופועלת, גם ביומיום שלי, בסטודיו עם הרקדנים, ביצירות שלי ועם אנשים שאני מלווה".
גאות ושפל
עם הזמן הפכה את Water Spine לכלי עבודה. כשחזרה לישראל הוזמנה לעבוד במסלול להכשרת רקדנים בתל אביב כמנהלת חזרות ומנטורית. במשך חמש שנים ליוותה רקדנים צעירים, ובמקביל המשיכה ללמד ולפתח את השפה שלה. כיום היא יוצרת דרך Water Spine במסגרות מקצועיות, בין היתר בסדנה למחול של ורטיגו, במגמת מחול בתיכון עירוני א' בתל אביב ובמסלול מצוינות של ביכורי העתים. רקדנים שלמדו אצלה דרכה מופיעים היום בלהקות בארץ ובעולם.
אבל השיטה לא נשארה רק בעולם המחול המקצועי. דודוביץ', שהפכה גם למורה לפילאטיס, החלה ללמד את השפה גם למתאמנים שאינם רקדנים. "גם מתאמני הפילאטיס שלי מכירים את השיטה. אני מעבירה אותה גם לאנשים רגילים, לאוהבי תנועה וגם לפצועים או נכים".
אחד המפגשים שנחרתו בה הוא עם נכה ממלחמת לבנון הראשונה, קטוע יד ורגל. "רואים את הדרך שבה הוא זז בחלל בזמן סשן, וזה מדהים. המוגבלות הופכת לזרימה. יש כל הזמן ערוצי תקשורת ורוך בתוך המפרקים, יחד עם התארגנות של השרירים. השפה חוקרת את הגוף כמו מערכת של נהרות ותעלות פנימיות. זו תנועה תלת־ממדית, אלסטית ורב שכבתית. היא נשענת על נשימה, ספירליות והתרחבות. הכוח לא מגיע מכיווץ של שריר, אלא מתוך ויסות פנימי. זה כמו ים, תנועה של גאות ושפל".
המים הפכו עבורה ליותר מדימוי. אחרי האירוע הרפואי החלה לנסוע ברחבי העולם – מיוון וסיני ועד תאילנד וסרי לנקה. היא צללה, עברה טיפולי מים והתבוננה בזרמים, במליחות, בטמפרטורות משתנות ובחיות הים. "אני משתמשת בדימויים מעולם המים: מדוזות, תמנונים, סופות, צונאמי. כל דבר כזה מייצר פעולה פיזית בתוך הגוף. זה מרחב של פנטזיה, אבל אפשר להתחבר אליו גופנית".
המחקר שלה הגיע גם לבמה. ב־2019 העלתה את הסולו Aquifer העוסק במי תהום ובתנועה פנימית שמבעבעת ועולה אל פני השטח. אחר כך, בתמיכת משרד התרבות ומפעל הפיס, הציגה בסוזן דלל את Bound, יצירה שבחנה תנועה כבושה שמצטברת ומתפרצת, ואת המתח שבין שליטה לאובדן שליטה, החזקה ושחרור.
ביצירה החדשה שלה, The Sanctuary, שהושפעה משהות בתאילנד, היא עוסקת בחיפוש אחר מפלט פנימי במציאות מתוחה ושברירית. "זו יצירה שעוסקת בצורך אנושי במרחב של האטה וריפוי. יש בה ארבעה רקדנים שנעים בין ים לקרקע יציבה, עד לרגע שבו הנפש מוצאת מנוח".
ביצירה היא משלבת סאונד הילינג ומוזיקה מקורית שנכתבה במיוחד עבורה. "אני מאמינה שסאונד יכול להיות כלי לריפוי, הוא נכנס לגוף ומזיז דברים בתוכנו".
כתשע שנים אחרי האשפוז, היא לא מסתכלת על האירוע רק כעל משבר. "אני בהודיה על האירוע הטראומטי הזה. הוא הביא אותי למציאת הקול הפנימי שלי. אחרי שנים של עבודה עם כל כך הרבה יוצרים, פתאום יכולתי לומר: רגע, פיתחתי פה משהו שהוא שלי, שפה תנועתית שהיא שלי, מהגוף שלי, מהדמיון שלי, מהזיעה שלי".
מה המסר שלך לאנשים שעוברים משבר?
"מכל משבר מגיעה צמיחה. לקחתי את הדבר הזה וזרמתי דרכו".
