זה נאמר בלי הקדמה. באמצע בראנץ'. בין ביס באבוקדו לשיחה על מזג האוויר. "אני במקומך הייתי הולכת ושוכבת עם אנשים", זרקה החברה שלי, אם לארבעה ובן זוג בילט־אין כבר 25 שנה.
כולנו הסתכלנו עליה בהלם. היא האדימה. "אוי, אמרתי את זה בקול רם?". כן. אמרת. ומכאן נפתח השיח.
ברור לי מהיכן המשפט הזה הגיע. היא, כמו רוב החברות הנשואות שלי, הכירה את בן הזוג שלה בתחילת שנות ה־20. הם התבגרו יחד, עשו ילדים, היא אוהבת אותו, החיים מסודרים. אבל ריגוש? הפתעה? תחושת "וואו"? פחות. והיא מסתכלת עליי, גרושה, חופשייה, זמינה, וחושבת איזו פריבילגיה: היכולת לגוון, לבחור, להתרגש. היא לא לגמרי טועה, כן? בהתחלה זה באמת היה ככה. אחרי הגירושים לא הסתערתי על כל מה שזז, אבל כן יצאתי יותר. והסקס? אחרי שנים ארוכות של זוגיות, חזר להיות אירוע.
הראשון היה מוזר אך מעניין. השני, שהפך לבן הזוג הרציני הראשון, היה מלהיב. ואז הגיע בן הזוג הבא, זה שגם התאהבתי בו באמת, והתשוקה איתו הייתה מטורפת וממכרת. הייתי משוכנעת שזה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. אני זוכרת גם את תחושת העליונות השקטה. את המחשבה: "לי יש משהו שלהן אין". חזרתי להרגיש כמו צעירה מתבגרת. אנרגטית, נחשקת, חיה.
אבל את החלק הבא החברה שלי לא הביאה בחשבון: איך בשלב מסוים האושר הזה ממצה את עצמו. כי סקס חדש הוא כמו חופשה: כיף, מרגש, אבל לא בונה בית. לפעמים הוא אפילו עושה את ההפך. אחרי שנפרדתי מאותו בן זוג שאהבתי באמת, והתכרבלתי מדי לילה עם עצבות וכעס, הייתי בטוחה שהכול יעבור ברגע שאמצא את עצמי עם מישהו אחר בין הסדינים. שכך אצליח למחוק אותו ואת המחשבות העקשניות עליו.
רק שזה היה סקס עצוב. סקס נורא. לא כי הפרטנר עצמו היה גרוע, אלא פשוט כי הוא לא היה הוא. ובמקום לשכוח? נזכרתי יותר. במקום להתמלא? הריקנות גברה. במקרה הזה הסקס לא ריפא ולא ריגש. רק חידד עד כמה החיבור עם הקודם היה נדיר.
אחר כך שוב היה טוב. ואז פחות. וחוזר חלילה. ובאיזשהו רגע העובדה שאת "יכולה ללכת ולשכב עם אנשים" מפסיקה להלהיב אותך. בעיקר כי בגילנו את מבינה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית למצוא מישהו שיש איתו גם חיבור, גם משיכה וגם רגש.
לא נעלבתי מהמשפט שלה. אני גם לא מקנאה בה. אבל אני יודעת היום דבר אחד: הפנטזיה על חופש מיני תמיד יותר סקסית מהמציאות שלה. כי בעוד שחברה שלי מדמיינת בופה פתוח של ריגושים עם גברים לוהטים שיצאו מלוח שנה של כבאים, עבורנו, הגרושות, זה הרבה פעמים משרה משמימה בניהול משאבי אנוש - ראיונות מתישים עם מועמדים שמכבים לך את האש, אבל לגמרי מסיבות אחרות.
חייכתי אליה, לקחתי שלוק מההפוך, והסברתי לה שחופש מיני הוא קצת כמו רכישה בעלי אקספרס. בתמונה זה נראה מפתה, נוצץ ומבטיח לשנות לך את החיים, אבל כשזה מגיע בדואר, את מגלה שהבד מגרד, המידה לא קשורה למציאות, ואין לך שום דרך להחזיר את המוצר ולקבל את הזמן שלך בחזרה. ושלפעמים? עדיף בהחלט להישאר עם המוצר העתיק. אולי הוא לא מרגש כמו פעם, אבל לפחות את יודעת שהוא אמין, לא דורש כל פעם ללמוד את הוראות השימוש הספציפיות שלו, ולא מתפרק לך במהרה - כשאת זו שנשברת לרסיסים.
