הרגעים בחיים שמחלקים אותם ל"לפני" ו"אחרי". אצל ליטל קפלן, הרגע הזה הגיע מוקדם מדי, בגיל 16. בזמן שחברותיה היו עסוקות במבחנים ובשיעורי בית, היא מצאה את עצמה מול אבחנה רפואית מטלטלת: גידול במוח באזור ההיפוקמפוס השמאלי, האחראי על הזיכרון המילולי ועל שליפת המילים.
"הגידול גרם לסוג של קצר חשמלי", היא משחזרת. "הייתי יכולה פתאום להפסיק לתפקד, לקפוא במקום, כאילו הסוללה נגמרה, ואז לחזור לעצמי". הרופאים אמרו להוריה, עולים חדשים מברית המועצות, שמדובר בגידול ממאיר ועל ליטל לעבור ניתוח דחוף כדי להסיר את הסכנה המיידית.
הניתוח הסתיים, אבל המחיר היה כבד מנשוא. ליטל (כיום בת 32, נשואה ואם לבן חמש ובת שנתיים) התעוררה למציאות של דף חלק. "לא ידעתי מי אני", היא אומרת. "לא ידעתי לתקשר עם הסביבה. ידעתי לחשוב, אבל לא ידעתי לבטא את עצמי. הרגשתי, למשל, שאני צמאה ורוצה לשתות, אבל לא יכולתי להגיד את המילה 'מים'. חוסר אונים גדול. כשהסתכלתי במראה, זו הייתה מישהי שאני לא מכירה. לא זכרתי את המשפחה, את החברות, את החבר שהיה לי אז. הזיכרון נמחק".
השיקום של ליטל היה פרויקט של נחישות עילאית. "עברתי על תמונות, סרטי וידיאו, שמעתי סיפורים על מי שהייתי. לקח זמן עד שחזרתי לדבר, שלפתי מילים לאט־לאט". היא חזרה לביתה בנוף הגליל (נצרת עלית לשעבר), כשהיא לא מזהה את חדר הנעורים שלה. היא חזרה לבית הספר כשהיא לא זוכרת את החברים ואת המורים. נאלצת למפות את מקומות הישיבה בכיתה כדי לדעת מי יושב ליד מי, ולכתוב לעצמה משפטים על דף לפני שהיא מעיזה להוציא אותם מהפה. "התביישתי בסיפור שלי. המילה 'גידול' נראתה לי מגעילה. לא רציתי שאף אחד ידע שאיבדתי את הזיכרון".
"להקים עסק זה לא פשוט, גם לעזוב את העבודה זה לא פשוט, אבל הנדל"ן נתן לנו מקפצה לחיים. זה כמו ההורים העשירים שלא היו לנו"
למרות הקושי העצום ובדיקה שבדקה את הזיכרון והראתה תפקוד של אחוז בודד אחרי הניתוח, קפלן סירבה לוותר. הרופאים וההורים אמרו לה לקחת את הזמן, לנוח. הם עודדו אותה שתמיד אפשר להשלים את הלימודים, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. היא השלימה פערים, למדה בלי סוף, ניגשה לבחינות הבגרות, נלחמה על כל מילה נרדפת כשהמילה המקורית ברחה לה. "החלום שלי היה להיות ילדה רגילה, כמו החברות שלי, לא להיות שונה", היא אומרת. פעמיים בשנה היא הייתה ניגשת לבדיקות מעקב, והתוצאות הראו שהכול בסדר. ואז, בגיל 19, כשהיא כבר חולמת על גיוס ועל חיים רגילים, ההתנתקויות חזרו. "זה היה נורא", היא אומרת. "לא הבנתי למה זה מגיע לי, עד שסוף־סוף אני בן אדם נורמלי, כמו כולם". כשהרופא שניתח אותה אמר שהגידול חזר בדיוק באותו מקום, התעורר חשד אצל ההורים שלה. הם ביקשו חוות דעת נוספת מרופאים אחרים ונדהמו לגלות שהניתוח הראשון לא הושלם. "הרופאים אמרו שבניתוח הראשון לא הורידו לי את הגידול, למעשה בקושי נגעו בו".
מה זאת אומרת?
"הבנתי שהרופאים נכנסו, ראו שהגידול עמוק מדי וסגרו בלי להסיר אותו באמת".
אז איך המצב שלך השתפר?
"אחרי הניתוח קיבלתי כדורי טגרטול שעזרו למנוע את הניתוקים, עד שהם הפסיקו לעבוד וההתנתקויות חזרו".
שקלתם לתבוע את בית החולים?
"שקלנו, והלוואי שהיינו יכולים. לצערי, לא היו לנו עדויות לזה או הקלטות. המנתח אמר מפורשות שגדל לי גידול חדש ובגלל זה אני צריכה לעבור ניתוח נוסף, שזה שקר מוחלט".
יצירתיות במקום זיכרון
לקראת הניתוח השני היא כבר הכירה את בוריס, היום בעלה, גם הוא תושב נוף הגליל. "אמרתי לו שאני עלולה לאבד את הזיכרון ולא לזכור אותו. הוא אמר: 'לא נורא, אתחיל איתך מחדש'", היא מספרת בחיוך. "אני חושבת שהוא פשוט לא הבין לעומק את משמעות הניתוח ואת ההשלכות האפשריות".
הפעם, רגע לפני שנכנסה לחדר הניתוח, היא כבר הבינה בדיוק מה מונח על הכף: אובדן נוסף של זיכרון, דיבור ותפקוד. "לפני הניתוח הראשון לא ידעתי מה מצפה לי, לא חשבתי שיש סיכוי שאאבד את הזיכרון", היא אומרת. "הפעם זה היה הרבה יותר מפחיד". ברגעים שלפני הניתוח היא עמדה מול אביה וניסתה לחרוט את הפנים שלו בזיכרון. "כדי לא לשכוח", היא מסבירה. הניתוח השני הוכתר בהצלחה מבחינה רפואית ובעיית הזיכרון החזותי לא חזרה, אבל בשל העובדה שהוסרה האונה האחראית על שליפת מילים וזיכרון מילולי, המשמעות הייתה ברורה: מדובר בפגיעה קבועה, כזאת שאי־אפשר לתקן.
"אחרי הניתוח הראשון לא ידעתי לתקשר עם הסביבה. ידעתי לחשוב, אבל לא ידעתי לבטא את עצמי. הרגשתי, למשל, שאני צמאה ורוצה לשתות, אבל לא יכולתי להגיד את המילה 'מים'. חוסר אונים גדול"
שוב התחיל מסע שיקום. שוב תרגול. שוב בנייה איטית של שפה, תקשורת ותפקוד. הרופאים לא הבטיחו חזרה מלאה לשגרה. ליטל כן הבטיחה לעצמה דבר אחד: היא לא מוותרת על חיים רגילים. בגיל 21 החלה בלימודי עיצוב פנים במכון הטכנולוגי HIT וסיימה אותם כמצטיינת מחלקה. "הלימודים היו קשים אבל נהניתי מכל רגע", היא אומרת. "כיוון שזה מקצוע יצירתי היה לי קל. בכל זאת, זה לא החוג להיסטוריה".
מאז הניתוח הראשון ועד סוף התואר היא לא סיפרה לאיש על מה שעברה. "רק החברים הקרובים ידעו", היא אומרת. "חשבתי שהסיפור כבד מדי". עבודת הגמר שלה בתואר הייתה על הקשר בין אדריכלות לזיכרון. "צלם של המכון שהגיע לצלם את הפרויקט שאל אותי איך הגעתי לנושא הזה, וסיפרתי לו בכמה מילים על הסיפור האישי שלי. הוא אמר לי, 'אכפת לך אם אספר את זה למישהו?', ואז התקשרו אליי מערוץ 13. הגעתי להתראיין בתוכנית הבוקר, ואחרי התגובות החמות שקיבלתי, הבנתי שאין לי במה להתבייש. זה חלק ממני".
לפני כשנה וחצי, אחרי שחשה מיצוי מעולם עיצוב הפנים, החליטה לאחד כוחות מקצועיים עם בוריס, שהתמחה אז במתחמי פינוי־בינוי. "בזמן שהייתי בחופשת לידה התקשר אליי אחד הלקוחות שלי ואמר לי שהוא רכש משרד ורוצה שאעצב אותו", היא מספרת. "במקום לשמוח שיש לי עבודה, התבאסתי. אז הבנתי שזהו, זה כבר לא התחום שאני רוצה לעסוק בו". הם הקימו חברה המארגנת קבוצות משקיעים לדירות קבלן ופרויקטים ב"פרי־סייל". ליטל היא המנכ"לית, האחראית על השיווק, המכירות והניהול השוטף, בעוד בוריס משמש כאנליסט שחוקר כל עסקה לעומק.
העסק שלהם, שכולל היום גם שמאי, עורך דין ומתכננת ערים, כבר ליווה 11 פרויקטים, מקריית אתא ועד גבעתיים. הם מנצלים את כוח הקנייה של הקהילה שלהם, שמונה כמה אלפי אנשים, כדי להשיג תנאים טובים למשקיעים. ליטל מביאה איתה לעסק את העין של מעצבת הפנים ואת החוסן של מי ששרדה את הבלתי ייאמן. "אנחנו מאמינים בשוק הישראלי. נדל"ן הוא כלי שנותן לנו שקט נפשי", היא אומרת. יחד הם מפעילים גם את הפודקאסט הפופולרי "כלוב זהב", שבו הם משתפים בסיפור חייהם ובתובנות פיננסיות.
רשת ביטחון
הסיפור של ליטל ובוריס הוא לא סיפור של כסף מהבית. שניהם באו מרקע צנוע של משפחות עולים מברית המועצות שעבדו קשה לפרנסתם. עבורם הנדל"ן הוא לא רק תשואה אלא רשת ביטחון פסיכולוגית וכלכלית.
הרומן שלהם עם עולם הנדל"ן התחיל ב־2019, מיד אחרי החתונה. במקום לטוס לירח דבש גרנדיוזי, הם החליטו להשקיע את כל חסכונותיהם - 140 אלף שקל - בדירה בנוף הגליל, עיר הולדתם. "המיקום התאים לנו מכל הבחינות וגם התאים לתקציב המועט שהיה לנו: היא עלתה לנו אז 550 אלף שקל", היא מספרת. "כשקיבלנו פתאום עוד 1,500 שקל מהשכירות בלי לעבוד, אמרנו: 'אנחנו צריכים עוד כאלה'".
באותה תקופה בוריס עבד בהייטק והיא הייתה מושקעת כל כולה בעסק של עיצוב הפנים. בתוך חמש שנים הם רכשו שש דירות (כיום הם מחזיקים בחמש). ארבע מהן בנוף הגליל, בעיר שעוברת תנופת התחדשות עירונית ובניית רכבת קלה. הדירה החמישית נמצאת בבאר שבע, ונרכשה ביום הולדתה ה־31 של ליטל. "יש לנו גם השקעות בארצות הברית, גיאורגיה ודובאי", היא אומרת.
"עברתי על תמונות, סרטי וידיאו, שמעתי סיפורים על מי שהייתי. לקח זמן עד שחזרתי לדבר, שלפתי מילים לאט־לאט"
לא חששתם להיכנס להשקעות רבות בזמן קצר כל כך?
"להקים עסק זה לא פשוט, גם לעזוב את העבודה זה לא פשוט, אבל הנדל"ן נתן לנו מקפצה לחיים. זה כמו ההורים העשירים שלא היו לנו. כשהיו לנו שלוש דירות, בוריס החליט לעזוב את ההייטק. הוא לא קיבל פיצויים כי הוא עזב וזה היה קשה כלכלית, אך ידענו שאם יקרה משהו, תמיד נוכל למכור את אחת הדירות. בהמשך, כשהוא רצה לעזוב את תחום הפינוי־בינוי ולעבור לליווי משקיעים, הדירות היו שם כרשת ביטחון. כשאני החלטתי שאני רוצה לסגור את העסק שלי של עיצוב הפנים, הלקוחות היו בהלם. הם לא הבינו איך עוזבים עסק מצליח. רציתי משהו חדש, ואני יודעת שאם לא הדירות, לא היינו יכולים לעשות דברים אמיצים, לפתוח עסקים".
אתם מאמינים בשוק הנדל"ן הישראלי?
"מאוד, עשינו ניסיונות בעולם. לפני הרכישה בארצות הברית בוריס למד היטב את השוק, אבל זה עדיין לא עובד כמו בארץ ויש המון חסרונות. זו הסיבה שאנחנו מוכרים רק כאן, בשוק שרק עולה בקצב מסחרר".
ואיך את מתפקדת? עדיין מרגישה את ההשלכות של הניתוחים שעברת?
"פחות. לפני שנכנסתי להיריון פחדתי שהניתוקים יחזרו. עשיתי בדיקות והרופאים אמרו לי שהסיכוי לזה אפסי. אני עושה פעם בשנתיים בדיקות MRI, והכול בסדר. בעבר הייתי בכוננות שזה יקרה שוב, וכיום אני יכולה להגיד שיש לי שקט נפשי".
ומה בכל זאת נשאר?
"במשך שנים הייתי בתחושה שחסר לי משהו, שחסרה לי הזהות שלי. הייתי עסוקה במחקר של מי זו ליטל. מה אני אוהבת, מה טוב לי, מה עשיתי פעם. הייתי מסתכלת על אנשים וחושבת איזה כיף להם שהם לא שואלים את עצמם מי הם. כל הזמן הייתי במרדף להשלים את הפערים. אז יש הרבה דברים שעד היום אני לא זוכרת. אני יודעת שהליטל שהייתה פעם היא לא הליטל של היום, אבל אני כן יודעת טוב מאוד מי אני עכשיו".
